מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

כבר יותר משבועיים לא כתבתי כלום.

וזה לא בגלל שלא קורה כלום, אלא בגלל שקורה המון, אבל לא משהו מעניין.

לא, זה לא שזה לא מעניין, אלא שזה מה שנקרא שגרה.

בתחום הפריון אין חדש. אנחנו מחכים לפונדקאית ואין כזו בנמצא.

יוד היה במומביי שבוע שעבר וביקשתי ממנו לחפש ברחבי העיר פונדקאית.

מזל שהוא לא לקח אותי ברצינות - לא בא לי להחזיק קשר עם אסיר בכלא הודי.

ובעניינים אחרים? ענייני העבודה כמו ענייני עבודה. סך הכל אני אוהב את הדברים שאני עושה, ולפעמים העומס קצת כבד, והמערכת מחרפנת, אבל אין חדש.

אולי זו הזדמנות לכתוב קצת על אחד הדברים שממלאים את חיינו בהמון אהבה ולפעמים גם בעצב.

יוד ואני מגדלים בביתנו מושבה של חתולים. המדיניות היא חלון פתוח. מי שרוצה נכנס ומי שרוצה יוצא. אוכל לחתולים קיים בשפע בפנים ובחוץ וטיפול רפואי אנחנו נותנים ככל שידינו משגת.

זהר חולה.

זהר הוא חתול ג'ינג'י. השלישי בסדר ההצטרפות לביתנו. יוד חילץ אותו מתוך איזה פח אשפה כשהיה בגודל כף יד, מכוסה כולו במה שנראה כמו זפת שחורה. מאז עברו כעשר שנים וזהר גדל והיום הוא חתול מאד נעים, חביב לזרים. אפילו יכול לשבת עליך אם באת לבקר. אבל בחוץ, בחוץ הוא נמר טורף. שועל קרבות לוחם. לכן הוא מגיע הביתה לפעמים מדמם, מנוקב, צולע, מנופח או סתם שרוט. לפני כמה שבועות הוא הגיע כשהלחי שלו נפוחה וקשה. כמו ציסטה גדולה בפניו. רק זו נעלמה, הוא חזר עם חור גדול ברגל. ניסינו לתת לו אנטיביוטיקה, אך הוא ירק את הכל החוצה. לא שמישהו אוהב לקבל תרופות מרות, אבל כשאין ברירה, אין ברירה, ויש חתולים שבולעים את זה בגבורה והוא - רייר הכל החוצה.

לאורך כל התקופה הוא איבד משקל. הוא היה חתול חתיך וחזק, ועכשיו הוא נראה רזה ושברירי. לקחנו אותו לבדיקה מקיפה השבוע. בדיקות הדם הראו שיש לו בעיה בכליות. אני מקווה שזו בעיה זמנית ושעם התרופות והתזונה המתאימה, יחד עם הרבה חום ואהבה, נצליח לסייע לו להבריא ולחזור על עצמו. כבר עשינו ניסים כאלו בעבר.

בינואר שנה שעברה איבדנו את שחר שהיתה חתולה מיוחדת במינה. אתם יודעים איך זה, הורה אוהב את כל ילדיו, אבל בכל זאת, שחר היתה יוצאת דופן. היה לה סיפור חיים מדהים ואולי פעם אכתוב אותו. אובדנה היה קשה לנו מאד. אני יודע שיוד נשבר ועדיין אני בטוח שכשהוא קורא את השורות האלו - ליבו כואב. ככה הוא יוד. הבן אדם עם הלב הכי גדול שאני מכיר. לא סתם אני אוהב אותו כל כך.

אני מזכיר את שחר רק בגלל הפחד שמכרסם אצלי, ובטח גם אצל יוד. אני מפחד לאבד אותו.

אני יודע, מי מכם שלא נקשר אי פעם אל בעל חיים לא יוכל להבין את זה. זהר הוא לא סתם חתול. הוא בן בית ובן משפחה. הבוקר כשהתעוררתי חיפשתי אותו בסלון, במקלחת, על הארון שליד המחשב והוא לא היה בשום מקום. ישר פתחתי את דלת הכניסה וקראתי לו. לא עברו יותר משלוש שניות והוא כבר היה לידי. הוא מכיר את שמו, ומכיר את קולי. רבים אומרים שחתולים הם כפויי טובה, אבל אם הם יראו את המבט שהוא תוקע בי כשאני סתם יושב לעצמי בסלון והוא מסתכל ומחכה שאקרא לו אלי להתלטף, אם הם יראו את המבט המשתוקק שלו, את הכרת התודה, יבינו שזה קשר אמיתי.

זהו. אני מסיים רשומה שלא תכננתי לכתוב, על נושא שלא כתבתי עליו עוד, ומשאיר הכל פתוח, כי זה המצב עכשיו.

אני יודע שיוד אולי קורא את מה שכתבתי, יושב על המיטה אי שם במדינה רחוקה, ואני מקווה שלא העצבתי אותו יתר על המידה ושאולי, אגייס כאן כמה מחשבות טובות שיקרבו את זהר להחלמה. יוד יקירי, אני מתגעגע אליך.