מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

לפני 5 ימים נפטר מוריס סנדק. חלקכם לא יודעים מי הוא, למרות שאת הספר "ארץ יצורי הפרא" אותו כתב ואייר, סביר להניח שאתם מכירים. הוא כתב גם כעשרים ספרים נוספים, ואייר עשרות ספרים של אחרים. מותו לא הוזכר כמעט באמצעי התקשורת בארץ ולכן נראה לי נכון להקדיש לו כמה מילים לפחות כאן.

יש משהו בספרים שלו שנוגעים ללב. אנחנו כל כך רגילים לספרי ילדים שמנסים לחנך, שנשענים על מודלים פסיכולוגיים, שיש להם מוסר השכל ברור, שמלמדים את הילד לעשות קקי בסיר או סתם ללכת בתלם. אבל לא סנדק. הגיבורים שלו הם ילדים, לא רק בגיל אותו קבע הסופר, אלא בכל נימיהם. יש משהו פראי ועמוק ולא מתיימר או מתיילד. סנדק עצמו האמין שייכשל אם יהיו לו ילדים משלו. הוא היה הומו שחי בארון רוב חייו ויתכן שכמו הומואים רבים בארון סבל מרגשי נחיתות, אשמה וחוסר בטחון לאורם אדם לא יכול להאמין שהוא מסוגל למשהו, בטוח לא למשימה כמו גידול ילדים. יחד עם זאת, נראה שהוא הכיר את נפשם היטב.

בראיון הסביר את מה שאני תופס כקסם בכתיבתו: "הסגולה המיוחדת ביותר שבי היא, שה'אני' הילדי שלי עדיין חי וקיים ומרגיש טוב. אני לא זוכר את ילדותי יותר משאתם זוכרים את שלכם. אבל, יש בי היכולת לזכור ולהחיות את האיכויות הרגשיות של הילדות. הילד שהייתי אז עדיין חי ומוחשי עבורי. אני חש כלפיו דאגה ואחריות. אני מנסה לתַקשר אִתו כל הזמן. ההנאות שיש לי כמבוגר מועצמות על-ידי העובדה שבו-בזמן אני חווה אותן גם כילד."

מאמצים אדירים מושקעים בנו כדי שננטוש את הילד שבנו.

     אתה כבר גדול, לא?

מבקשים מאיתנו לא לבכות כמו ילד קטן. לאכול בסכין ומזלג כמו כל שאר הסועדים סביב השולחן. לשיר באמצע הרחוב או לדלג אחרי גיל 8 זו עדות לאיבוד השפיות וההתאמה לחברה. לגשת למישהו זר בן גילנו ולהציע לו לשחק יחד זה דבר מוזר מאז שיצאנו מארגז החול, לשם כבר אסור לנו להיכנס. ללכת יחף. לשבת על המדרכה.

גם אני את הילדות שלי לא כל כך זוכר, אבל יש לי את הזכות לעבוד עם ילדים ולא לדרוש מהם להתנהג כמו גדולים, אלא להפך, לעודד אותם להפגין את החיוּת שבהם. אני יודע שכילד הייתי הרבה לבד. הרבה נשכח. אבל עם הילדים מסביבי אני נהייה ילד בשמחה (גם אם אני יודע שילד אני לא). אני משמיע רעשים מצחיקים כשאני איתם וגם עושה פרצופים (אבל לא ליד מבוגרים). גם מחוץ לעבודה, אני אוהב כשכתמי צבע מעטרים את ידיי (על הבגדים אני כבר יודע לשמור). אני אוהב לשבת על הרצפה (למרות שהגב שלי לא אוהב את זה) ולצייר בלי שיהיה לי אכפת מה יוצא (אך אני תולה רק את הציורים שתכננתי מראש). אני שר בקול רם כשאני נוסע באוטו או הולך לבדי ברחוב (אבל משתתק כשמישהו מסתכל). אני כמעט ולא אוכל עם סכין ומזלג (אם צריך סכין סימן שהאוכל קשה מדי). אני יכול ללכת למסעדה ולאכול ארוחה שמורכבת רק משוקולד ומגלידה כמו שכל ילד חולם (האמת היא שזה קרה רק פעם אחת). אני נעצר בהשתאות כדי לראות פרפר שמתעופף לו (אבל אני גם זוכר עד כמה ימיו קצרים).

זה הרגע המתאים לכתוב את כל הקלישאות כמו "היו ילדים!" או "העירו את הילד שבכם!" וכמו שסנדק אמר, תדאגו לו ותשמרו עליו.

אני לא בטוח שאני יודע איך עושים את זה, אבל אני ממשיך לחפש את הדרך.