מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

ביום שבת שעבר נרשמתי לפייסבוק.

"איחור של כמה שנים" הגדיר את זה מישהו. אין ספק שלפחות יחסית לחבריי, משפחתי וכנראה רוב העולם, התעכבתי מעט. 

שנים ארוכות התנגדתי לרעיון הפייסבוק (דבר שלווה תמיד באמירה שקטה שברור לי שמתישהו אצטרף כמו כולם). עדין, כשאני חושב על הפייס, אני נזכר בסאות' פארק, סדרת האנימציה האהובה עלי, בפרק שנקרא "You Have 0 Friends" ומבקר את הקשרים הרדודים שיוצר הפייסבוק, תקשורת שמתמצה שמשפטים קצרים חסרי עומק ויכולת התבוננות פנימית וזה בלי להתייחס למשחקים מגרי החשיבה דוגמת פארמוויל. ולמרות הכל, הצטרפתי להמונים (שזה אתם, לא?), אז ברוכים הנמצאים!

אולי פעם היה נכנס מישהו לפייס כלארץ לא מיושבת, תקעו את הדגל ואמרו "צעד קטן לאדם, צעד גדול למין הוירטואלי", אבל היום זה בערך כמו להגיח בפתאומיות לתוך הטיים-סקוור. אין סוף גירויים ואפשרויות. ביממה הראשונה ראיתי כל כך הרבה פרצופים של אנשים בניסיון למצוא ברשימות של חברים את האנשים שלא מצאתי בעצמי או לא חשבתי עליהם באותו רגע. אז הבנתי למה קוראים לזה ספר הפנים. אולי עם הזמן אני (או האנושות, מי שיצליח קודם) אצליח לפתח את המיומנות הזו של סקירה מהירה של פרצופים בניסיון למצוא חיוך מוכר, אבל בנתיים זה עלה בהרבה אנרגיה. תחושה של מתקפת גירויים בלתי מפסקת.

יש לזה גם צדדים חיוביים. תוך 24 שעות הספקתי לחדש קשר עם מישהו שאני מאד אוהב ושנה לא דיברתי איתו. הספקתי גם לקשקש עם כאלו שלפני עשור היו חניכים שלי בתנועה. זה היה כיף לשמוע מה קורה איתם היום. אבל בעיקר היתה זו עבודה קשה ומאמץ גדול. היום, שבוע אחרי, יש לי כשבעים חברים. הרבה, מעט, אני לא יודע. מה שבטוח, יש מדד חדש לתחרות "למי יש יותר גדול". 

נקודת אור משמעותית הוא היכולת להיחשף מחדש לאינטרנט. מסתבר שחווית הרשת עברה מזמן לפייסבוק. חווית הרשת בשבילי היא התחושה שיש המון מידע מעניין ומסקרן שנמצא במרחק לחיצת עכבר. האמת היא שכבר מזמן לא גלשתי באינטרנט בגילוי אתרים חדשים ומעניינים, ואני מבין עכשיו למה. בין אם זה נושאים פוליטיים או אמנות חזותית או מוזיקה - השבוע האחרון הזכיר לי שהכל עדין נמצא. יש הרבה מה לראות וזה מרתק, אבל כנראה שכדי לראות את זה צריך פייסבוק, וצריך להכיר את האנשים המעניינים שמפרסמים את זה. 

להבדיל ממרחב הרשומון, בו אני אנונימי כך אני מאמין), בפייס נרשמתי בשמי האמיתי. חשוף וברור, עם קישור לבן זוגי בסטאטוס (ככה אומרים את זה?). זה אומר שמי מכם שמכיר אותי מחוץ לרשומון יוכל לפנות אלי בפייס, ומי שלא, לא. אני מתנצל, אם זה פוגע במישהו. זו לא הכוונה. מעניין יהיה עם הזמן להשוות את החוויה האנונימית כאן מול העדר האנונימיות שם. אבל בשביל זה נחכה עוד קצת.

אגב לחכות, אנחנו עוד מחכים. את הבדיקה הבאה יעשו לנו כשנהיה בחופשה בחול במהלך השבועיים הקרובים. 

כבר חיכינו המון עד היום, אבל זה לא אותו דבר. פעם היינו מחכים להתחיל מחדש. היום כשאנחנו מחכים, זה אומר שמשהו קורה, מתפתח, גדל והכי חשוב - מתקרב להיות הדבר לו אנחנו מחכים. זה הרבה יותר טוב לחכות כשלזמן שעובר יש משמעות חיובית. כל יום שעובר הוא עוד יום בו הנס שקורה לנו ממשיך ומתפתח. 

אז להתראות בפייס.