החזרה רביעית של עוברים נערך אתמול אי שם בקצה השני של היבשת.
אנחנו ברגשות מאד מעורבים. את השמחה ואת ההתרגשות מכרסמות החוויות הקודמות שלנו: אכזבות חוזרות ונשנות, פחדים ושאר מזיקים.
קשה להיות אופטימים כשבנתיים גודל האופטימיות רק ניבא את גודל האכזבה. אז אנחנו מתנהגים כאילו כלום. כאילו לא קרה דבר. כאילו אנחנו עדים מחכים לאותה הודעה שזה הולך לקרות בקרוב.
אם זה לא הולך, אנחנו נצטרך לחשוב על תורמת נוספת. יש לנו עוד ביצית מופרת מוקפאת אחת מהתורמת הנוכחית ולא בטוח שכדאי לנו לבזבז עליה אנרגיה נוכח הכשלונות של אחותיה. תורמת חדשה זה סיפור. זה אומר לבחור מישהי, לחכות שתעבור טיפולים ותגיע להודו לתת את חלקה שאין לדעת אם ישביע רצון, ורק אז להיכנס שוב למעגל ההחזרות. הרבה זמן, הרבה כסף.
אם זה הולך, אנח...
אני לא יודע אם אני יכול להמשיך את זה עכשיו. אני כולי רוצה שזה יצליח, אבל הפחד להתאכזב כנראה יותר גדול מהמחשבה להתחיל הכל מהתחלה.
בכל מקרה, עוד שבועיים פחות או יותר אני מבטיח עדכון בנושא.
מזמן לא שמענו את רונה קינן, לא? אז זה בשבילך.
מבול / מילים של רונה קינן, אלונה קמחי, יהלי סוסול ומאיה בקר
אם
נשרוד את המבול הפעם, כל חיוך יהיה שונה, נגוע. אם אחזור על זה עוד ועוד
ועוד תשארי עשרים שנה או עד סוף היום. למדנו לחכות ולוותר ואיך להיזהר, מכל
מילה והכל יקפא פתאום אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב לחבק
ולעזוב כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות לאהוב פחות. בחיוך פרוע עוד
אבוא לגבות חובות לשבור חומות ולהאיר אותך למרות שאין דבר שלם יותר מהכאב
שמתנגן בשיר אחר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
