מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

אחד הקשיים שלי בכתיבה במרחב הוירטואלי הוא היעדר התגובות המיידיות, ולעיתים היעדר תגובות כלל. קל מאד לגרום לי במשפט או שניים לכתוב רשומה חדשה שלמה, אבל בלי כלום, אני לא בטוח על מה לכתוב. לכן, כשהתקשרתי לברך את יפעת (אני כותב את שמה רק בגלל שהיא השתמשה בו בתגובות שלה באחת הרשומות הקודמות), חברתי הטובה, חברת ילדות, שהיום יש לה יומולדת, ובשיחה של שלוש דקות הספיקה להתייחס לרשומה האחרונה ולהגיד שציפתה למענה על שאלה אחרת, זה הספיק כדי להושיב אותי כאן ולכתוב.

זה מדהים איך המחשבה של י' ושלי מצליחה לנדוד בין תקופות שונות בעתיד הלא ידוע. מעולם לא עסקתי כל כך הרבה בשאלות על העתיד. גם כשהתחלתי לימודים באקדמיה הכרזתי שאני נכנס לאקדמיה לשנה אחת כדי לראות אם מתאים לי, בלי להתחייב, ובסוף השנה החלטתי לנסות שנה נוספת. ככה סיימתי את התואר הראשון. בשום שלב לאורכו לא התלבטתי מה אני אעשה כשאני אסיים אותו, ומזל שההזדמנות שנפלה בחיקי, להמשיך וללמד באותו מקום בו הייתי סטודנט, התאימה לי כמו כפפה ליד. אני לא זוכר שבשום שלב ניסיתי לדמיין את העתיד בצורה כל כך מעמיקה כמו עכשיו.

בעתיד הקרוב מאד צפויה לנו ההפריה שתהיה במהלך החודש הקרוב. אנחנו צריכים להחליט כמה עוברים להחזיר ועוד כל מיני שאלות מסובכות. אני כבר יודע את כל שלבי ההריון, מבדיקות הבטא ועד הלידה. אנחנו כבר מתווכחים על שמות וכשיוד אומר לאחד מחתולינו שאני הוא זה שאוסר עליו להיכנס לחדר שינה, אני גוער בו שאני לא מוכן שהוא ידבר ככה אל הילדים שלנו.

סוגיות חינוך זה כבר עניין מורכב. מצד אחד, אני מרגיש שלמדתי על זה המון. גם מילדים והוריהם, וגם מלימודי הטיפול, אבל כמובן שהמציאות שונה מכל דימיון. בגלל זה למשל כבר המון זמן אני נמנע מלבקר הורים מסביבי. אני לא מתכוון שאני נמנע מלהגיד להם את הביקורת, אלא ממש נמנע מלחשוב אותה. כל פעם שאני רואה אמא צועקת על הילד שלה או אבא קופץ בחרדה על כל פיפס או מישהו שלא מעמיד גבולות מינימליים, במקום לחשוב מחשבות ביקורתיות, ישר עולה בי החשש, האם אני באמת אצליח במקום שלאחרים כל כך קשה? האם אני אצליח לשבת עוד דקה שלמה בסלון כשהילד בוכה במיטה? (האם זה בכלל הדבר הנכון לעשות?) האם כל מה שאני יודע יעמוד לרשותי, וגם אם כן, אני אדע לעשות בזה שימוש נכון?

וכאן גם נכנסת השאלה של יפעת. כי ברור לי שכל הורה בדרך מתמודד עם השאלות האלו ועם הפחדים האלו, ואם לא, אז צריכה להדלק נורה אדומה איפשהו, אבל לנו יש את השאלה הנוספת, שבספרי הורות לא מתייחסים אליה, מה קורה עם ילד שגדל בלי אמא?

שלא תבינו לא נכון, יפעת הכי מפרגנת לנו בעולם, והשאלה הזו עולה לעיתים גם אצלי. לפני המון זמן היינו אצל זוג חברים והילדה שלהם, אז היתה בת שלוש, אני חושב, היתה רודפת שמלות גדולה. זאת אומרת, כל מה שביקשה, זה רק שישימו לה שמלה. מסתבר שלאמה היתה בעיה לשלוח אותה לגן בשמלה, בגלל שלא רצתה שתשחק בארגז חול בשמלה אלא במכנסיים בלבד. רק כדי להשלים את הסיפור, הילדה היתה הולכת לצד ועושה פיפי במכנסיים כדי שילבישו לה את השמלה. כדי לחזור לענייננו, אני לא הייתי מעלה על דעתי לפני הסיפור הזה שחלק מההוראות ההפעלה של פעוטה, בין הנחיות ההאכלה לבין סירוק השיער רשום "לא לשלוח לארגז החול בלי מכנסיים". היום אני כבר יודע גם שיש הרבה אמהות שההקפדה על המכנסיים נראית להם תמוהה או אפילו מגוכחת, אבל איך אני אדע? איך אני אגלה אילו הוראות הפעלה נוספות יש לילדים קטנים? ועוד לילדה, שלא רק באה ללא הוראות הפעלה כלליות, אלא גם בלי הנספח המצורף שמתייחס לאביזרים הייחודיים שמעולם לא היו ברשותי קודם? ושתבינו, כשהיא בת 3, אנחנו מדברים על הגיינה, אבל מה יהיה כשהיא תהיה בת 12 ותקבל מחזור? וכשתצטרך חזייה? אל מי היא תלך? אל אבא או אל אבא?

וכשאני מוצף בשאלות אני מנסה לחזור אל הידע המקצועי שלי. בספרות המקצועית יש אלפי תיאורים של הקשר בין האם והתינוק. מלאני קליין מתארת את השד הטוב והשד הרע (כן, הכוונה לציצי, לא לייצורים מפלצתיים) וביון מדבר על ניטרול רעלים שהאם עושה לחרדות של התינוק ומאהלר דיברה על הסימביוזה בין התינוק לאם, ואפילו דונלד ויניקוט, התיאורטיקן שאני מתייחס אליו בתור האמא המקצועית שלי (כן, כתבתי אמא) הוא זה שטבע את הרעיון שאין דבר כזה תינוק בלי אמא, שאחרי הלידה קיימת יחידת אם-תינוק, ומתוך יחידה זו מניץ לאיטו התינוק. הוא כתב על המושקעות האמהית הראשונית כתכונה כמעט מיסטית (וכמעט פסיכוטית) שיש לאמא לאחר הלידה, וגם על אחד המושגים החשובים לכל אם: "אמא טובה דיה" שהתיאוריה שמאחוריו מעניקה לאם את האמון באינטואיציה שלה וביכולות שלה לעשות את המיטב המספיק לילד כדי להתפתח באופן בריא.

ויניקוט, ומה עם האבא? מה איתו? איפה הוא?

למעשה, הפסיכולוגיה מתייחסת לאב כנציג של המציאות שמפריע לזוגיות האינטימית של האם והתינוק. הפרעה זו מסייעת לילד לקבל עצמאות ולהתמודד עם המציאות. האם והתינוק יוצרים דיאדה (מלשון שניים) כשהאם מגוננת על התינוק מהמציאות, יוצרת לו אשליה כאילו הרחם המזין והבטוח ממשיך גם לאחר הלידה, ואילו בשלב מאוחר יותר מצטרף האב ונוצרת הטריאדה (שלישיה) והוא מפריע ושובר את האשליה.

תפקיד גדול, אבל תפקיד משנה לזה של האם. ויותר מזה, איפה הוא נמצא עד אז? איפה הוא ממתין? אל תגידו לי, אני יודע, אני מכיר את השיר:

אַבָּא הָלַךְ לָעֲבוֹדָה –
הָלַךְ הָלַךְ אַבָּא!
יָשׁוּב עִם צֵאת הַלְּבָנָה –
יָבִיא לָךְ מַתָּנָה!

יש לזה עוד כמה בתים בהם האב נמצא בכרם בפרדס ובשדה, אבל היום אבות, תתפלאו גם מחליפים חיתולים, קמים בלילה, ואז, נתקלתי  בהערה שכתב ויניקוט בסוגריים לפני יותר מחמישים שנה. הוא כתב על היחסים בין האם והתינוק בשלבים מוקדמים ואז הרגיש את הצורך להסביר שהוא לא כותב על האב כי מדובר בשלבים מוקדמים הקשורים "ליחסי התינוק עם האם או עם האב כאם אחרת".והוא מוסיף ומסביר שזכרותו של האב לא משמעותית בשלב מוקדם זה (מתוך "עיוות האני  במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב", 1960). במילים אחרות, הוא אומר שבתקופה בה הילד זקוק רק לתכונות שנתפשות כתכונות אמהיות, גם האב יכול להיות זה שיספק אותן, בלי קשר למינו (באופן דומה הוא כותב על אמא מאמצת שיכולה לספק את המושקעות האמהית הראשונית). גם האב הוא סוג של אם, אם הוא מעמיד את עצמו לצרכי התינוק.

אני חייב להודות שכשקראתי את זה לפני כשבועיים-שלושה היה במשפט הזה משהו שהבהיר לי את העניין וחשוב שהוא יהיה ברור. כדי לבחון כל תפישה פסיכולוגית וחינוכית בהקשר של הורות של שני גברים חשוב לצאת מנקודת מוצא שגם אם לתינוק יש שני אבות - תהיה לו אמא הכי נפלאה בעולם. יהיה לו את החיבוק האמהי, ואת המושקעות האמהית, ואת המגע של אמא, ואת תשומת הלב של אמא לכל צליל הכי קטן, ואת המבט המבין שרק אמא תוכל לתת. אולי חלק מהתכונות האלו יתפתחו יותר אצל אחד מאיתנו, וחלקן אצל האחר, אולי הן ישכנו אצל שנינו, אבל לילד לא יחסר.

כן, תהיינה לילד שתי סבתות, ועוד המון דודות שיקרקרו סביבנו, כי הרי כבר עכשיו אנחנו מוקפים בנשים (וגם גברים אמהיים יותר, כמו שחלק מהנשים אמהיות פחות) שיתנו לו אוזן קשבת, שיסבירו לה איך לשים טמפון, שיחבקו כשהדמעה זולגת. ובסופו של יום, כשאבוש ואבא'לה (נו, אני סתם משתעשע) ישכיבו את הילדים לישון במיטה, יהדקו את השמיכה סביב גופם שלא יהיה להם קר בלילה, ישירו שיר ערש ויתנו נשיקת לילה טוב. הם יקבלו את כל האהבה האמהית והאבהית שילדים צריכים. למרות שאומרים שאמא יש רק אחת, לילדים שלנו יהיו לא רק שני אבות, אלא גם שני אמהות.

אגב, אני יותר דואג מי ילמד אותה לבעוט בכדור, כי אני ממש, אבל ממש לא טוב בזה.