מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

אתמול כשהתקשרנו לבחור מהסוכנות לשאול אותו מתי ההחזרה הבאה של הביציות, הוא אמר "עוד שבועיים. אולי בתחילת החודש הבא".

אז חשבנו שפונדקאיות עומדות בתור, מחכות לקבל את ילדינו לעתיד לתוך רחמן, ומסתבר שצריך לחכות יותר ממה שציפינו.

כמה ימים אחרי שכתבתי את הרשומה האחרונה, על ההחזרה הראשונה שלא הפכה להריון, כתבה אודיסאה על מה שאני כתבתי. זה מוזר. היא כתבה באנגלית, מה שאומר שהיה מרחק מובנה והכרחי בין המילים שלי למילים שלה. אולי המרחק הזה גרם לתיאורים האלו לפתוח אצלי את טפטפות העיניים.

שבועיים כבר עברו מאז שההחזרה האחרונה לא צלחה. שבועיים בהם התרגלנו לרעיון שלא הכל ילך חלק. שיהיו גם עיכובים. פתאום הסתבר שכבר בנינו פנטזיה של תינוק בתחילת ספטמבר. של שנת לימודים שתתחיל כשאני בהודו. חופשת לידה סתיווית. פתאום הסתבר שהפנטזיה הפכה כבר למגדל, לרשת סבוכה של חלומות, לתוכנית שנתית. פתאום הסתבר שהמגדל הוא מגדל קלפים, הרשת וירטואלית והתוכנית היא רק בסיס לשינויים.

השגרה העמוסה שבניתי לי (תמיד השגרה שלי עמוסה, אך השנה יותר מתמיד) נותנת לי את האפשרות להבלע בפעילות, לשקוע בתוך העשייה. אין זמן להתאכזב, אין זמן לצפות, אבל גם אין זמן להתמודד. תודה לך אודיסאה על ההתמודדות הקטנה.

מעבר לכך, חיים מיום ליום. מפזר את ימי ברוח. אנשים יולדים סביבי. גם אני רוצה כבר לא-לנוח.

אפשר לחשוב שאתה באמת נח.

לא, לא נח. רק רוצה לא-לנוח מסיבות אחרות.

הזמן הוא עניין בעייתי. הוא נע בקצב קבוע, כך טוענים, אבל אנחנו יודעים שזה לא ממש כך. הוא זז מהר ולאט. לעיתים הזמן עומד מלכת. הזמן הוא כמו גלגל ענק. כשטוב לנו הוא ממהר, חולף בן רגע. כשרע לנו הוא עומד, לא זז. כאילו עושה לנו דווקא, מתנכל אלינו בערמומיותו. ועוד אומרים שהזמן הוא הרופא הכי טוב. רופא שיניים סדיסט, זה מה שהוא.

חשבתם פעם על כל עניין הימי הולדת ושאר האירועים שאנחנו מציינים? נניח יום ההולדת שלך. כל שנה מתווספים עוד המון אנשים שנולדים באותו יום, ששנה אחר כך גם הם יציינו את יום הולדתם איתך, ולמרבה הצער גם כל אלו שמתו באותו יום, יקיריהם יציינו את אותו יום, כאילו היה הזמן מגדל שהיקפו 365 לבנים וכל יום מוסיפים עוד לבנה ולאחר שנה הסתיים סיבוב אחד בדיוק וכל לבנה נושאת את כל אלו שמעליה (לא סגנון בנייה יציב במיוחד), עוד שנה ועוד שנה, עוד לבנה ועוד לבנה, וכבר אלפי לבנים מכבידות על הספירה, מכבידות עלינו, ומה זה באמת אומר?

העבר והעתיד הם שני החלקים הגדולים המשמעותיים יותר של הזמן - ההווה נמשך רק הרף עין, וגם אם אנו חיים רק בהווה, הוא תמיד שבריר קטן מהזמן. אני לא בטוח באיזה ספר קראתי את הרעיון שאומר שהעבר והעתיד הם רק המצאה שלנו, בני האדם. למעשה, אין לנו הוכחה לקיומם. אנו משתמשים בהם כדי להסביר דברים שאנו לא מסוגלים להסביר בדרך אחרת. למשל, אני יושב בנוחות על הכיסא בגינה, כולי מתנשף ומזיע. כדי לפתור את הפער הזה, אני מסביר לעצמי שרק עכשיו חזרתי מריצה ארוכה. סביר להניח שקראתי רעיון מסוג זה ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" או משהו כזה.

מסתבר שלא רק דאגלס אדאמס חשב על זה. לפני 300 שנה חי בחור בשם גוטפריד וילהלם לייבניץ. היו לו תלתלים שחורים ארוכים עד למותניו והוא גילה את הבסיס הבינארי. בלי שום קשר, הוא טען שהזמן הוא המצאה של התודעה (שכידוע, היא משתנה וסוביקטיבית), כלומר - הזמן הוא ביטוי של יכולתנו להבחין בשינויים ולחוות אותם, ומעבר לכך אין לו כלל משמעות.

זמן מוחלט? תשכחו מזה.

מציאות אוביקטיבית? הייתם רוצים.

אמת אחת? כל כך לא פוסטמודרניסטי מצדך שזה ממש מאכזב.

זה בהחלט מסביר כמה עניינים. ראשית, זה מקבע את המדריך לטרמפיסט כספר מדעי לכל דבר, טענה שטענתי לא פעם בעבר. שנית, זה מסביר את הקושי האדיר שיש לנו עם הזמן כל הזמן.

מצד שני, אותו גוטפריד כתב באיזה חיבור פילוסופי שהיקום שלנו הוא הטוב ביותר שאלוהים היה יכול ליצור, אז בואו ניקח את הדברים שלו בערבון מוגבל. טוב?

אז אנחנו מחכים. מעבירים את הזמן. נותנים לשעון לתקתק, למחוגים להסתובב, לשמש לנוע מצד אחד של השמיים לצד השני ובאופן מסתורי להופיע שוב, ולא היכן שנעלמה. אם זה תלוי רק בנו, תנו לנו את השלט של ה- T.O.D  (שזה Time On Demand), נזיז את הזמן קדימה אחורה, ונעשה פאוז מתי שבא לנו.

תודה לך על הזמן.