מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

קצת באיחור אני רוצה לספר לך על שבוע הגאווה שלי. (אז מה אם עבר שבוע, גם את הרשומה על פסח עדיין לא פרסמתי)

אירועי הגאווה נושאים פנים רבות. יש בהם דרישה פוליטית לשיוויון אזרחי בפני החוק, נושא שאני עוסק בו כאן אל מול האפליה בזכות לפונדקאות בארץ, בהכרה בנו כזוג ובילדינו (שיבואו כבר, נו...). יש בהם את הקריאה לצאת מהארון, להשתחרר מכבלי הדיכוי, הבושה, ולצאת אל מקום של קבלה עצמית מלאה.

כמו תמיד פנים וחוץ מתערבבים. הקבלה החברתית המואצת המתבטאת למשל בהופעתם של הומואים בסדרות טלוויזיה, בדמויות בשר ודם במרכז הקונצנזוס, בחבר כנסת הומו מוצהר ובחקיקה, משפיעים על יכולתו של אדם לקבל את עצמו, לראות בנטייתו השונה כדבר מותר, לגיטימי. לעומת זאת, הדחייה החברתית, ויש גם מזה הרבה, למשל קריאות משפילות מעל בימת הכנסת (ממניעים דתיים פנאטיים כמו של ניסים זאב או בורות מחרידה של אנסטסיה מיכאלי), מעשי אלימות שהגיעו עד כדי רצח אכזרי שמבצעיהם לא נתפסו לעולם, ושוב, החוק המפלה שלא סופר אותי בכלל ומזכיר שעל חירותי אצטרך להמשיך להיאבק, ושמחוץ למדינת תל אביב צריך לחשוב פעמיים לפני שנפגין ברבים את האהבה שלנו, כל אלו מקשים על אדם לקבל עצמו ומעלים שאלות בלתי פוסקות על התנהלות יומיומית.

הרבה הומואים שכבר יצאו מהארון מזמן ומנהלים חיים פתוחים וגלויים, ואני בניהם, גילו שיציאה מהארון זה לא פרק מהעבר שנכתב ונחתם. יציאה מהארון מתרחשת שוב ושוב בכל מקום חדש שאני מגיע אליו ומול כל אדם חדש כי הנחת המוצא היא שאני סטרייט עד שלא יתגלה אחרת. זו התמודדות בלתי פוסקת שנעה על קשת רחבה של פתרונות. החל מחזות חיצונית העונה על כל הסטריאוטיפים וכלה בהחלטה שאין סיבה שאדם חדש ידע זאת. אני, שכנראה לא נושא מעלי נורות ניאון מהבהבות בצבעי הגאווה, שם לב לרגע המדויק מול אדם חדש בו אני בוחר להיחשף. הרבה פעמים אזכור של יוד כבן זוגי עושה את העבודה. לפעמים כשזה עולה תוך שיחה על עניין דת ומדינה אני מציין שיש כאלו שיעדיפו לסקול אותי באבנים (ופעם אחת אפילו הרחבתי ואמרתי שמדובר על אחת משלוש עבירות ייהרג ואל יעבור). בכל אופן קשה לי מאד לפתח קשר עם אדם, גם אם הקשר בחיתוליו, בלי שידעו עלי, מתוך תפיסה שהוכחה בתקופה שהייתי בארון - שמי שלא יודע עלי אין לו סיכוי אמיתי לפתח איתי יחסי חברות.

כל ההתמודדויות האלו לא הכינו אותי  לשאלת החשיפה שבעבודה הטיפולית.

יום לפני מצעד הגאווה הייתי במקום עבודתי, שם אני מטפל בילדים, וכשאני עובר בחצר שמעתי חבורה של ילדים מקניטה ילד שעבר לידם.

"איציק ההומו, איציק ההומו..."

השימוש במילה הומו כקללה הוא נפוץ מאד. הוא כל כך נפוץ שאפילו ההקשר שלו הלך לאיבוד ומי שמשתמש ב"הומו" כקללה, לא תמיד מתייחס בכלל לנטייה מינית (כמו בהרבה קללות אחרות שתוכנן הוצא מהקשרו ואינם מתייחסים למנת משכל או עיסוקה של האם). הגדילו לתאר זאת יוצרי סאות' פארק שהקדישו פרק שלם לעניין. הילדים בפרק משתמשים במילה פאג (FAG או FAGGOT) ככינוי גנאי, ולא מבינים למה לעזאזל מישהו חושב שיש להם בעיה עם הומואים. כי אין להם.

 כשהילדים קראו לאיציק הומו, הם לא הוציאו את זה מההקשר. אני יכול להבין למה הם חושבים שאיציק הוא הומו. יש בילד הזה משהו קצת נשי. לא שאין סטרייטים נשיים, אתם יודעים, אבל מהעיניים שלהם, זה אומר הכל. אני לא יכולתי להבליג על זה וביקשתי מהם להפסיק. הם הסתכלו עלי במבט מחויך. שתקו שתי שניות ארוכות ואז אחד מהם פתח באותו פזמון ממקודם, רק שאת שמו של איציק החליף בשמי.

כלל אצבע שסיגלתי הוא שכשמשתמשים במילה הומו כקללה, אני מתעלם מהתוכן, ההתייחסות לנטייה מינית, ומתייחס להקשר, הרצון להשפיל ולפגוע. בערך כמו הילדים בסאות' פארק. לכן הפסקתי את חבורת הילדים. ביקשתי מהם להפסיק לפגוע באיציק. להפסיק לפגוע בי. בסופו של דבר זה עבד. הם לא רצו באמת לפגוע בי, הם רק השתעשעו מהעניין, כי ידעו את מה שלא נאמר. אגב, החוק לא עושה כאלו הנחות. בית המשפט קבע כבר מספר פעמים כי שיוך אדם לקהילה מהווה הוצאת לשון הרע. במילים אחרות, אם אני סטרייט ותקראו לי הומו אני יכול לתבוע לכם את הצורה (ההפך כנראה לא יעבוד). מסר בעיייתי מאד שולח בית המשפט לחברה שלנו. חבל שהשופטים לא רואים את סאות' פארק.

כאיש חינוך לא היתה לי בעיה. היה לי חשוב שידעו. התענגתי על הרגעים בהם המבוכה הראשונית התחלפה בסקרנות שהתבטאה במבול של שאלות דרכן יכולתי לפזר סטריאוטיפים ולבעוט בבורות. להיות מחוץ לארון, להיות חשוף, היה בשבילי סוג של שליחות ואידיאולוגיה. ילד בן 16 ששולח אלי ידידה שלו כי הוא מתבייש אבל רוצה שנדבר היה נותן לי תחושת סיפוק: אני מחוץ לארון לא רק בשבילי - אני עושה את זה גם למען כל המתחבאים והמסתתרים.

הילדים בבית הספר ידעו שאני הומו. זו עובדה שלמורת רוחי הגיעה אל הילדים בבית הספר כנראה מאנשי הצוות. אני לא יודע אם כולם יודעים, ואם יודעים אולי מטילים בכך ספק, אולי מדחיקים, אולי לא אכפת להם. אז מזמן כשנפוצה השמועה לראשונה הייתי מטפל טרי שרק סיים את לימודיו ואפשרות החשיפה הותירה אותי ללא כלים להתמודד עם זה. היו לי אז יותר מעשרה מטופלים חדשים חלקם ילדים, חלקם נערים, עם כולם התמודדתי עם האתגר הראשון של הטיפול - יצירת קשר. חשיפתי היתה מעמידה בסיכון את האפשרות ליצור קשר איתם, מתוך החשש שלא יוכלו להתמודד עם מטפל הומו. החשיפה הובילה למתקפה קשה שספגתי במסדרונות בית הספר. אני זוכר בוקר שנכנסתי למסדרון ושמעתי מרחוק מישהו קורא בשמי ומוסיף אחריו את כינוי הגנאי, וזה לא קרה רק פעם אחת. גרוע מכך, היתה העובדה שאת המתקפה הוביל מטופל שלי, נער שהיעדר גבולות יצר בעיות משמעת על ימין ועל שמאל. מחוץ לחדר הטיפולים הייתי מוצא עצמי נאבק איתו סביב גבול זה או אחר כשחבריו מקיפים אותנו והוא אומר "איכס אל תיגע בי, אתה הומו", ובתוך חדר הטיפולים הייתי מנסה להתמודד עם העניין בהצלחה מעטה. גם כשהצלחתי להרגיע את הסערה סביב זה היה פוגש אותי ואומר ומברך אותי בברכה ייחודית.

- בוקר טוב הומו

- זה פוגע בי שאתה מדבר אלי ככה

- מה שלומך, הומו?

- אם אתה רוצה שאני אענה לך, תשתמש בשם שלי/אל תנסה לפגוע בי/אם תמשיך לפנות אלי ככה אני פשוט אתעלם.

הייתי אובד עצות. היה ניתן לפרש את זה בהרבה דרכים. האם זה ביטוי של התנגדות? אולי גילוי על מיניות המטפל הסעירה אותו? אולי פגשתי קושי בויסות דחפים? אולי שאל את עצמו אם כהומו אני בכלל יכול לטפל בו, להיות לו לתחליף לאב שאיננו? אולי זו דרך לסרס את הסמכות שלי? אולי בקשה לגבול נוקשה?

כך או כך ההחלטה היתה להסתיר. אולי יותר נכון - להבליג כי לא היתה הסתרה אקטיבית. יכולתי לשקר. יכולתי להמציא פרסונה סטרייטית, אולי אפילו בת זוג, חתונה, אולי גם רומן סוער עם אחת המחנכות שיתגלה במקרה ויוביל לגל שמועות חדש, שגם אותו אכחיש, אך הוא יאפשר לי להוריד את הנושא האמיתי מסדר היום. יכולתי?כמובן שלא. בחרתי להבליג. וזה עבד? לא ממש.  ניסיתי מספר אסטרטגיות חינוכיות וטיפוליות. התייעצתי בכל מקום שיכולתי, אך רק הזמן הקל על העניין. 

תוך כדי מצאתי עצמי עומד מול מטופל אחר שהחליט לבדוק מולי את השמועות ובמהלך הטיפול שאל את השאלה באופן ישיר. זה קשה בבית ספר. החלטה שאקח מול מטופל אחד תשפיעה על מטופל אחר. אתם יודעים, ילדים מדברים אחד עם השני. שיקרתי והכחשתי את העניין. אני לא חושב שזה מעסיק אותו בשום צורה, אבל שנים אחרי אני עדין מרגיש אשְמה על כך ששיקרתי לו, למטופל שנותן בי אמון מלא. היום אני יכול לחשוב גם על אפשרות שאולי התמודדות עם הגילוי שלהם, שנכפה עלי, היתה יכולה דווקא לקרב בנינו וליצור אמון. אולי היתה מאפשרת שיח פתוח יותר סביב חולשות, משברים, מיניות ונושאים אחרים שהיו מקבלים לגיטימציה ומקום בחדר הטיפול סביב שיחה כנה כזו. 

זה שעברו מאז כמה שנים לא עושה את העניין יותר קל. אולי כמו כל סוד, הזמן עושה את זה מעט יותר קשה. אני יודע להגן על עצמי ולעשות את מה שנקרא "להחזיר את השאלה אל המטופל" (למשל לשאול אותו את השאלה הטרחנית למה אתה שואל את זה?), אבל כמו שטוענים התיאורטיקנים שדוגלים בחשיפה עצמית, יתכן שאני עושה את זה יותר בשבילי מאשר בשביל המטופלים שלי. ימים יגידו.

בנתיים, חג גאווה שמח!