אומרים שבימים הראשונים החיוך הוא רפלקס, ורק לאחר תקופה מסוימת החיוך הופך להיות חיוך חברתי. החיוך הוא לא רפלקס במובן הרפואי. לא מדובר בתופעה דומה לנטייה ללפות כל דבר (היא תופסת לי את היד! היא עושה את זה כי היא יודעת שאני אבא שלה!). יותר נכון לקרוא לזה עווית. הקטנה שלי כבר בת ארבע (ימים) ועושה המון פרצופים. חלקים נראים מאד מצחיקים, חלקם קצת מבהילים, רובם תמוהים. האמת היא שאין לנו כמעט מילים לתיאור הפרצוף, יש מילים שמתארות מצבי רוח שמתבטאים בעוויתות מסוימות, אבל יש מעט מילים המתארות עוויתות אלו, מעטות מהן בשימוש יומיומי. יחד עם זאת, יש לנו מילה שמתארת את כיווץ הלחי והתעגלותה, בעקבותיהם נמשכת קצה השפה מימין ומשמאל מעט מעלה. בתקופה הזו, כשהקטנה עושה המון פרצופים שונים, מדי פעם יש לה חיוך. יש לה חיוך מדהים!
בכל אופן, כנראה לכך מתכוונים שאומרים שזה רפלקס, שאין לה כוונה להביע רגש זה או אחר. זו סתם עווית אקראית.
אבל כאן אנחנו נכנסים לתמונה. כשהיא מחייכת, קוראים שני דברים. אחד, אנחנו מחייכים בחזרה. למה אנחנו מחייכים? יש לזה כל מיני תשובות, אז תבחרו את הראשונה שעולה לכם בראש כי אני כותב על התינוק ולא עלינו. מבחינת התינוק, הוא רואה אותנו מחייכים. יש מחקרים שמדברים על משיכה אינסטינקטיבית של תינוקות לחיוך. יש משהו בתבנית המטושטשת שהם רואים (הרי הראייה שלהם לא חדה בשלב הזה) שהם מכירים. תקראו לזה זיכרון גנטי, ידע כלל אנושי מולד או לא מודע קולקטיבי, אבל החיוך שלנו עושה לו משהו. בנוסף, אנחנו מגיבים לחיוך הזה, אם בליטוף, בקריאת התפעלות או בתנועה שככל הנראה היא נעימה לתינוק.
כששני האירועים האלו קוראים יחד שוב ושוב, התינוק, בין אם מתוך רצון לשרוד או דחף עמוק ליצור קשר, לומד שחיוך זה מפעיל אותנו והוא מתחיל לחייך כדי שנגיב שוב כפי שאנו מגיבים, ובעקבות תגובה זו יהיה לו נעים. כך התינוק מתיל ללמוד לתקשר איתנו. הוא לומד את השפה החברתית, הלא מילולית, באמצעותה אנו מעבירים זה לזה מסרים של הנאה ואהבה.
תצטרפו אלי לניסוי מחשבתי לרגע ודמיינו יחד איתי. הקטנה שלי פתחה מעט את עין ימין וכווצה את שפתיה הקטנות (אילו שפתיים יפיפות יש לה). בוא נקרא לעווית זו בשם. נקרא לפרצוף הזה שמוליק. אז גם נתגמל אותה כל פעם שהיא תעשה שמוליק בליטוף וקריאת התפעלות. אתם חושבים שיהיו לה אחר כך בעיות בפעוטון בגלל שהיא תעשה שמוליקים לכל הכיוונים?
חיוכים לכולם!