מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

לפני כמה ימים קבעתי פגישה לעוד 3 שבועות. נשמע נורא פשוט, עשיתי זאת יותר מפעם אחת, אבל הפעם משהו זז.

משהו פתאום נפל מחוץ לתבנית הרגילה, האוטומטית, של סתם עוד תאריך.

פתאום הבנתי, שכשיגיע מועד הפגישה, יכול להיות, רק אולי, אבל אפשרי - שכבר נהיה בהריון.

בסוף החודש מגיעה נאמו להודו, לתת לנו את הביציות שלה. זה אומר שמיד אחר כך תתבצע ההפריה, ועוד כמה ימים אחרי זה - ההחזרה לרחם.

זה אומר שעוד פחות משלושה שבועות, יש סיכוי שנהיה בהריון.

אגב, אנחנו לא נדע את זה. יש בדיקות ביתא (תודה לענבר שלימדה אותי כבר את כל מה שאני צריך לדעת בנושא זה ובעוד כמה) בהן מודדים קיומו של חלבון מסוים בדם (של הפונדקאית, לא שלנו) שעושים אותן אם אני לא טועה אחרי שבועיים, והן מעידות על קיומו ותקינותו של ההריון.

זה אומר שבמהלך החצי הראשון של דצמבר, אולי קצת יותר, אנחנו נהיה אולי בהריון. אנחנו נתהלך עם המון סימני שאלה של הפערים הכי קיצוניים שיכולים להיות. מצד אחד, הכל כרגיל, שום דבר לא השתנה, החיים ממשיכים כרגיל. מצד שני, בצד השני של היבשת, בגן קסום, ננטע זרע של הדבר הכי מסעיר שאני יכול לדמיין ולקוות שיקרה לי בחיים. אבל אני לא אדע אם הוא נקלט או לא. אני לא אדע כלום. ואתם מבינים, מדובר על יצור חי, או אולי שניים, שרק תשעה חודשים אחר כך, ייכנס לחיים שלנו.

עכשיו, כבר תקופה, אנו שקועים בפנטזיות. חלומות (וגם חרדות) של איך זה יהיה, ומה נעשה, ושמות, ומחשבות, אבל עוד שלושה שבועות (כבר פחות) החלומות האלו לא יהיו רק אפשרות היפוטתית, אלא מציאות שכבר הוטענה ומחכה להיכנס לחיינו. זה כמו מכתב שכבר הוכנס למעטפה ונחתם ונשלח, אבל עוד לא הגיע ליעדו, ולמרות שבתוכו בשורה שתשנה את החיים של מישהו, הוא עוד לא יודע את זה. זה כמו פקעת ששתלתי, שעד שלא תפרח אני לא אדע של איזה צמח היא. זה כמו חבילת קמח, וכמה ביצים ועוד כמה חומרים שעורבבו יחד לכדי בצק, שתפח, ונכנס לתנור, וזה רק עניין של זמן, עם קצת זהירות ומזל, עד שיצא משם לחם חם ומהביל, רגעי ההמתנה האלו הם בלתי נתפסים. אלו רגעים שיש כבר משהו, הוא כבר נוצר, אבל הוא עדין לא איתנו. ואצלנו התנור, יהיה רחוק רחוק, והעדות היחידה לקיומו היא אמירה קצרה, אולי אפילו SMS שבו יהיה כתוב "ההחזרה בוצעה. נודיע לכם על התפתחויות". אני מדמיין את עצמי רץ עם הנייד שלי ברחוב, מחבק אותו  וצועק - אנחנו בהריון! אנחנו בהריון! (כן, לא ממש אופייני לי לרוץ ולצעוק דברים כאלו ברחוב, אבל מתי בפעם האחרונה עשיתי ילד? אז מי באמת יודע מה אני אעשה כשזה יקרה?)

חלק לא קטן ממי שקורא באופן קבוע את הרשומון הזה הוא הורה. ולכם לא צריך לספר. אני מתרגש ומוצף משמחה רק מהמחשבה, אבל חרד בצורה בלתי רגילה מהרעיון. ועוד שלושה שבועות, כשתתווסף המחשבה הזו שאולי, יתכן, אם הכל ילך כשורה, אני לא אדע את זה, אבל אני אדע שאולי לא אבל אולי כן, אבל כבר עכשיו וברגע זה, והשעון כבר סופר לאחור את טיקטוקיו...

כבר עכשיו קשה לי להכיל את זה, אז מה יהיה כשזו תהיה מציאות?

אז כשאתם קובעים איתי פגישה לעוד שלושה שבועות, או בעצם לכל מועד שאחרי הראשון בדצמבר, בבקשה עשו זאת בזהירות, תזכרו שאני לא יכול להבטיח לא להיות חרד מדי, והעיקר, תחזיקו לנו אצבעות שזה באמת ילך כמו שאנחנו רוצים.