מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

בלי יותר מדי מטאפורות או אמצעי מבע ספרותיים אחרים, קיבלנו היום הודעה שההחזרה לרחם הראשונה שעשינו לפני שבועיים לא נקלטה.

ביום ראשון לפני שבועים 18/12/11 החזירו לרחם הפונדקאית שתי ביציות מופרות. ביום חמישי נעשתה בדיקת בטא (בדיקה של רמת חלבון) לפונדקאית. רמת החלבון היתה נמוכה (30) דבר שמעיד שהביצית המופרה נקלטה בהתחלה, אך בסוף ההחזרה לא צלחה.

משמעות הדבר היא שאין היריון, ואנחנו נחזור על הניסיון עוד כשבועיים עם שתיים או שלוש מהביציות המוקפאות.

קיבלנו את ההודעה הזו כשאנחנו בתחילת חופשה של סופש ארוך, חוגגים את יום השנה שלנו. אין ספק שזה ביאס אותנו.

תארתי בפיסקה הקודמת את סדר האירועים פחות או יותר, אבל אני עוד לא יודע איך להתייחס לעניין עצמו.

איבדנו את ההריון.

אין ספק שזו הדרך הקשה ביותר לראות את זה. יש לי חברה טובה , אודיסיאה נקרא לה, שתומכת בי מאד בתהליך (והיא נתנה לי את ההשראה לכתוב רשומון). היא עצמה נמצאת אחרי מספר הפלות ועכשיו סוף סוף היא בהריון (מאמי, המון תודה והמון המון בהצלחה, ושמהר מהר יוכלו הילדים שלנו לשחק יחד). ההיכרות איתה והמסע שלה לימד אותי שכל היריון הוא הריון. גם היריון מדומה. גם אם אין ביצית. גם אם הייתי בטוח שזה קורה ובסוף לא. אם אני אקצין את זה, התינוק, לפני שהוא מבשיל ברחם, הוא כבר מתחיל להבשיל בנפשם של הוריו, בעולם הפנטזיה שלהם. מנקודת מבט זו, גם שבועיים בסך הכל אחרי ההחזרה לרחם, זה אובדן. אובדן שיש לעבדו, שיש לעכל אותו, שיש להתאבל עליו.

עוד צעד במסע.

ידענו שזה חלק מהעניין. אמרתי מזמן, אני אופטימי ואני מאמין שזה ילך כמו שצריך גם אם חלק מהמסע כולל כמה ניסיונות לא מוצלחים. הרי אחרי הכל אנחנו צריכים רק ניסיון מוצלח אחד. אולי, במידה מסוימת, עברנו חלק אחד של המסע. עברנו אותו ועכשיו אנחנו לפני החלק הבא. גם אם זו אינה הדרך האידיאלית, זו הדרך של המסע שלנו, וגם בתחנה זו היא צריכה לעבור, והנה, עוד רגע היא מאחורינו.

יותר מזה,  אודיסיאה אמרה לי פעם לגבי עצמה, שהיא בטוחה שהילד או הילדה שלה מחכים איפשהו להגיע אליה. וגם אם זה לא קרה בניסיון הראשון, או בזה שאחריו, היא יודעת שזה יקרה, שהוא יגיע. אולי התינוק מגיע ובודק אם העיתוי טוב לו, ואם לא, אז הוא מחכה עוד קצת, לניסיון הבא.

בדרך חזרה מהחופשה שלנו, ישבנו באוטו, אני נוהג ויוד לידי ודיברנו על זה. אם הוא היה מתעורר באמצע הנסיעה ושואל אותי אם כבר הגענו, לא היתי אומר לו "לא. זה לא הלך. אנחנו נצטרך לנסות להגיע הביתה שוב". הייתי אומר "עוד מעט, חמוד, אנחנו בדרך. אנחנו מתקרבים. אתה יכול לחזור ולעצום עיניים ועוד מעט אנחנו נגיע". חגגנו 14 שנה יחד השבוע. אנחנו אוהבים מאד. אני לא יכול לדמיין אהבה גדולה יותר מזה, למרות שכל הזמן האהבה שלנו מפתיעה אותי מחדש בעוצמתה. אני בטוח שאנחנו נעבור את זה ואני ממשיך להיות אופטימי. זה עוד יקרה.

כמו שכתבה ריטה: זה יבוא כמו קו חרוט על כף יד, זה יבוא בטוח בעצמו, כאילו היה שם תמיד, וחיכה שנבחין בו. וזה יבוא, אתה הרי יודע, לא הכל יטלטל אותנו, לא הכל יכה, ומה שייפתח לנו - מחכה.