מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

אחת השאלות המעניינות והשנויות במחלוקת בימינו בתחום הפסיכולוגיה עוסקת בחשיפה עצמית. בעבר המטפל שאף לאנונימיות מתוך הנחה שאם המטפל יהיה "לוח חלק" הוא יהיה כר פורה יותר להשלכות, זאת אומרת שיהיה מקום רב יותר לגילוי עולמו הפנימי של המטופל. ההבנה שהטיפול עוסק ביחסים ושהמטפל הוא חלק משמעותי בטיפול, לא רק כאיש מקצוע, אלא כאדם, שינתה בעולם הטיפול את התפיסה לגבי תפקידו של המטפל ואת ארגז הכלים שלו.

לדוגמה, אם מטופל אומר לי שהוא חושב שאני כועס עליו, אפשר לראות זאת משתי נקודות מבט. אחת רואה את תבניות הפעולה של המטופל עולות אל מול המטפל. תבניות משמעותן דרכים בהן אדם תופס את עולמו ואת היחסים שלו עם הסביבה. אולי הוא משחזר קשר משמעותי שהיה לו בעבר? אולי הוא בעצם מספר לי שהוא כועס עלי? אולי זו דרכו לעורר דרמה או לבקש משהו ממני? דרך שנייה לראות אמירה זו קשורה להכרה בך שיש שני אנשים בחדר. הוא עדין המטופל, והטיפול עדין סובב אותו אך האופן בו הוא תופס אותי, המטפל שלו הוא בעל חשיבות. 

המטפלים בגישות הקלאסיות תפסו עצמם ככאלו ששולטים במסרים שמועברים למטופל. התפיסה התבססה על חשיבה מודרניסטית ותפיסה מדעית-רפואית והמטפל הוא האדם היודע, איש המקצוע ואם המטופל מרגיש כעס (בהנחה שלא היתה שם החלטה מודעת ושקולה של המטפל להפגין את כעס) סימן שהתחושה עלתה מעולמו הפנימי של המטופל. לעומת זאת, בתפיסה פוסט-מודרניסטית יש הבנה שאין אמת אחת, זאת אומרת שהאמת של המטפל אינה נכונה יותר מכל אמת אחרת. קיימת הבנה שהמטפל כמו כל אדם שולח מסרים שאינם מודעים ולמרות הכשרתו וניסיונו כמטפל הוא אינו מודע להתנהגויות הלא מודעות שלו (כן, היתה כאן פעם חשיבה אבסורדית לפיה המטפל מודע להתנהגותו הלא מודעת). לכן, כשהמטופל מרגיש כעס, יכול להיות שהאופן בו הוא רגיל לחוות את הדמויות סביבו ככאלו שכועסות עליו יוצרות את ההרגשה המסוימת הזו שלו, אך גם יכול להיות ששפת הגוף של המטפל היתה סגורה במיוחד, יכול להיות שהקשב של המטפל היה שונה מהרגיל ואולי הוא נע בכיסאו בחוסר נוחות וכיסאו חרק. המשמעויות שיכולה להביא תפיסת המטופל את הסובייקטיביות של המטפל - הן העיקר בתפיסה החדשנית הזו. 

אני מבין שהמשפט האחרון היה מורכב מאד. החלק הקשה בו הוא המושג תפיסת הסובייקטיביות של המטפל. התפיסה של סובייקטיביות המטפל ביחסים הטיפוליים שאבה את כוחה ומשמעויותיה מהתפיסה של הפעוט את ההורה ביחסים המוקדמים. הגישות הקלאסיות התייחסו למטפל ולאם כאובייקט, זאת אומרת כאמצעי המספק למטופל/תינוק הגנה, הזנה, ביטחון, החזקה, הכלה - כולם היבטים המתייחסים לקשר מתוך הנחה שהמטפל/אם שם את רגשותיו ועולמו האישי בצד, ומהצד השני שהמטופל/תינוק אינו מעוניין בחלקים האלו, אלא רק בסיפוק הצרכים הפיזיים והרגשיים. במילים אחרות, אין למטופל עניין בסובייקטיביות של המטפל, אלא רק בזו שלו עצמו. בנקודה זו, כבני אדם, יהיו מכם כאלו שברגע זה יחשבו: "תן לי מישהו שיספק את צרכיי!", אך גם כאלו שיימחו על העלבון שבדבר: "באיזו חוצפה אתה מצמצם את הצרכים שלי להיבט בסיסי ומצומצם כל כך!". כבני אדם אנו זקוקים ליותר מאשר סיפוק צרכינו הבסיסים. אפילו תינוקות, כפי שהם מחפשים את הפטמה כדי לינוק, מחפשים גם את האדם (הסובייקט) כדי להיות איתו בקשר מורכב יותר. 

ברשומה האחרונה כתבתי על הדילמה אם לחשוף בפני המטופלים שלי את נטייתי המינית. חשוב לי להבהיר שכשאני מדבר על חשיפה עצמית אין הדבר מצביע על חשיפת פרטים אישיים על המטפל כאידיאל או כמטרה בפני עצמה. טובת המטופל היא תמיד ראשונה במעלה וחשיפה עצמית מודעת של המטפל שאינה מבוססת על האינטרס של המטופל היא אסורה ובעלת פוטנציאל להזיק למטופל. על כך אין ויכוח בקרב המטפלים ללא קשר לגישתם הטיפולית. לכן השאלה צריכה להיות האם חשיפה זו תועיל למטופלים שלי או לא. יש קושי להחליט לגבי טובתם המשותפת של כל מטופלי גם יחד. האם טובתם זהה? אך עם זאת, בשל אופי המסגרת בה אני מטפל, בה מידע עובר ממטופל למטופל יותר מצב שאין ביכולתי לקבל החלטות שונות לגבי מטופלים שונים לכן יש לשקול את טובתם כקבוצה עם ההשלכות האישיות על כל אחד ואחד (למעשה, איזה מטפל יכול לחשוב שמטופליו אינם מוצאים זה את זה. היתה לי מטפלת בעיר אחרת והכרתי מטופלת שלה ועוד מטופל היה חבר טוב של חברה שלי. עולמנו קטן מאד). אתחיל ואומר שאני לא יודע את התשובה לכך עדין. יחד עם זאת, יש שני היבטים שאני בודק אותם.

אחד נוגע לכך שחשיפה עצמית של עולמי יאפשר למטופלים לעשות את מה שטוענים המטפלים מהגישה ההתייחסותית - זאת אומרת להתחבר אלי כסובייקט או לתפוס אותי כסובייקט. כפי שכתבתי בסיום אותה רשומה, הגילוי שלמטפל יש סודות (גם בלי לספר את הסודות), מיניות (גם בלי לחלוק במיניות), משברים (גם בלי להיכנס לפרטיהם) - יכול לאפשר למטופל להביא את עצמו יותר ולתת מקום רחב יותר ומגוון יותר לעולמו הפנימי.  תפיסתי היא שטיפול תפקידו להרחיב את האפשרויות שעומדות מול המטופל (נושא לרשומה נפרדת) וכסובייקט שעומד מול המטופל - הרחבת התפיסה שלהם אותי כסובייקט היא חלק מהרחבת האפשרויות שלהם.

ההיבט השני נוגע במסגרת הטיפולית. כיוון שיש ילדים שכבר יודעים (בין אם הם מטופלים שלי או לא), אני יכול להניח שיש ממטופליי כאלו שלא יודעים, כאלו שיודעים ולא אכפת להם מנטייתי וכאלו שיודעים וזה מפריע להם:

- אלו שלא יודעים מהווים דילמה מורכבת. ראשית, אני לא יכול לזהות אותם בלי לספר להם. שנית, הם עלולים לגלות בהמשך, אחרי הכל מדובר בטיפול של מספר שנים ושמועות מטבען מתפשטות, אז הם יצטרפו לאחת משתי הקבוצות האחרות.

- עם אלו שיודעים ולא אכפת להם, לכאורה אין בכלל בעיה. נטייתי המינית לא פוגעת בתפיסתם את יכולתי לסייע להם. אך האם ההסתרה מיטיבה עמם? אין לי ספק שהיא מוסרת להם מסר חד משמעי שיש נושאים שאין מדברים אותם בטיפול. זהו מסר בעייתי מאד, בעיקר אם לא מדברים עליו, כי הוא נותר פתוח לפרשנויות. לא רק התלבטויות מיניות מבוטלות לאור מסר זה, כי כל מטופל יכול לפרש זאת אחר וכבר כתבתי בפסקה הקודמת את הדברים שהגילוי יכול לאפשר, ובהתאם חוסר הגילוי יכול להוציא מהשיח הטיפולי נושאים שונים ובעיקר לתת לגיטימציה לסודות מכל סוג. 

- עם אלו שיודעים וזה מפריע להם, הנזק ברור וחד משמעי. יתכן שהרבה מההתנגדויות שאני חווה היום, הקושי של מטופלים מסוימים לשתף פעולה ולחשוף את עולמם עלול לנבוע מהקושי שבידיעה שיש להם מטפל הומו. מי מכם שקרא את הרשומה שלי בית אגוז הרגיש את הקושי בטיפול שאין למטופל יכולת לשתף. במקרה בו זה מה שמקשה על מטופל לשתף הדרך להתמודד היא, כמו בכל מערכת יחסים, לפתוח את הנושא, לדבר עליו, לנצח את הבורות ולפזר את הערפל. המציאות פחות מפחידה מכל פנטזיה (אגב, לפנטזיות צריך להתייחס בהמשך הטיפול כדי לקדם את המטרות הטיפוליות, אבל כדי לעשות זאת חייבים להתמודד קודם עם הקושי שתוקע את הדיון).

מה הייתם מעדיפים שיעשה המטפל שלכם?