שמתי לב שהאנשים רצים כמו כל-עוד-נפשם-בם מהרגע שבו הם עוברים בעמדת הכרטוס בתחנת הרכבת אל המדרגות היורדות לרציף - ודווקא במדרגות הם יורדים לאט וברוגע, כאילו ברגע נמוג כל הלחץ. לקחה לי דקה להבין שהם פשוט רואים שהרכבת טרם הגיעה.

יותר מכל נהניתי להתבונן באנשים החולפים בתחנה בנהרות אדם. להביט באלו שדרכם אבדה לרגע ולשמוח שהפעם, אני לא אחת מהם. לחייך חיוך רחב לצמד אחים בהירי שיער שערכו תחרות ריצה, ולהדביק בחיוך את האמא הצעירה שלהם, שפתאום קלטה את קסמו של הרגע. להבחין בחייל וחיילת מחזיקים ידיים, מחליפים נשיקה חטופה לפני שעלו על רכבות לכיוונים מנוגדים.

ובעיקר, פשוט לשבת על אותו הספסל האפור העגום ולהכיר את כולם במבטי, לאמוד את כוחם ויפי יומם. זה לא ברור מאליו. אחרי בוקר של פליטות פה פרוידיאניות וכמה אירועי ביש מזל, קמתי. ידעתי שהיום הזה מוכן כבר להתחיל.

(זה היה יום של מפגש "מפורסמים" חוצה ערים עם מר בחור, Shell ובוביק! איזה כיף לי)

נמשים

עם מכנס צמוד-צמוד, וחולצה גדולה-גדולה, בשיער פרוע-פרוע, בבוקר שקט-שקט.