סיפורי הפגיעה המינית על סוגיה, הטרדה, ניצול או אונס, מופיעים מדי פעם בבלוגים שונים ולעתים אף מגיעים לשורות המומלצים. הסיפורים האלה  שונים מאוד זה מזה, חלקם מספרים על התעללות ממושכת מאדם מוכר, אחרים על הטרדה פתאומית וחד פעמית שבאה מזר גמור, חלקם מפורטים וחלקם מרומזים בלבד, חלקם משאירים צלקות ברורות, אחרים בעיקר רוגז על החוצפה והזלזול, הכול תלוי בסוג הפגיעה ובעוצמה וכך גם בגיל ובתפיסה של הנפגע או הנפגעת. לא פעם מדובר גם בזיכרונות ילדות דבר ההופך את הקריאה לקשה יותר, את החוויה לפחות נתפסת, אחת שקשה מאוד לקבל, וכאן צצה בעצם השאלה: האם כל זה אמיתי?

בעיית האמון  מתגלה בכל פעם בתגובות לקטעים מהסוג, כאשר בין שלל תגובות התומכות בנפגע/ת או הזועמות על הצד הפוגע, צצה לה גם תגובה אחת , לעתים אף שתיים, שמצהירה שהסיפור לא נשמע אמין. לפעמים תגובות כאלה מופיעות בליווי התנצלות מראש והערה על כך שהמגיב מצטער ולא רוצה לפגוע בכותב/ת הפוסט, אך לדעתו האירוע מתואר בצורה לא אמינה במיוחד. תגובות אחרות לעומת זאת יכולות להיות בוטות יותר, ללא שמץ של התנצלות, אך עם לא מעט עוקץ ורמיזות על כך שמדובר בסה"כ בטריק שאמור להעניק לבעל/ת הבלוג את רבע שעת התהילה שלו/ה. גם הסיבות לחוסר האמון חוזרות על עצמן: העדר פירוט, העדר תגובה מההורים, כאשר מדובר בפגיעה שנמשכה לאורך זמן נשאלות השאלות "למה איש לא הבחין?" או "איפה היו ההורים?" וקריאות כמו -"לא יכול להיות שאף אחד לא שם לב!". לפעמים התיאור המרוחק מעט של המספר/ת יוצר את חוסר האמון, לפעמים העובדה שהסיפור לא סופר לפני כן בפני הורה או חבר או העובדה שכאשר הסיפור כן סופר להורה או חבר או דמות מרכזית אחרת מחיי הנפגע/ת, הוא התקבל בחוסר אמון ואז גם הקורא לא רוצה להאמין שאכן מדובר בסיפור אמיתי.

אני חייבת לציין שלי אישית, התגובות שמבטאות את העדר האמון הזה די צורמות בעין. אני מעדיפה להתייחס לסיפורים שמופיעים מדי פעם כאן בישרא ומתארים פגיעה מהסוג כאל סיפורים אמיתיים המתארים חוויות אמיתיות. אני מעדיפה להביע תמיכה ועידוד או במידה והקריאה קשה מדי עבורי לא להשאיר תגובה כלל, אבל בשום פנים ואופן לא לפקפק באמינות הדברים. כמובן שקיים סיכוי שמדי פעם יצוץ סיפור שהוא פרי הדמיון בלבד, אך זו לא סיבה טובה מספיק כדי לפסול את היתר. כאן לא מדובר בבית משפט וזו לא תחנת משטרה, שמות לרוב לא מצוינים כאן, להפך: לא פעם ניתן לראות שהזהות של הנפשות הפועלות מטושטשת, אין כאן קריאות ברורות ש-א' או ב' הוא זה שתקף וזה שפגע. כאן, באתר הזה, ישנה בסה"כ במה לביטוי עצמי וכל בלוגר יכול לספר על עצמו, על חייו, על החוויות שעבר לטוב ולרע שבכך.

אז ברור שאפשר גם לקפוץ על גל "חופש הביטוי" הזה ולהגיד שגם התגובות אמורות להיות חופשיות וזכותו של כל אחד להגיב בצורה שנראת לו המתאימה ביותר. אפשר גם אפשר ובכל זאת (בכל מקרה, לדעתי האישית), מהכלל ישנו גם היוצא ממנו ותגובות מזלזלות שמביעות חוסר אמון בכל הקשור לסיפורים המתארים פגיעה על רקע מיני הן היוצא מהכלל במקרה זה. אני פשוט חושבת שדווקא במקרים הספציפיים האלה, בפוסטים המסוימים שעוסקים בנושא רגיש זה אין מקום לחוסר אמון. חוסר אמון יכול לצוץ בזמן משפט כאשר ישנו חשש להאשמות שווא, כשחייו ושמו הטוב של אדם כלשהו יכולים להיפגע, אבל לא כאן, לא בבלוגוספרה הזאת, לא כשמדובר בדברים כאלה. תקראו לזה "benefit of the doubt". גם אם הסיפור לא נראה לכם אמין, בכל זאת אי-אפשר להוכיח שהדבר לא קרה. אז תשאירו מקום לספק הזה ואל תקפצו ישירות בקריאות של "אין מצב שזה נכון!", כי במידה וכל זה אמיתי תתארו איזו מכה אתם מנחיתים על המספר, עד כמה היא כואבת.

האמת היא שרציתי להוסיף בפוסט הזה גם הסברים מפורטים יותר לגורמים שיוצרים את חוסר האמון (למשל, הקושי שלנו, גם אם הוא לא מודע לגמרי, לקבל את העובדה שדברים רעים קורים לאנשים פשוטים שאנחנו יכולים להכיר גם אם רק דרך הסביבה של הבלוגים), בד בבד עם הסברים לכל אותם הפרטים החסרים והלא מתקבלים על הדעת שמופיעים בסיפורים מהסוג (למשל: איך זה שההורים לא שמים לב שמשהו קרה? פשוט מאוד, כי קל מדי להחביא את זה, תאמינו לי אני יודעת, וגם כי לא פעם ההורים בוחרים ליחס את השינויים שחלים בילדם לשיגעונות של ילדות או גיל ההתבגרות ). הייתי רוצה להוסיף עוד ועוד ועוד כי יש לי עוד מה לומר, יש לי מה להוסיף ומה להדגיש ולפרט, אבל המלל כבר התארך לו יותר מדי. נכון להרגע, באתי רק להביע דעה אישית בכל הקשור לשאלת ה"להאמין או לא להאמין?" ובגדול בזה אני אסתפק. אבל מי יודע, אולי אני אעשה סדרה קטנה של פוסטים שקשורה לסיפורי הטרדה ופגיעה מינית שצצים כאן בבלוגיה (צצים יותר ויותר לאחרונה). אולי בעתיד, נחיה ונראה.

הערות: