מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

היום בבוקר יוד חזר מכמה ימי עבודה כשאני הייתי עדין בהשלמות שינה שלי לאחר שבוע מתיש.

התעוררתי בערך עשר דקות לפני שהוא החליט ללכת לישון בעצמו. ממש "מיטה חמה".

בדקות הספורות ששוחחנו הוא שאל אותי למה לא כתבתי רשומה חדשה. אתם יודעים איך זה, אדם יכול לקבל פרס נובל, אבל בסופו של דבר הוא מחפש את האישור של אלו שקרובים אליו ביותר. בקיצור, הוא חימם את ליבי, וגם החזיר אותי לכתוב. הפסקת הכתיבה שלי נבעה בעיקרה מעומס, אבל אני אשתדל לא לכתוב את זה כאן יותר כי אני לא מאמין בעומס. זה בסופו של דבר עניין של החלטות וסדר עדיפויות ואיך אנחנו מתמודדים עם העומס. רק כשאני במיטה, לא מסוגל לזוז כי הגב תפוס, רק אז העומס הוא תירוץ טוב דיו.

במילים אחרות, כמו שיוד ענה לי כשאמרתי לו שהיה לי שבוע עמוס - ככה הולכת להיראות השגרה שלך מעכשיו.

האמת היא שאני אוהב את העומס הזה. זה עומס מסודר ומאורגן. מערכת שעות שבועית שעומדת להתפקע, אבל כל דבר מונח במקומו ומאפשר לי לעשות מעברים חדים. שעה אחת אני מטפל, שעה אחרי זה אני מלמד, למחרת אני תלמיד ויום אחר כך יש לי זמן לעשות אימון-ריצה כדי לשמור על קצת כושר. אם תתנגש בטעות בשולחן עליו מסודר מגדל הקוביות הזה, גם אם יעלמו כמה מהמטלות, הבלאגן סביר להניח שישתק אותי ואני אספיק אפילו פחות. ככה אני.

ומה בכל זאת השתנה שבוע זה משבועות קודמים? התחלתי (שוב) ללמוד.

למרות שלא ידעתי את זה, התגעגעתי כל כך לחזור לספסל הלימודים. האווירה הזו של סטודנטים במסדרונות או על הרחבה שבחוץ מיד הצליחה לעשות לי שמח. אמנם היה זה יום ארוך מאד - חמישה קורסים בזה אחר זה - אבל הרוב היה מעניין מאד, המרצים נראו מעניינים, הסטודנטים שאיתי היו חביבים (רק התחלתי להכיר), בקיצור - אין תלונות. להפך.

ברשומה הזו אספר לך רק על הקורס הראשון כי הוא מאד קשור לכתיבה בבלוג, שכן הוא עוסק במילים, או ליתר דיוק באמנות המילה הכתובה והשימושים שלה (כן, אני כותב דיוק, אבל רק מערפל). הקורס הזה הוא גם הקורס החוויתי היחיד מבין החמישה, כך שיש בו משהו רפלקטיבי יותר מהאחרים. וכאן הופתעתי מעט, כי רק לפני שבועות ספורים, במהלך כתיבת הרשומות הראשונות, החלטתי שאני אעשה אבחנה בין הרשומות שעוסקות בעניין מסויים לאלו שעוסקות בכתיבת הבלוג, ולאור התיעובון הקטן שיש לי למילים בלועזית החלטתי לא להשתמש במילה רפלקציה, אלא בתרגום הפשוט (והפשטות יכולה ליצור עושר) "השתקפות". וכך, כשבמסגרת הקורס התבקשתי לכתוב מדי שיעור רפלקציה על השיעור עצמו, ישר נזכרתי בכתיבה בבלוג והחלטתי לשתף אותך.

האמת, בהיעדר ההקשר המדויק (וכאמור יש לי נטייה לערפול), יהיה מי שיחשוב שמדובר בפעולה בתנועה או משהו כזה, אבל ננסה לזרום יחד, טוב?

לאחר דיון קצר במסגרת הקורס ובנושאו, התבקשנו לפשפש בדימיוננו או ליתר דיוק בארון הטקסטים שבזכרוננו. שם על המדפים העמוקים של ארון עץ כבד בעל דלתות בהן חלונות זכוכית, שכנו יחד מילים רבות מאוגדות בשירים, בספרים, בסרטים ועוד ועוד. לא הפתעתי את עצמי כשלא מצאתי באותו רגע אפילו ספר ילדות אחד. היו כאלו, אני בטוח, אך כנראה כוסו שכבת אבק כל כך עבה שאי אפשר למצוא אותם (ואני בכלל אלרגי לאבק, עכשיו אני מבין למה). לא שלא קראתי את מיץ פטל או את דירה להשכיר כשהייתי ילד, אבל האם אני זוכר את הספר מהילדות? האם אני זוכר מישהו מקריא לי? לא. כזה הוא זכרון הילדות שלי. מלא אבק סמיך. דווקא הייתי ילד קורא. אני זוכר שהייתי הולך לספריה הציבורית עם דנה שהיתה חברה שלי בגן ובכיתה א' ואולי גם ב'.  אמא שלה היתה מלווה אותנו והיינו חוזרים עם שניים שלושה ספרים ביד. אני זוכר שקראתי אז את "האריה המכשפה וארון הבגדים", אבל הספר הבא שאני זוכר היה כבר "שבט דוב המערות", ובהתחשב בתכנים האלימים הקשים שמתוארים שם אני רק יכול להניח שזה היה בגיל הרבה יותר מאוחר.

יש לי זיכרון מוקדם בהרבה שקשור למילים, כי אני זוכר שלימדו אותי לכתוב. אני זוכר את אמא יושבת איתי ומראה לי איך לכתוב את שמות בני המשפחה, בדיוק כמו שאני זוכר אותה מלמדת אותי לצייר פרחים בעלי גבעולים ארוכים ועלים מאורכים לצידם. זה היה בערך בגיל 3, אני יודע את זה כי תמיד שמעתי שהתחלתי לדבר בגיל שנתיים ולכתוב בשלוש. סיפרתי את זה פעם לפסיכולוגית והיא אמרה לי שזה מוזר שאני זוכר את חווית למידת הכתיבה ולא את חווית למידת הקריאה. מחשבה מעניינת. כשילד לומד לקרוא - הוא נפתח לעולם חדש. הוא מתחיל לבנות את ארון הספרים שלו בעצמו. הוא יכול להגיע לעולמות רחוקים שמוצפנים בין האותיות. זו בטח חוויה של כוח, של עצמאות, של חופש. לימוד הכתיבה הוא חוויה שונה במהותה. הכתיבה היא מלאכה של תיעוד והנצחה. הכותב הוא ההיסטוריון שמנציח את קורותיהם של אחרים. זכרון הילדות שלי מוגבל מאד. חבל שלא כתבתי בלוג כבר אז.

כשחיפשתי בארון הספרים האישי שלי מצאתי את הספר שגרם לי להתחיל לכתוב, אי שם בתקופת הצבא. כמו שדיקנס כתב: "It was the best of times, it was the worst of times". כך היתה לי תקופת הצבא - המון מגבלות וקשיים שכנראה בזכותם נפתחה בפניי לראשונה הדלת אל היצירה וההתנסות שלי עם כתיבה דרמה וציור. אבל לא על דיקנס אני רוצה לדבר, אלא על ספרו של גבריאל גארסיה מרקס - "אהבה בימי כולרה". היה שם משהו בשפה הסוחפת ובתלאות החיים של הגיבורים שהביא אותי לכתוב את הסיפור הקצר הראשון שלי שהוביל אחר כך לסיפורים רבים אחרים. לא המסע המתמשך בנפתלי העבר הוא זה שנגע בי שם, אלא דווקא אותם צמתי החלטה, אותם רגעי מפתח הם ששבו את דמיוני.

כשאני מסתכל אחורה על רגעי המפתח בחיי המוקדמים, בהרבה מהם הייתי פסיבי ונתתי לאחרים להחליט בשבילי, ואילו הסיפורים אפשרו לי לא רק לבחור בעצמי, אלא לבחור באפשרויות הבלתי אפשריות, לעשות את מה שלא יעשה, ואפילו לא לקחת על כך אחריות. יתכן שהסמיכות של היצירה אל ההתאהבות הראשונה שלי בגבר אינן מקריות.

כשניתבקשנו לבחור את אחד הטקסטים בחרתי דווקא בשיר שהתנגן לי בראש. את השיר כתבה יונה וולך, ונחשפתי אליו לראשונה בהופעה "אתה חברה שלי" של ערן צור. שרה אותו רונה קינן, שמעבר להיותה ביצועיסטית נפלאה היא גם אחת המלחינות-כותבות המוכשרות ביותר שכותבות היום בארץ. יונה וולך מוכרת מאד בגלל הארוטיקה בשיריה, אך השירים עוסקים גם במוות, בשיגעון, בהכרה, בנפש ובגוף ובשאלות של זהות. הקסם שסחף אותי שם היה בזכות נקודת המבט יוצאת הדופן שלה ואופן הביטוי הבלתי מתפשר, בלתי מרצה, בלתי מתחשב. ציטטתי בשיעור מ"כשבאתי לקחת אותה מהעננים" (המילים והביצוע בסוף הרשומה). תיאורו של "ז'וליאן הורוד" אותו דימיינתי בראשי כעכביש עצום שנשכח בסיפוריה של אליסה בארץ הפלאות הקסים אותי. וולך מתארת אותו טווה מסביבה נייר צלופן ועוטף אותה בסרט אדום. חוסר הליניאריות הזה שמתפרש אצלי כחוסר מחויבות אל הדימוי שיכול להיות טווה כעכביש, אבל ליצור צלופן. זה הוא חוסר מחויבות במובן המשוחרר של המילה, כזה שנותן חופש. אולי כך:

חוסר מחוייבות כזה שנותן כנפיים שאפשר להפליג איתם אל מעמקי הזמן, מאוגדים יחד על שרשרת תלויה על צווארו של הזיכרון, החורק בנדנודו מצד לצד כאילו הפיק דבש ולא כוסה אבק. ואני מסתתר בצל הצוואר שם מבחין בעכביש הוורוד חבוש מגבעת שחורה ונעליים נפוחות על שמונה רגליו, וצועק לו "תתן לי לרכב עליך!" והוא מהסה אותי ואומר אלי בביטול תוך מצמוץ שפתיים "אתה לא רואה שאני עסוק", ואני מרגיש קטן ומיותר ופגוע וכפוף במיוחד. שוב אחר בוחר את הנתיבים בהם אני צועד, שוב המצפן מסתובב סביב צירו סחור סחור, והוא מניח עלי את רגלו השעירה שסולייתה מאובקת ממדפי ארון הספרים שלי כאילו לא רצה לפגוע, אלא רק להזכיר לי את מקומי. אך אני תופס בשתי ידיי את חוסר המחוייבות שמקסים אותי כחרב של אור שבנפנופה עף אני למעלה, יושב על גבו של ז'וליאן ומוליך אותו הלאה, פורם את קורי הצלופן שאזקו אותו, פורם את מערכת השעות שקובעות את זהותי המתחלפת על פי תקתוק שעון המטוטלת ובורח איתו אלי...

(איזה כיף כשלא מחויבים)

 כשבאתי לקחת אותה מהעננים/יונה וולך 
כשבאתי לקחת אותה מהעננים
היתה ענודה כבר
קולות הקוקו והתנשמת
להטה באזנה
ז'וליאן הורוד השאיר
לנו קור פתלתל
אני ידעתי שהיא תיפול
אבל ניסיתי
אני ניסיתי
וז'וליאן הורוד טוה מסביבי
נייר צלופן בסרט אדום.