דווקא חשבתי שאני אעדכן כל דבר ברשומון.
חשבתי שאני אכתוב כל מה שקורה בלי לסנן, והפעם, אני מודה, סיננתי.
אני רוצה לכתוב הכל, גם כדי שתדעו מה קורה. גם כדי לחסוך ליוד ולי את העידכון בעל פה, גם קצת כדי לעשות תיקון של ילדות ביני לבין עצמי.
אבל התפלק לי. חמק מבין האצבעות ונשאר מחוץ לבלוג. אבל לא מתוך מיאוס או זלזול, לא כי רציתי להסתיר.
לא רציתי להתחיל להתעסק בסיכויים אפסיים. לא רציתי להטריד אותך בדברים שלא יקרו.
לא רציתי לפנות להם מקום כאן, אולי בגלל החשש שאם אני אפנה להם מקום כאן, אם אני אקדיש להם יותר תשומת לב, אם אני אתן להם זמן מסך או הזדמנות לתפוס חלק גדול יותר במחשבות שלי אני אתאכזב יותר.
הניסיון השני שלנו היה ניסיון כושל, שלא תחשבו שיש כאן בשורות טובות ברשומה הזאת. אבל הוא לא היה סתם ניסיון כושל הוא היה מלא באוליים.
הבדיקה הראשונה עשתה אותנו אופטימים, אבל אחריה הגיעה שנייה, שכבר הצביעה על התפתחות לא תקינה והיה אולי גדול, אולי בעצם נקלט רק עובר אחד, אולי בעצם זה יכול להיות סימן טוב, ואחרי הבדיקה השלישית נשארנו עם אולי. עם סיכויים נמוכים. עם כנראה שלא, אבל עוד שבוע נעשה אולטראסאונד. ויש הרבה סיכוי שלא ימצאו שום בשורה טובה חבויה בבטן ההודית, אבל נבדוק, למה לא? כי אולי.
ואז גם האולטראסאונד מראה שאין כלום. ואפילו אולי קטן אין.
וטוב שכך. אנחנו לא רוצים אולי קלוש. אנחנו רוצים כן חזק והחלטי. יש לכם היריון והוא חזק וברור.
עוד שבועיים שלושה יהיה ניסיון נוסף.
ניסיון שלישי.
פעם שלישית גלידה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
