מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

סיפרתי לך על בית אגוז.

באחד מטיוליי התיישבתי לרגע בצל הקיר המערבי והנחתי ראשי על אחת מהאבנים הגדולות שבלטו ממנו. אמנם היתה זו שעת בוקר, אך עפעפיי היו כבדים והשקט עטף אותי ברכות. שקעתי בתנומה וכשפתחתי את עיניי לא ידעתי אם ער אני או חולם.

פתח צר נגלה לפתע מולי. אור בקע מתוכו, רך ובהיר. התקרבתי אל הפתח ולמרות שהיה הוא צר כחריר ירי הצלחתי להשתחל ולעבור דרכו. החדר אליו נכנסתי היה לבן כולו והאור היה נעים ומרגיע. מהתקרה היו תלויים לוחות עץ ארעיים, ספק מדפים, ספק מדרגות, ספק קישטו את החדר. הם הונחו באקראיות, כמו נתלה הראשון ברישול לשם עצמו וללא ייעוד וללא מחשבה על אלו שיבואו בעקבותיו וכך גם השני והשלישי. בצידו השני של החדר, בגומחה רחבה בקיר, היו תלויות יריעות בד לבן ארוכות כשחול בקפליהן. כשהתקרבתי ראיתי כמה רבות הן היו. לא יכולתי לראות את הקיר מאחוריהן, אולי היה זה ארון שדלתותיו נעקרו?

הסתתי כמה מהיריעות והן נעו בכבדות כמו וילון ישן חושפות אחריהן יריעות נוספות. התקדמתי ופילסתי דרכי בין היריעות הלבנות שהיו רבות משיכולתי לשער. התקדמתי בניהן כמו היה זה ארון שאין לו סוף. התקשיתי לראות מעבר ללובן הבוהק, אך לפתע תמו יריעות הבד. האור היה חזק, כנראה זה היה מקור הלובן הבוהק של הבדים, וכשהתרגלתי מעט לעוצמתו, מצאתי עצמי בחצר פנימית קטנה ונעימה. במרכזה עמד עץ רימון צעיר שענפיו הדקים הושטו לכל עבר ועליהם פירותיו הבשלים.

העץ לא היה גבוה כך שלא התקשיתי לקטוף את אחד הרימונים האדומים והעסיסיים מבין הרבים שעמסו את ענפיו. צבעו היה מבהיק ועמוק כמו יין אדום שיושן בחבית עץ עתיקה וניחוח עז של תשוקה נדף ממנו. ריחה של הרפתקאה הקסים אותי ונעצתי את שני אגודלי בבשר הפרי כדי לפתוח אותו לשניים והגרעינים האדומים מלאי העסיס שלחו נתזים עזים אל פניי. פי התמלא במתיקותם האין סופית, אך גם עיניי התמלאו באדום הסמיך. תחושת הצריבה הקשה גרמה לצעקה להימלט מפי שהפרה את השקט ששרר בגן המבודד מוקף הקירות. הרימון נפל מידיי שמיהרו להגן על העיניים השורפות, אך היה זה מאוחר מדי. נשענתי על קיר האבן, כמו מחפש הגנה.

שפשפתי את עיניי כדי להביא אותם לדמוע ולסלק את החומצה האדומה הזו שסמאה אותי. אחרי דקות ארוכות של כאב הצלחתי לפקוח אותן. קיר האבן עמד זקוף מולי אך כשהצלחתי לראות שוב הבנתי שאני לא נמצא עוד בגן, אלא במקום בו נמנמתי זה דקות ארוכות, מחוץ לבית אגוז. הפתח נעלם. לעומתו, האודם המתוק הותיר על ידיי את סימניו גם לאחר ששטפו אותו מים רבים ורק הימים הצליחו להחזיר להם את צבעם. מאז עברתי מספר פעמים לידו אך את הפתח לא מצאתי. עוד אמשיך לפקוד אותו, אולי עוד אולי אמצא את הדרך לגן החבוי שבבית אגוז.