מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

איך חדשות טובות ורעות יודעות לעמוד זו לצד זו? ועם מה מתחילים?

חברתי הטובה אודיסאה שמוזכרת כאן לא מעט, נמצאת עכשיו בבית חולים. היום היא נכנסה לחודש השישי, ואחרי ירידת מים לא מתוכננת וזירוז לידה היא נמצאת בחוסר וודאות גדול עם הרבה חששות והרבה סיכונים. אודיסאה עברה כל כך הרבה מהמורות קטנות ואסונות גדולים בדרך לנקודה זו. רק בשבוע שעבר ניסיתי לעודד אותה ואמרתי לה לאפשר לשמוח כי היא נכנסת לחודש שישי והנה, במקום לשמוח היא עוברת גיהנום. הלוואי ויכולתי לעזור לה. דיברתי עכשיו עם בעלה שנמצא איתה כל הזמן (והוא מקסים ותומך ובתקופה זו אני לומד להעריך אותו בהתמודדות שלו ובדרך שהוא מסייע לאודיסאה להתמודד עם המצב), ולא מצאתי מילים להגיד, לא מצאתי דרך.

ואני כל כך עצוב בשבילם. 

ומנגד, היום קיבלתי טלפון מהבחור שלנו בסוכנות. בדיקת הבטא נערכה ועומדת על 150. רק לשם השוואה, החציון בשלב זה הוא 100 ובפעם הקודמת קיבלנו 30. בקיצור - המצב מצויין. עוד יומיים שלושה יעשו בדיקה נוספת ונדע מה המצב, אבל השורה התחתונה היא שאנחנו בהריון. אני יודע שיש עוד הרבה גשרים לעבור עד שנחזיק ביד ילד (ומה שעובר על אודיסאה רק מחזק את זה), אבל ללא ספק, אפשר להגיד שאנחנו התחלנו את המירוץ, לא?

איך אפשר לשמוח כל כך ולהיות עצוב כל כך באותו זמן?

רק דבר אחד אני מאחל לך, אודיסאה, לי וכמובן גם לבני הזוג המדהימים שלנו:

שיהיה קרוב היום שניפגש כשבזרועותינו תינוקות זעירים, שהילדים שלנו ייפגשו ויישחקו זה עם זה בריאים ושלמים, שאחד החלומות הגדולים ביותר שלנו, זה שלא תארנו לעצמנו כשרק הכרנו לפני כמעט עשרים שנה, יתגשם במהרה.

אוהב אותך מאד.