ועוד על השאלה הנצחית באשר להיותן של הפרעות-האכילה רעות
או טובות, הפעם מזווית-ראייה הרבה יותר אישית.
אפתח בציטוט של בולגקוב שצוטט בתורו מגתה, חובב הוורדים
הנודע [הזוי לגמרי שהאדם שהכתיב את הרומנטיות, שהיא כידוע, החומר ממנו ה"תרבות" הגותית-הרומנטית עשוייה, היה בוטניקאי חוקר וורדים במקצועו. האירוניה!]:
"אני היא הברייה
אשר לעולם רוצה רק רע
ולעולם עושה רק טוב."
[אז ככה אנחנו רואים מכשפות, הא? יפהפיה.]
זו ה"א בשבילי, ואני חתיכת ממזרית ברת-מזל, אני
מניחה. הריצות הארוכות אחרי צום, וגם בלי, כשהמחשבה על מים ותחושת-צמאון מדרבנת
אותי להמשיך, הצומות, ההלקאה-העצמית. כל אלו שימשו כלי-העבודה שלי כשחישלתי את
עצמי להתמודדות עם כאב וקשיים וטיפחו בי את היכולת להמשיך לתפקד גם אז.
יש לי פיברומיאלגיה. דאבת-השרירים, לטובת השולטים-פחות
בלשון רפואית מביניכם. אלה חיים עם כאב כרוני, כל הזמן, בשלל מקומות וצורות. יש גם
תופעות-לוואי, למקרה שתהיתם. לא אפרט. אני שונאת לדבר על הצרות שלי. גוגל או
וויקיפדיה, רצוי באנגלית, אם הסקרנות פשוט שורפת אתכם חיים.
תהיתי לא פעם איך דווקא אני, בניגוד לרוב החולות [זו מחלה שתוקפת בעיקר נקבות], מסוגלת לקום בבוקר. ואז לבחור לצחצח שיניים.
ואז לבחור להתלבש. ואז לבחור לצאת מהבית. ואז לתת משמרת של מינימום שש שעות.
לתפקד, בקיצור.
מה שסביר להניח שכל אחת מכן עושה בלי להקדיש לכך רגע נוסף של מחשבה. קצת כמו שאתן מסתכלות על אחרים אוכלים, ככה אני מסתכלת על אנשים מתפקדים.
למעשה יש סיבות נוספות, ופה אכנס לתפיסה שלי [המזרח-אסייתית משהו] לגבי כאב. ישנם שני סוגי כאב. זה שמתריע על כך שמשהו לא בסדר בגוף, וזה שלא ראוי להתייחסות. אפשר לקחת את העניין כדימוי גם לכאב נפשי.
מלבד זאת, כמחצית מהכאב המורגש אינו באמת כאב, אלא הפחד מהכאב. כמו ההתכווצות הקטנה שיש שביב-שנייה לפני שהמחט חודרת לעור בבדיקות דם [אוקיי. אז רק אני שונאת מחטים?], או הכאב הלא-אובייקטיבי בעוצמתו מפציעה-עצמית. הבעיה כשהכאב נמצא כל הזמן [כמו במקרה שלי], הוא שבכל רגע ישנם שני רגשות - הכאב עצמו, שהוא כמעט תמיד ברמה נסבלת [לפחות אצלי. ואם הוא לא, אז יש משהו אחר שלא כואב ואפשר לנסות להתרכז בו, או סתם להיכנע לעניין ולחכות שיעבור], והפחד מהכאב, שמכפיל את הכאב. אם מוסיפים לזה גם את התסכול והייאוש מהכאב, גם באותו חתך-רגע מזערי, וגם באופן כללי - מהכאב הכרוני שאינו עובר, ואת איכות-השינה הגרועה, ואת חוסר הריכוז שנובע משניהם וגורם לתסכול נוסף, יצא סלט שלילי מאד וגדול מאד. דכאון וחרדות יכולים לחיות עליו מאד בקלות.
גם ה"א, בין היתר כי היא מהווה בריחה מהמציאות הכואבת, תרתי משמע.
אז הייתי היום [14/07/11 היום P: חודשיים לפחות לאחר תחילת כתיבת הפוסט, כאמור] אצל ראומטולוג [רופא פרקים ורקמות רכות]. איש מקסים. הוא התחיל בכך שאיבחן אותי כפיברואית [עם פיברומיאלגיה, אבל למי יש זין גם להקליד את זה בכל פעם מחדש?]. את הטיפול התרופתי הוא לא פסל, אבל בגלל הגיל הוא החליט לא להתחיל מיד לתת לי מה שהוא כינה "רעלים" [ובצדק, מה. קוטלי-כבד. בטח גם אסור לשתות עם זה :<] ורק נתן לי הרצאה ארוכה מאד שתיארה באופן מדוייק למדיי את המחשבות שלי בחצי-השנה האחרונה.
יש לי בעיות. אחריות - כי אני גרה לבד ומממנת את עצמי, In spite of everyone and everything, תסכול -הקשר עם ההורים ונטייה לבחור חברים על-פי המודל הכושל של היחסים שלי עם ההורים שלי ומה שנראה לי מוכר, עבודה מונוטונית, משעממת ונייחת. וזה רק קצה המזלג, והדברים שהוא הניח על-דעת עצמו.
לפיכך - הגיוני שיכאב לי הראש ושאני אשן רע. לפיכך הגיוני שיכאב לי הראש יותר, אהיה ממורמת ואשן רע. לפיכך הגיוני שאיפהשהו יהיה קצר בסגנון "נשבר לי הזין מהתנאים האלה" והגוף שלי יתחיל לפתח כאבים שלא יכולים בשום אופן שהוא להעיד על בעיות. מה שלא גורם לכאב לכאוב פחות, כמובן, אבל הופך את ההתמודדות איתו לקלה הרבה יותר.
לפיכך, הגיוני שאהיה לא מרוכזת, "כמו סבתא זקנה" וחלשה.
לפיכך, הגיוני שיהיה לי יותר קשה להתמודד עם הקשיים מתנאי א', לפיכך אני אהיה יותר מתוסכלת-מרוגזת-כועסת-מיואשת, לפיכך יכאב לי יותר הראש ואשן יותר גרוע...
מעגל. ככה לפחות הוא תיאר את הנושא. אני חושבת ש"ספירלה שעומדת על חודה" הוא ביטוי מדוייק הרבה יותר. הרי כל תנאי מחמיר ככל שעובר לופ נוסף, עד שבסופו-של-דבר לא יישאר לי מרווח-נשימה לעצמי, או יכולת לבחור.
[ולשם מגיעים אם פשוט נסחפים עם הזרם במורד המעגל הזה]
מרגיזה לא-פחות היא העובדה שאין את מי להאשים. קל יותר לפחות להניח שזה
מגיע לך מאשר להיווכח בחוסר-הצדק הכאוטי של עולם. וזו גם בעיה בפני עצמה.
הרי אז מתחילה האשמה-עצמית וניסיון למצוא לה קטרזיס. והאשמה-עצמית לא מועילה לאף-אחד, ולעיתים קרובות מדיי גם מאד לא מוצדקת.
כמובן שלנופף באגרוף מונף אל-על ולצעוק על אלוהים שהוא בן-זונה לא יקדם אף-אחד. אז צריך לקבל את העניין, ועם כמה שפחות טינה.
אז כמובן שצריך לשבור את המעגל. המלצת הרופא? ללכת לסרטים, לצאת לשתות בירה, לעשות סקס וספורט. מה שעושה לי טוב, עובד. ולקחת דברים בקלות. לא להתעצבן כשלא צריך. כן להתעצבן כשצריך. אם להשתמש במונחים של מחשבים, אז להפוך את ה-input השלילי שיש על המערכת שלי לאחד חיובי במידת האפשר, ולהוסיף מלא חיובי כדי שיתמודד עם המלא שלילי שיש בכל-מקרה כי, ובכן, אלה החיים שלי. FML
החלק המעודד: לפחות אני לא זונה מסוממת, שזו האפשרות השנייה. לברוח מהכל, להזדיין כדי לשכוח וכנחמה, לקחת סמים ולהתעלם מהעולם. הייתי מוסיפה לזה גם 'לעשן ולחשוב שזה עוזר לך, כשהדבר היחיד שזה עוזר לך בו הוא לקצר את הסבל [חיים] שלך שאתה יצרת' ואלכוהוליזם. ושקיעה למציאויות אלטרנטיביות [מחשב, ספרים]. שזה טוב במידה, כמו כל בריחה שהיא [או כפי שאמר טולקין "כמו במציאות, בבריחה אין דופי - אלא אם כן היא נכשלת"], אבל ברגע שמגזימים, הבריחה מחליפה את החיים האמיתיים והאדם הופך לנרקומן נפשי.
החלק המעודד 2 : לפחות אני לא מפגרת. אם לא הייתי מפתחת בעיות עם החיים שלי, משהו במוח שלי היה באמת דפוק. מין Happy-Go-lucky כזה. אפילו לא. מכירים את האנשים האלה שחיים באיזו דירה קטנה ומטונפת, עם הכלים החד-פעמיים, ערימות הכביסה, הרצפה המטונפת כל כך שצריך להשקיע מאמץ כדי להפריד מחיבוקה הדביק את הנעליים בכל צעד? אלה שמתנצלים על הבלאגן, אבל רואים שהם לא טרחו לסדר כלום? שאוכלים זבל ומתווכחים עם מוכרים על שטויות או אשליות? אלה שעושות פן [גרוע ששורף להן אפילו יותר את השיער שנראה במקרה הטוב כמו פאה בשקל מפורים לפני כמה שנים ששכבה בארון והתכסתה בקורי-עכביש שהפכו לחלק קבוע ממנה] עם חימצון [מחריד] אצל איזה ספר שלקרוא לו בינוני תהיה מחמאה, אבל הן מקפידות על זה באדיקות כאילו הן מינימום דיטה וון-טיז?
אלה שמתחילים איתכן ברחוב, עם גופיית סבא שמבליטה את הכרס והשיערות שמבצבצות מכל חור, ולא מבינים מה הם עשו לא בסדר?
אז כאלה.
ויש לי פיברו, משמע - אני לא כזו. חה. תודה שהזכרת לי באמת.
החלק המעודד 3 : אם שום-דבר לא יעבוד, אני עדיין אוכל להתחיל עם כדורים בכל עת. אני מתכננת לחכות לראשון בספטמבר, לראות איך מסתדרת.
חזרה אחורה בזמן:
הערב [טחח. חודשיים מינימום הפוסט הזה יושב בפלאפון ואז בטיוטות. ממש לא הערב של יום כתיבת השורות למעלה] מצאתי את התשובה. אלה הריצות האלה, הקשיים, הצורה
שבה שיכנעתי את עצמי להמשיך לרוץ כשהצמא בוער בגרון שלי,
והאוויר בריאות שלי. אסטמה וכאלה [כן, הגוף שלי הוא אסופת פגמים קטנים עם תעודות]. אז בגדול, כן. יש צדדים חיוביים גם בה"א.
ואני חוזרת פה על מה שאמרתי גם בעבר - לפעמים ה"א הן הפיתרון היישים
והנכון ביותר. במקרים קיצוניים ועצובים היא אפילו הפיתרון הבריא. אבל זה לא הופך
אותה ליותר חיובית. היא עדיין הפרעה-נפשית לכל דבר. היא עדיין פושה כמו סרטן בתודעה של
התמימה שהעניקה לה מחסה, מסיבה כזו או אחרת. שולחת גרורות. פוגעת בגוף. מפתחת
הפרעות נוספות. חרדות, דיכאון,
דימוי-הגוף שאף-פעם כבר לא יהיה בריא, הן לא חסרות. אתן
מכירות אותן. אנחנו חיות איתן.
אנחנו חיות אותן.
אבל באיזהשהו מובן, הן הופכות אותנו לאדם שאנחנו, כמו כל
דבר שאנחנו חוות בחיים.
הן מעצבות אותנו, ואם נבחר בבחירה הקשה של החיים
הבריאים, העיצוב הזה יכול להיות גם
לטובה, למרות הכל.
הפוסט הזה מקוטלג תחת "ובנימה אישית" ולכן ארשה
לעצמי להתפרע ולהוסיף שאני מאמינה בלקבל הכל.
אף-אחד לא נולד עם שנאה-עצמית.
שום-דבר אינו רע מיסודו. גם לא ה"א.
ה"א מעידה [בדרך-כלל. אלא אם היא נלמדת מהסביבה בגיל צעיר מאד] על צרכים אחרים, על בעיות אחרות שלא
קשורות באוכל, על אף שהם מובעים דרכו. כדי להבין מאיפה הן באות צריך לקבל אותן.
למרות כל הברבורים על קבלה ודברים שאינם רעים מיסודם,
באבא-יאגא דורשת בכל לשון של בקשה לא לייחס לדעותיה משמעותית ניו-אייג'ית. הדעות
שלי עוד עלולות להיעלב.
עכשיו משהבהרנו את העניין הזה, נוכל להמשיך.
הן שם מסיבה מסויימת, הניחו להן להמשיך להיות שם מסבה
מסויימת בזמן שאתן חותרות לגלות את הסיבה ומטפלות בה באופן נפרד. פעולה הפוכה
שקולה לעקירת עשבי-בר שלא מן השורש - הם פשוט ימשיכו לגדול, בכל פעם מחדש.
[And keep fighting]
סתם, מפזרת נקודות למחשבה.
עריכה ב-21/07, בוקר פירסום הפוסט. עוד עליי, על ה"א ועל פיברו -
אני חושבת שאני צריכה לרשום פטנט. פיברו כתרופת-פלא נגד ה"א. אולי זו רק
שלי, שנזכרת להחריף לאחר תקופה שאני אוכלת פחות, או אם אני, חלילה, הולכת
לישון אחרי פעילות-גופנית מבלי לאכול.
בכל מקרה, לאחר כמה סיבובים של
יותר מדיי אוכל לטענתי, ספורט, לישון וקימה כשכל תזוזה היא כאב והליכה היא
בכלל בדיחה, אפילו אני אוכלת שלוש ארוחות ביום. קטנות אמנם, אבל שלוש.
מסבתר שאין מקום לשנאה-עצמית כשכל תזוזה היא כאב. לא אם את גם רוצה לחיות
כמו שצריך.
עריכה 2:
יש ברשימות במצד פוסט על איך אפשר
לרדת במשקל בצורה בריאה וקיבלתי למייל תפריט-דיאטה של איזו חברה שמייצרת
חטיפי אנרגיה או משהו כזב. התפריט נשמע די הגיוני בסה"כ, אם כי מונוטוני
להחריד. יש טעם שאעלה אותו לכאן?
תרצו שאכתוב תפריטים לירידה בריאה במשקל? פוסט עם תרגילים לחיטוב? פעילות גופנית ושריפה קלוריות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
