מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

אז חשבנו שהתורמת שלנו כבר בהודו.

חשבנו.

היא תגיע לשם רק ברביעי בדצמבר, יום יומיים אחר כך יעשו לה בדיקה שמטרתה לבדוק את הפוריות שלה (סריקת זקיקים) ורק שבוע אחר כך ישאבו את הביציות ונדע כמה יש בסל.

ההפריה עצמה נעשית קרוב מאד לשאיבה וחמישה ימים אחר כך - אנחנו נחזיר את העוברים לרחם של הפונדקאית.

זה אומר שפחות או יותר ב-18 בדצמבר (הערכה שלי, בטח זה יזוז קצת לכאן או לכאן) יקרה העניין.

נו, אתם יודעים, העוגה תיכנס לתנור, השתיל יוכנס לאדמה, הספינה תרים עוגן ותצא לדרכה, המחבת תונח על הלהבה והשקשוקה תתחיל להשתקשק.

וכן, אם הכל ילך ללא עיכובים, תשעה חודשים אחר כך נהיה אבות מאושרים, וזה בהנחה שתחת ההגדרה המילונית של אבות מאושרים מתוארים שני גברים לחוצים בהודו כשבידם יש עולל בן יומו, אדמדם, מעוך וצורח.

אז זה תקציר התשעה חודשים הקרובים. מי שמרגיש שאני חופר, יכול לעזוב את הרשומון הזה ולחזור עוד עשרה חודשים לראות אם צדקתי.

וחשוב לא פחות, שייקח אותי איתו. כי גם אני מוכן לדלג על ההמתנה הטראנס-יבשתית, הנדנודים לדורון מהסוכנות לקבל מידע, לחוסר הוודאות, ולהגיע לרגע שבו אנחנו חבוקים עם תינוק/תינוקת/תינוקות. ויש לציין שאני החצי הפחות חרדתי בזוגיות שלנו. 

אולי זה מוזר, אולי לא, אבל הרבה יותר קל לי כרגע להתמודד עם המחשבה של ההורות עצמה, עם כל הפחדים הקשיים והמחסור בשינה (כן, עניין השינה מהווה בשבילי קטגוריה בפני עצמה), אני בטוח שנתמודד עם זה. אפילו החודש שנגזר עלינו להעביר בהודו מהלידה ועד קבלת האזרחות שתאפשר לנו להגיע חזרה לישראל, נראה לי בסדר. אני יודע שזה לא יהיה חגיגת סמוסות ומלאי קופטה (ומי שלא יודע מה היו שלוש המילים האחרונות כנראה שלא טעם אוכל הודי טעים מימיו), אבל נהיה ביחד, ויהיה לנו את כל הפנאי ליצור קשר עם הפלא החדש, דבר שאין לכל אב בימינו.

לעומת המחשבה על ההורות, המחשבה על כל מה שנעבור עד ללידה מלחיצה אותי כל כך. ולא, זה לא בגלל שאני דואג שזה לא ייקלט. זה ייקלט. אם לא בפעם הראשונה, אז בשנייה, וזה לא שצריך לחכות המון בין פעם לפעם, ובתקווה שיהיו לנו מספיק ביציות כדי שזה יהיה באמת פשוט כל כך. זה הכל ביחד, זה חוסר הוודאות, זה הקושי הזה לחכות, זה המצב הזה שגורם לי צביטה כל פעם שאני צריך לפתוח את היומן בתאריך כלשהו בשנה הקרובה.

אתם יודעים מה, אל תקבעו איתי פגישות בשנה הקרובה. הכי טוב. דברו איתי אחר כך (אני בטח אהיה עסוק בלהחליף חיתולים, אבל דברו איתי, כי אני אצטרך לקטר למישהו). עד אז, רק תעזרו לי להשאיר את היומן שלי סגור.