מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

אחרי שכתבתי על חשיפה, ועל סודות, הגיע הזמן שאכתוב קצת על האופן בו חוויתי אני את מעטה הסוד ואת חשיפתו, ולא כאיש מקצוע אלא כאדם פרטי.

הכי רחוק שאני יכול ללכת זה גיל 15. עד אז היה בחיי כל כך מעט עניין, כך שאין אפילו מה לדבר על להסתיר משהו. לא היה מה להסתיר, ואם היה הוא כנראה היה נסתר גם מעיני. על התקופה שלפני אולי אפשר להעביר טיפול אינטנסיבי שלם, אבל לכתוב עליה רשומה - תהיה זו הרשומה הקצרה בהיסטוריה כי זכרונותיי ממנה מעטים. כנראה שהיה מה להסתיר, אחרת הייתי זוכר הרבה יותר מהתקופה הזו. תראו זאת כסוד שיש ביני לבין עצמי. בגיל 15 לראשונה הפכתי להיות חלק מקבוצה. לראשונה היו לי חברים אמיתיים, קרובים, כאלו שאפשר לחלוק איתם מחשבות ורגשות ולמעשה רק אז החלו חיי להתמלא בתוכן. 

אני זוכר שבכיתה י' הייתי תולה כל מיני פתקים על הקיר עם כל מיני משפטי חכמה שמצאתי ומזכרות טפשיות. על אחד הפתקים היה ציטוט משיר של יונתן גפן: "הורים יודעים רק מה שאנחנו מספרים להם". המשפט הזה שהיה תלוי כמו הרבה משפטים אחרים על הקיר היה כנראה מאד משמעותי לאמא שלי, שגם אחרי שנים זכרה אותו וראתה אותו כמסר רב תוקף שהעברתי אליהם. לא שזה גרר שיחה אחריו. אני לא זוכר יותר מדי שיחות במשפחתנו. אולי היא כיבדה את המסר שהעברתי, אולי סתם לא ידעה מה לעשות איתו. אני לא נתתי לו חשיבות כלשהי. התרשמתי ממנו באותו רגע וזה הספיק.

ממרחק השנים אני יכול להגיד שהיה במשפט הזה הצהרת נפרדות. אני כבר לא רק חלק מהמשפחה. אני כבר עומד בזכות עצמי. יש לי כבר חברים משל עצמי, דעות משל עצמי, בחירות משל עצמי וגם סודות משל עצמי. התחלתי להיות פעיל פוליטית, חברתית וגם התאהבתי בפעם הראשונה בילדה יפה והזמנתי אותה לסרט. התאהבות זה דבר מצוין, ולרוב היא אפופה במעטה של סודיות. צריך לשקול את צעדיך ולא לחשוף את כל הקלפים בבת אחת. צריך לבחור עם מי להתייעץ, את מי לשתף, ואצלי במשפחה מעולם לא דיברו על דברים כאלו. למרות שיש לי אחים גדולים, החוויות שלהם, הרגשות שלהם, תמיד היו חבויים ממני, כך שמנסיונם אף פעם לא יכולתי ללמוד. לעומת זאת, היחסים עם קבוצת השווים היו יחסים עמוקים מאד. יכולתי לדבר איתם על הכל. היה בנינו אמון ואהבה וגם דברים אחרים שמעולם לא היו לי בבית כמו פתיחות ומגע וקרבה, זו היתה חוויה עוצמתית שלא חוויתי כמוה קודם, כך שהבחירה שחבריי החדשים יהיו אנשי סודי היתה רק טבעית. כמובן, זו בחירה מאד אופיינית לנער בגיל ההתבגרות בעוצמות אופייניות, אבל היא היתה בשבילי שינוי מאד קיצוני מול כל מה שהיה לי קודם, ומהצד השני, היא היתה קיצונית מול חוסר התקשורת בבית. גם כשהיתה לי חברה ראשונה והבאתי אותה הביתה לא התקיים דיאלוג בעניין. גם כשחזרתי הביתה בוכה אחרי פרידה ראשונה, הרגשתי בבית לבד, ועם חבריי, היה לי על מי להישען.

ככל שהעמקתי יותר לגיל ההתבגרות זה הלך והקצין, שוב, כנראה כמו אצל כולם. היו כבר כל כך הרבה דברים שלא סיפרתי שלא היתה בעצם נקודה ממנה אפשר להתחיל. לא היה אף פיסת מידע לבנות ממנה גשר וככל שהן התרבו, הן הפכו לחומה גבוהה יותר ויותר. הוריי לא ידעו בדיוק עם מי אני ואיפה אני וכשלפני מבחן גדול (ולהורים שלי הלימודים היו ועדין בראש סדר העדיפויות) אמרתי שאני אצל חברה לומד, עשיתי זאת רק כדי שלא יתערבו לי בהחלטותיי ולא ינסו למנוע ממני ללכת להעביר פעולה או משהו כזה במקום ללמוד. הצהרת הנפרדות הפכה לעובדה קיימת. הוריי ידעו מעט על חיי. אני לא שיתפתי אותם והם לא שאלו.

ואז הגיע הסוד הגדול. 

רק במהלך הצבא גיליתי לעצמי שאני הומו. זה לא היה מסובך כל כך, זה היה תחילתו של סתיו ואני התאהבתי בחייל בבסיס. זה לא היה פשוט כל כך, אחרי הכל גידלו אותי כסטרייט. זה היה כל כך סמוי מעיני עד אז, גם אם בדיעבד היה קל לראות את הסימנים. אפילו השיר של יונתן גפן שששורה ממנו תליתי על הקיר דיבר על בחור שעבר לצרפת כדי לגור עם החבר שלו ופעם בשנה היתה אמו מביאה לו גבינות מארץ הקודש. אפילו מהשיר הארוך הזה, יכולתי לקחת רק את השורה שמדברת על הצהרת הנפרדות, ואת הסוד עצמו הדחקתי. אני חושב שלא לקחו לי יותר מכמה חודשים ספורים כדי להשלים עם העניין ביני לבין עצמי, אך הסביבה, היתה אתגר מסוג אחר.

מהר מאד הבחנתי שיש שני סוגים של אנשים - אלו שיודעים ואלו שלא. זה כלל גם את החברים הכי קרובים שלי בלי שבכלל התכוונתי לכך. מהר מאד הבנתי שאלו שאני לא יכול לספר להם מה קורה לי באמת, הם אלו שאני מתרחק מהם. מי שלא איתי, נגדי. הסוד הפקיע את חבריי ממני ואני לא היססתי לכבוש אותם חזרה. עוד באותו חורף סיפרתי לחבריי הקרובים. עד החורף שאחריו, כבר ידעו רובם אם לא כולם. לגבי הוריי, שם זה לקח כמה חורפים וזה היה הרבה יותר קשה. הרי כבר שנים קודם היו רחוקים ממני. המרחק הלך והעצים. גם עזבתי לצבא, גם עברתי לגור רחוק מהם בדירה משלי. אך חמור מכך, היו רחוקים מלדעת את עולמי, את שבנפשי. 

יש כאלו שבהתרסה כנגד מחאות גאווה למיניהן טוענים: "מה זה משנה עם מי אתה במיטה?" להם אני מסביר שלהיות הומו במציאות שלנו מגדיר לא רק את יחסי המין שלי, אלא גם את צורת חיי, השקפת עולמי. אולי בעולם שיוויוני ופתוח המצב יהיה שונה אבל כרגע זה לא כך. אבל זה לא רק זה. זה אינו רק עניין של נטייה מינית. סוד, אם הוא גדול ומשמעותי דיו, הוא דבר שמגדיר את עולמך. כמו בסיפור שכתבתי ברשומה האחרונה שלי, סוד גדול ומשמעותי הופך להיות דבר שהחיים מתנהלים סביבו, שמכתיב את צורת החיים, שמביא שקרים נוספים כדי להסתיר את הסוד, שמחלק את העולם לאלו שיודעים ואלו שלא. בדומה להתמכרות, הסוד הופך להיות ציר מרכזי של החיים וההתנהלות סביבו אינה בחירה אלא עולה מתחושה של הכרח. עם הזמן הסוד גדל ומתעבה. השקרים שבאים לתמוך בו, החומות שנבנות סביבו, הפרסונות שנוצרות כדי לחפות עליו הופכות להיות מבנה אדיר שמטיל צל גדול. 

הסוד הזה העיב עלי ועל הקשר עם הוריי. הם היו מנותקים ממני ואני מהם. ההחלטה לספר להוריי אמנם היתה מלווה בפחדים רבים שעיקרם פחד מדחייה, אך מה שהוביל את ההחלטה היה הרצון להפוך את החומות לגשרים, לאפשר להם להכיר את חיי, את אהובי, אותי. יציאה מהארון היא דבר קשה שמטלטל את המשפחה ומעלה התמודדויות משפחתיות רבות ואצלנו לא פחות מבמשפחות אחרות, אבל זה היה הכרחי כי האלטרנטיבה היתה ניתוק. זה הרי היה רק מחמיר. כשהייתי בן עשרים וקצת עוד היה מקום לפנטזיות של ההורים שהסבירו את הערפל, למשל פנטזיה על חיי הוללות סטרייטים שטבעי לא לשתף בהם את ההורים, אבל בשלב מסוים הרצון שלהם שאהיה בזוגיות (שלא לדבר על ילדים, או בעצם כן נדבר, בשביל זה אנחנו כאן) היה עולה ונתקל בלית ברירה בחומה שגבהה לה.

אז בבוקר יום ראשון, רגע לפני שיצאתי לעוד שבוע ארוך מחוץ לבית, אמא שלי מצאה בדואר מכתב חתום שקיבלתי ועליו לא היה שם השולח. ברדיו הפתוח דיווחו על החגיגות שלאחרי הזכייה של דנה באורוויזיון לילה קודם. כששאלה ממי המכתב לא הסתפקתי בהתחמקות אלגנטית, כאילו כבר היו רבות. האמת, המכתב לא היה קשור לעניין. אולי בזכות פרץ הגאווה של ליל אמש, אזרתי אומץ כדי להשתמש באותו מכתב מקרי כהזדמנות להבהיר את חוסר הידיעה ששררה בנינו ואמרתי שיש הרבה דברים שהם לא יודעים עלי. "כמו מה?", שאלה אמא. אחרי שסיפרתי הייתי מלא באושר. כאילו ירד ממני עול גדול. ובאותו שבוע היו גם כמה שיחות קשות ודמעות. ומאז, לא שהכל מיד היה פשוט, אבל לא הסתרתי את חיי, ובעיקר דרשתי מהם הכרה ונראות. יותר מעשור חלף מאז. היחסים עם הוריי מורכבים מאד, אך מאז, יותר מפעם הם מאופיינים בפתיחות ותקשורת. הם אינם שלמים ואינם נקיים מבעיות ומטענים, אך אם יש משהו במה שכתב יונתן גפן, אני את חלקי משתדל לעשות ומשתף אותם בחיי. לא תמיד מצליח, לא תמיד רוצה, אבל משתדל. 

אולי חוויה זו יצרה אצלי קישור ישיר בין יציאה מהארון לתקשורת פתוחה. אולי בגלל התנסות זו שלי אני מרגיש שאני זקוק לחשיפה מסוימת כדי להרגיש שיש כנות בתוך קשר. אבל אולי אפשר להסיק כאן תובנה רחבה יותר על תפקידו של הסוד ביצירת חומות בכל קשר והצורך בגילויו כדי לאותת על פתיחת השערים, הסרת המחסומים ורצון להתחבר וליצור אינטימיות.

(נ.ב. אם מישהו מכם יכול לשלוח לי את מילות השיר של יונתן גפן, אני ממש אודה לו. לא מצאתי אותו באף ספר שירים)

(נ.ב.ב יוד העיר לי עכשיו שבכל מה שקשור לרשומון עצמו אני בחרתי לא לשתף את ההורים שלי. הוא צודק. גם אדם בוגר, או בעיקר אדם בוגר, צריך גם איזורים פרטיים. האמת, לא אכפת לי אם הם יקראו את הרשומות שלי)