מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

חיכיתי כמה ימים כדי לכתוב את זה. מסתבר שתמיד כשזה קורה או כשאנחנו מכחים לזה שיקרה, הרשומון שלי שותק. 

אני לא יודע למה. אולי אני מתחיל לפתח אמונות תפלות. החלטתי שאני לא אעשה את זה. אני מספר כאן כמעט הכל ולכן זה בעילום שם (לבלבל כמובן את השדים). אני לא מאמין באמונות תפלות, וטפו טפו טפו זה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש.

אולי התקשיתי לעכל את הבשורות. אלו בשורות שעוד לא היו לנו. זה שלב שעוד לא הגענו אליו. זו כברת דרך שעוד לא עשינו. זה אפילו קצת מפחיד. זה אומר שאולי זה כבר מגיע, שאפשר לספור לאחור.

אולי אני פוחד להתאכזב. ברור שכן. איך לא? כבר התאכזבנו ארבע פעמים ואנחנו יודעים שיש עוד הרבה צמתים בהם נהיה במתח, נחכה לתשובות, נחזיק אצבעות, בתגובות יהיה כתוב שמתפללים בשבילנו או שתאחלו לנו בהצלחה.

אז תודה לכם על שאתם מחזיקים, מתפללים, שולחים אנרגיות או סתם מקווים. מסתבר שאנחנו זקוקים לכך. 

להתראות בבדיקת הדופק עוד כשבועיים.