מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

אני רוצה לכתוב רשומה שכבר מסתובבת לי בראש כמה שנים. היא עוסקת במושגים בפסיכותרפיה, אבל בעיקר בחוויות מאוד אנושיות שכולנו מכירים.

אחת התופעות המעניינות בעולם הרגשי של בני האדם הוא היכולת שלנו לחלוק ברגשות. לחלוק ברגשות יכול להשתמע כיכולת שלנו לספר זה לזה על המתרחש בנפשנו, אבל אני מתייחס כאן לתופעה גדולה בהרבה. לרגשות שלנו יש יכולת להיות מדבקים ולעבור מאדם לאדם, ואף להיות שיתופיים, משמע רגש שמתעורר במרחב הבינאישי ולא אצל פרט זה או אחר.

אנחנו מכירים את זה ממש טוב מחיי היום יום. בן הזוג שלי מגיע הביתה מיום עבודה מתיש. הוא עייף או מצוברח ואולי אפילו מישהו שעובד איתו עצבן אותו באופן יוצא דופן. כשהוא מגיע הביתה הרגשות שלו מבוטאים דרך התנועות שלו, תווי הפנים, ודרך צליל קולו. עוד לפני שייספר על יומו, רגשות עצמתיים מצליחים לזלוג ממנו, ובגלל הקשר הקרוב שלנו וההתכווננות שלי אליו, הרגשות מחלחלים גם בי. תופעה זו מתרחשת גם כמובן בצדדים החיוביים של הספקטרום הרגשי.

לעיתים, נובט רגש זה לא בעולמו הרגשי של אדם אחד אלא במרחב המשותף אותו חולקים שניים או יותר. דמיינו לעצמכם זוג מאוהב רץ לו בחוף הים, אוחזים ידיים, הגלים רודפים אחר צעדיהם על החול. תחושת ההתאהבות מציפה את שניהם, כמו שהגל מרטיב את כפות הרגליים שלהם. כמו היתה ענן של אושר שממלא את האוויר שבניהם. 

נתן אלתרמן היטיב לבטא תופעה זו בשיר המרגש "אליפלט" שהביצוע המוכר ביותר שלו הוא של להקת התרנגולים (מילות השיר, וגם ביצוע מופתי של ברי סחרוף בסוף הרשומה כמובן). בשיר מתואר ילד-נער-חייל שהוא חסר מזל וחסר אופי, אבל גם ברגעי חרדה וקושי גדולים יש בו איזו שמחה מהולה בתמימות, שנוגעת ללב. וגם כשמידי אליפלט הילד נגזל צעצוע, חיוכו גרם לתחושה מוזרה לצוץ אצל סובביו. וגם כשאליפלט החייל עמד מול מותו, חיוכו מעלה רינה אצל בני פלוגתו. אלתרמן מיטיב לבטא את הקושי להבין ולאתר את מקור התחושה הטובה שעולה בהם נוכח האירוע העצוב: "ובליבות חבריו, זה מוזר,/ אז דבר מה התרונן כה ושר. /בלי מדוע ובלי כיצד, /בלי היכן ובלי איך ולמה, /בלי לאן ומאיזה צד, /בלי מתי ובלי אן וכמה. /מסביב ככינור וחליל /מנגינה מאירה, מצלצלת."

זה סוג של קסם. פלא. חוויה שצומחת בן רגע או מזדחלת באיטיות וצובעת בצבעים דומים את עולמם של מספר אנשים בבת אחת. סטיבן מיטשל, אחד התיאורתיקנים שהשפיעו עלי הכי הרבה (כתבתי לא מזמן שוויניקוט הוא האמא התיאורטית שלי, אז מיטשל הוא האבא) התייחס לתופעה זו באמצעות המושג חדירות רגשית. מצב רוח, כך הוא טוען, הוא לעתים קרובות דבר מידבק. הוא יוצר חוויה משותפת של אפקט עז וגבולות חדירים. רגשות עזים של תשוקה, כאב, צער ועוררות מינית יכולים לחלחל באחר ולעורר אצלו רגשות דומים. רגשות על-אישיים (Transpersonal) מתעוררים בנו בלי לדעת אצל מי התעורר הרגש לראשונה. יש שורה של מושגים בפסיכותרפיה שכולם מתארים סוגים שונים של תופעה זו, אחד מהם הוא "העברה", מושג מרכזי בהבנת טיפול נפשי מכל סוג. מושג זה מתאר רגשות ותחושות שעולות ביחסים הטיפוליים.

(במצבים מסויימים תחושות אלו אינן חלק מהחדירות הרגשית, אלא תוצר של תצורות עצמי-אחר, שהן דפוסים של מערכות יחסים שאנו רוכשים במהלך חיינו ומלבישים בהם את המטפל שלנו או שותפים אחרים למערכות יחסים (לעיתים נקראים "דפוסי העברה", קצת מבלבל). כך הציפיות שלנו מאבינו (וכן האכזבות), משתחזרות אל מול הבוס או הבן זוג. האופן בו אנו מגדירים את עצמנו (הערכתנו העצמית והדימוי העצמי) נובעים בין היתר מהדפוסים שאנו מסגלים לעצמנו. טיפול נפשי תפקידו להרחיב את הדפוסים האלו כדי לאפשר לנו מגוון רחב יותר של יחסים.)

אלתרמן הלך צעד נוסף בשיר זה כדי להעביר לנו את העוצמה הפלאית של החדירות הרגשית. מתיאורו של אליפלט בגן המשחקים או בשדה הקרב אנחנו שומעים ממקור שני תיאור של האופן בו עולמו הרגשי משפיע על הסובבים אותו, אך מתוך השיר כולו על מילותיו ועל הלחן המרגש של סשה ארגוב, מגיע אפקט זה גם אל מחוץ לעולם הדמיוני המתואר בשיר. גבולות השיר נחצים וממקור ראשון השומע, כך השכיל אלתרמן לתאר במילות השיר, הופך להיות חלק מהתופעה הזו כשחיוך נוגה עולה על פניו: "זהו זמר פשוט גם תמוה, /אין ראשית לו וסוף והמשך, /זימרנוהו בלי דעת מדוע /וכיצד ובשל מה זה ואיך. /זימרנוהו כך סתם זה מוזר, /כי דבר מה התרונן בו ושר...". אלתרמן הקדים וידע שכשנשמע את השיר, התחושות בליבו של אליפלט יצליחו לחדור את מעטה העולם הדמיוני בו הוא מתרחש ולהגיע אל השומע ויציפו אותנו באותו חיוך נוגה.

וזו כוחה של אמנות. מילים שנבחרו בקפידה ומצליחות לכלוא בתוכן תופעות אנושיות מורכבות מדי להסבר. ציור שמצליח לתת את התחושה שהצייר הצליח להגדיר בצבע וצורה חוויה רגשית שנמצאת בתוכנו ולא נמצאה הדרך לבטא אותה אחרת. ההעברה מתרחשת לא רק בין אדם לאדם, אלא גם דרך הכלי האמנותי באשר הוא, שאוצר בתוכו את החוויה הרגשית-האסתטית.

איפה זה פוגש אותי עכשיו? אתם בטח יודעים.

כמה אני יכול לכתוב על החרדה, על הלחץ, על ההתרגשות, שסביב השבוע שלפנינו שבו יערכו את שאיבת הביציות וכמה ימים לאחריה את ההפריה. הרי אי אפשר לכתוב רק על זה, ואני עצמי צריך קצת מחשבה קרה ואינטלקטואלית כדי להדחיק יותר ביעילות את המערבולת של הרגשות האלו. אז מי מכם שחשיבה אינטלקטואלית לא מרגיעה אותו, יכול לשמוע את השיר. אולי זה יעזור.

אליפלט (מילים: נתן אלתרמן; לחן: סשה ארגוב)

נזמר נא את שיר אליפלט
ונגידה כולנו בקול:
כאשר עוד היה הוא רק ילד,
כבר היה הוא ביש גדא גדול.
בו שכנים ושכנות דיברו דופי
ואמרו שום דבר לא יועיל -
אליפלט הוא ילד בלי אופי,
אין לו אופי אפילו במיל.

אם גוזלים מידיו צעצוע,
הוא נשאר מבולבל ומחייך,
מחייך מבלי דעת מדוע,
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

ונדמה כי סביבו, זה מוזר,
אז דבר מה התרונן כה ושר.
בלי מדוע ובלי כיצד,
בלי היכן ובלי איך ולמה,
בלי לאן ומאיזה צד,
בלי מתי ובלי אן וכמה.
כי סביב ככינור וחליל
מנגינה מאירה, מצלצלת.
אם נסביר לך מה זה יועיל,
איזה ילד אתה אליפלט.

בליל קרב ברעום אש מזנקת,
בין אנשי הפלוגה קול עבר:
העמדה הקדמית מנותקת,
מלאי תחמושת אזל בה מכבר.
אז הרגיש אליפלט כאילו
הוא מוכרח את המלאי לחדש,
וכיוון שאין אופי במיל לו,
הוא זחל כך ישר מול האש.

ובשובו מהומם ופצוע,
התמוטט הוא, כרע וחייך.
הוא חייך מבלי דעת מדוע,
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

ובליבות חבריו, זה מוזר,
אז דבר מה התרונן כה ושר.
בלי מדוע ובלי כיצד,
בלי היכן ובלי איך ולמה,
בלי לאן ומאיזה צד,
בלי מתי ובלי אן וכמה.
מסביב ככינור וחליל
מנגינה מאירה, מצלצלת.
אם נסביר לך מה זה יועיל,
איזה ילד אתה אליפלט.

ובלילה חבוש קסדת פלד,
אז ירד המלאך גבריאל,
וניגש למראשות אליפלט,
ששכב במשלט על התל.
הוא אמר: אליפלט אל פחד,
אליפלט, אל פחד וחיל ‟
במרום לנו יש ממך נחת,
אף שאין לך אופי במיל.

זהו זמר פשוט גם תמוה,
אין ראשית לו וסוף והמשך,
זימרנוהו בלי דעת מדוע
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

זימרנוהו כך סתם זה מוזר,
כי דבר מה התרונן בו ושר...