מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

עוד חודש פחות או יותר, אמור להתבצע הצעד הבא - התהליך של קציר הביציות והחזרה ראשונה לרחם.

בחירת האישה שתתרום לנו את הביציות היתה משימה קצת מבהילה, אבל בסופו של דבר פשוטה משחשבתי.

כן, כבר פתחתי את הפוסט הקודם במשפטים האלו, אבל עכשיו אני מקווה שזה יזרום לכיוון אחר לחלוטין.

אחרי שחתמנו על החוזה עם סוכנות הפונדקאות תמוז, קיבלנו מדורון את הסיסמה שתאפשר לנו את הגישה לרשימת התורמות מדרום אפריקה. יש אפשרות לבחור בין תורמות גם מארה"ב או מהודו. העלות האמריקאית גבוהה מדי, ואילו תרומה מאיזה הודית מבטיחה לנו ילד הודי שחום. תורמת מדרום אפריקה תאפשר לנו עלות זולה יחסית וילד שמהרבה בחינות דומה לנו, כי הגנים שלו יהיו גנים אירופאים כמו של ההורים שלו.

בקיצור, דורון, באמצעות אתר הסוכנות, נתן לנו רשימה של כעשרים נשים צעירות. לכל תורמת היתה תמונת פורטרט, קוד של 4 אותיות במקום שמה והחודש בו היא מתעתדת להגיע להודו לבצע את התרומה. בלחיצה על שמה ניתן היה להגיע לשאלון שמילאה. השאלות כולל תחומים רבים ומגוונים החל מהספר האהוב עליה וכלה בסיבות ובגיל בו הלכו הורי הוריה לעולמם. חשוב לציין שאף אחד לא היה ערב לאמינות התשובות. אף אחת מהן לא נבדקה בגלאי אמת, ושום בלש לא חיטט בתיקים הרפואיים שלהם. הכל עניין של אמון או של ערבון מוגבל. תלוי איך אתם מסתכלים על זה.

שלושה דברים עניינו אותנו.

1. מועד התרומה.

ידענו שלא נהיה בהודו לפני אוקטובר, וברור היה שהביקור שלנו צריך להיות לפני הביקור של התורמת (כי את הזרע מקפיאים בלי בעיה ואת הביציות מקפיאים רק אחרי הפרייתן). לכן החלטנו שאנחנו בודקים רק את נובמבר-דצמבר עם מוכנות להתגמש עד ינואר.

הפנטזיה משתלטת. יכולת הבחירה נתנה לנו את האשליה שהנה, רק נבחר את המועד, נספור בלוח השנה 9 חודשים ונגלה את חודש הלידה המיועד. נחיה ונראה מה באמת יהיה, אבל את עצמי (ואותך) אני מכין לתהליך קצת יותר מורכב, גם אם אני אשמח להפתעות טובות.

2. בריאות.

אני מאמין גדול בחינוך. אני חושב שאת רוב תכונות האישיות שלנו קבעה הסביבה בה גדלנו, האהבה שקיבלנו והיעדרה, החיזוקים והציפיות, הערכים וההשראה. אבל כשזה מגיע לחולי ואריכות ימים, אנחנו בסך הכל שילוב התיקים הרפואיים של הורינו, עם השפעה קטנה של התקדמות הרפואה ואולי טיפה מודעות להגיינה ושמירה על אורח חיים בריא. ובמילים אחרות, אם סבתא של התורמת מתה בגיל צעיר מסרטן זה רע. מהצד השני, שאלון בו שני ההורים וארבעת הוריהם בריאים וחיים עד מאה ועשרים, נראה קצת לא אמין. מהר מאד נראה כאילו השאלונים התחלקו לשני סוגים: הנשים עם הגנטיקה שעדיף לנתרחק מהן, והנשים שמשקרות במצח נחושה. נראה אותך מחליטה החלטה לאחר גילוי מרעיש זה.

3. דימיון.

אני חושב שכולנו אוהבים לתפוס את עצמנו כאנשים עמוקים ונאורים שחשוב להם רק מה שבפנים. גם ממני תוכלו לשמוע הצהרות נגד תרבות הצריכה המהללת את הדימוי האולטימטיבי של גוף רזה וחטוב, עור בהיר, עיניים כחולות וגובה מרשים. למרות זאת, איכשהו, מתוך רצון מחד שהילד/ה יהיו דומים לנו בכל התכונות החיצוניות ה"טובות" שלנו, ומאידך שיהיה לו/לה קל בחיים (שלא יצחקו עליו שהוא נמוך, או שהיא שמנה). בשקלול שני הקריטריונים הפשוטים האלו - התחלנו לחפש מישהי שהיא והוריה גם גבוהים גם בהירים, עדיף עם עיניים כחולות או ירוקות ובכלל, אם אפשר שתהיה דוגמנית-על. אני לפעמים כל כך מאוכזב מעצמי.

לא, לא באמת חשוב לנו שתהיה דוגמנית על, אבל ככה יצא בלי להתכוון. בסופו של דבר, זה גם הדבר הראשון שוויתרנו עליו. נאמו שלנו (זה הכינוי באתר של התורמת שבחרנו) לא תהיה דוגמנית מסלול כי היא רק מטר שישים. יש לה שיער חום ועיניים חומות בדיוק לא כמו אבא ואבא. אם כבר מערבים הורים, אז לה יש הורים בריטים. אגב, שניהם גבוהים ממנה בלפחות עשרה סנטימטרים, גם אחותה (אז אולי מסתתרים אצל גם גנים גבוהים, מי יודע).

חוץ מחיצוניות, יש לנאמו גם תכונות אישיות ותחומי עניין (מפתיע, לא?). היא לומדת אמנות ובלילות עובדת כברמנית. היא מתארת את עצמה כחברתית ואוהבת. האמת, אני מופתע מכמות המילים החיוביות והחיוכיות שבן אדם יכול להגיד על עצמו. אני חושב שאני אדם חיובי בסך הכל, אבל שרשרת תיאורי אישיות שופעי כל טוב כאלו - לא הייתי יכול לספק גם אם הייתי חייב. על מה אני מדבר? בתרגום חופשי: "אני שמחה, חיובית, באופן כללי אופטימית, וחוש ההומור שלי מבעבע מתוכי. אני קופצנית ואנרגטית וחבריי חושבים שאני מבדרת. אני אוהבת לגרום לאנשים לשמוח או להעלות חיוך על פניהם. יש לי חוש הומור מטורף, ואני אוהבת ספונטניות. אני יצירתית, רגישה..." וזה ממשיך ככה עוד ועוד. כל אחד יכול לכתוב שהוא אדם שמח, אבל צריך להיות באמת אדם שופע חיוביות בשביל לכתוב כל כך הרבה תיאורים כאלו.

כמטפל, אני לא יכול להתעלם ממשהו שהיא כתבה, אבל מחקה (לא מספיק טוב, עובדה שקראתי): "extremely open". כשמישהו כותב משהו ומוחק, אפשר להניח שזה מה שהוא חושב על עצמו (גם אם לא בלב שלם) וחשוב מכך, אפשר להניח שהוא חושב שזה בעייתי לכתוב את זה במצב בו הוא נמצא. במילים אחרות, היא לא רצתה שנחשוב שהיא כל כך פתוחה. היא חושבת שזה חיובי, אבל חוששת שאנחנו נחשוב שזה קיצוני מדי. טוב, די לחפור. אז היא לא רצתה שאני אחשוב שהיא פתוחה, כי אולי פתיחות זה דבר שמישהו יכול לראות כדבר רע. אני לא.

מה שכנראה הכי קנה אותנו בחלק של תיאור האישיות (שכאמור לא היה דווקא החלק המכריע מההתחלה) היו שלוש מילים: אני אוהבת חיות. מי שמכיר את הבית שלנו (ועל זה ללא ספק צריך לכתוב פוסט ביום מן הימים) חיות זה עניין משמעותי בסיפור.

לפוסט הזה אין סוף ממש. נקטע באמצע. אולי בהתחלה. אין איזה משפט מסכם או נקודת מבט רעננה על החיים כי אני לא יודע. אולי היא האמא של הילדים שלנו. אולי היא ברגע האחרון תשנה את דעתה ולא תגיעה בכלל להודו.

אין ברירה. נשאר רק לחכות.