מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

מתחילת שנת הלימודים אני מוטרד מהשאלה איך אני אספר למטופלים שלי שאני יוצא לחופשת לידה.

כבר כתבתי כמה פוסטים שעוסקים ב"חשיפה עצמית", שזה המושג שעוסק בגילוי פרטים אודות המטפל בתוך התהליך הטיפולי ומי שקרה אותם מבין אולי יותר בקלות למה זה עניין כזה גדול, ובעיקר לא מובן מאליו.

אני מסתכל על המשפט הראשון ורואה שכתבתי שאני אספר להם על חופשת הלידה, אבל גם זה לא ברור מאליו. מטפל אחר, הדוגל בעקרון האנונימיות אותו מכתיבות גישות מסורתיות, היה מספר למטופליו שהוא יוצא לחופשה. כל מידע נוסף, הוא סוג של חשיפה לא רצויה מבחינתו. אפשר אפילו לומר, לא מקצועית. אני כמטופל הייתי מנסה לנחש את הסיבה שמסתירים ממני, ואם יש סיבה להסתיר, סימן שהיא סיבה ממש טובה, וכל אחד - עם הפנטזיות שלו. האפשרויות שיכולות לעלות כוללות גם אשפוז על רקע נפשי, מחלה מסכנת או שנאה אישית למטופל. נראה לי שהאמ עדיפה.

אגב, לנשים מטפלות אין את הפריבילגיה הזאת, כי הבטן שלהן תופחת והמטופל (לרוב, אך לא תמיד) מבחין בשינוי ומסיק מסקנות לבד. הן גם לא ממש נזקקות לספר, כי האמת נמצאת שם בחוץ. כמובן, הן מתמודדות עם שאלות אחרות שסובבות בדיוק את העניין של החשיפה העצמית.

מהעבר השני של המתרס - בגישה טיפולית שמאפשרת חשיפה עצמית במידה וזה משרת את טובת המטופל - היה לי קושי אדיר להחליט מה מספרים ולמי. זה היה כמו פקעת חוטים שכל פיסות המידע אגודים בתוכה בלי יכולת להיפרד. החופש על הלידה והלידה עם הזוגיות והזוגיות עם הנטייה המינית, ולא רק המידע, היה לי ברור שבבית ספר כמו בבית ספר,היה לי כל כך ברור שאם אני אחשוף ולו מעט מכל זה, מיד המטופלים, ובכלל התלמידים, ידברו על זה והכל יגיע לכולם. הרי אני יודע שחלקם יודעים שאני הומו, ואחד שיודע זה מספיק? לא?

בהדרכה קבוצתית העליתי את הסוגייה. הדרכה קבוצתית זה מפגש של מטפלים בו כל מטפל בתורו מציג דילמה איתה הוא מתמודד. לרוב מדובר בטיפול אחד בו דנים במהלך המפגש אבל אני החלטתי להביא את שאלת הפרידה. כמובן, כל מטפל מחזיק את העמדה הטיפולית שלו, ומטפלים שמאמינים בעקרון האנונימיות יגידו שיש לי צורך לספר למטופלים שלי ושאני צריך לעבד את הצורך הזה ביני לבין עצמי, עד שהצורך יעלם. אבל גם היו קולות אחרים. מה שקיבלתי מהפגישה הזאת זה את היכולת לפרק את פקעת המידע הזו: אני יכול לספר לאחד בלי שהאחר ידע. הם לא ממהרים כל כך לשתף זה את זה. אולי אפילו יהנו מהמחשבה שרק הם יודעים. הם לא מתעניינים בי כל כך. הידיעה שאני עוזב אולי תהיה מרעישה ובעלת השלכות יותר מאשר כל מה שאני יכול לספר.

התובנה הזאת אפשרה לי לספר להם בקלות יותר, וחשוב יותר, כמטפל, היא עזרה לי להפריד בין המטופלים ולעשות חשיבה נקיה יותר על כל מטופל ומטופל. מה הוא צריך, מה אפשר לספר לו, איך הוא יגיב. החשיבה אינה שקולה להחלטה מראש. ההחלטה מתקבלת במקום, מול המטופל ובחשיבה משותפת איתו. כך או כך, אני לא משקר למטופלים. אני לא יכול להגיד שזה תמיד נכון (כבר קרה לי אפילו שרימיתי במשחק, גם בשביל להפסיד בכוונה), אבל דווקא בגלל הרגישות שלי אל העניין שמקשה עלי להחליט החלטות באופן אובייקטיבי, זה חשוב לי להיות כן יחד עם בדיקה מתמדת של מה טוב למטופל.

עכשיו כשאני כבר חודש וחצי לפני הפרידה מהמטופלים, כבר סיפרתי לרובם. החלטתי שאני מתחיל באמירה הפשוטה שאני יוצא לחופש. היו כאלו שהתעלמו מהמידע (לא לדאוג, אני אזכיר להם את זה שוב). היו כאלו שבדקו את ההשלכות של זה לגבי עצמם (יהיה לי מטפל מחליף? מתי תחזור?) שזה ממש חשוב ואני עושה עם כל מטופל בדיקה של מה הצרכים שלו ואיך ניתן לקבל עליהם מענה. רק מעטים שאלו אותי יותר מזה.

אחד מהם, שיודע שאני לא נשוי (אף פעם לא היתה לי דילמה אם לספר את זה או לא, שזה גם עניין לבדיקה), שאל אותי למה אני יוצא לחופש, וסיפרתי לו שאני יוצא לחופשת לידה. כששאל איך זה יכול להיות (הרי אני לא נשוי), רציתי לענות, אבל פחדתי שזה יותר מדי. בפגישה אחת לספר לילד הזה, שהטיפול בשבילו מאד משמעותי והמפגשים שלנו הם אי של שפיות בחייו הכאוטיים, גם שאני עוזב, וגם שהולך להיות לי ילד, וגם שאני הומו, נראה לי שזה יותר ממה שהוא יכול להכיל. ואז מצאתי פתרון נהדר. אמרתי לו ברוגע, כבר אמרתי לך כמה דברים גדולים מאד. אני בטוח שזה שהולך להיות לי ילד זה חדשות לא פשוטות. גם זה שאני עוזב, ולא ניפגש כמה חודשים - אלו חדשות משמעותיות מאד בשבילך. אני מבטיח שאני אנסה לענות על כל מה שתשאל, אבל אולי נדחה את זה לפעם אחרת. אני לא יודע איך זה נשמע לכם, אבל זה עבד כמו קסם. הייתי כל כך שמח מההברקה הזאת שלי שאחרי כמה ימים ניסיתי להשתמש בה עם מטופל אחר. אבל אלו לא המילים. עם הילד הזה, התשובה שלי גילמה בתוכה רגישות לצורך של הילד. נתתי לו מקום חשוב. יחד עם זה, גם התחייבתי להתמודד עם השאלה כשירצה. בפעם השנייה, ניסיתי להתחמק וזה עשה את כל ההבדל. בפעם הראשונה זה עבד, ובשנייה בכלל לא.

אני בטוח שאני עוד אכתוב על זה.

עד אז, אם יש לכם שאלות בעניין, אשמח לענות.