מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

כבר משלבים מוקדמים של התהליך אני רוצה לכתוב על הפונדקאית, ואתמול שוחחתי איתה לראשונה ורציתי לחלוק זאת אתכם.

קוראים לה מנישה, והיא בת 26 ויש לה ולבעלה שני ילדים והם גרים במומבי. מנישה נתנה את עצמה כדי לסייע לנו להגשים חלום גדול ובכך עשתה מעשה מדהים והשפיעה על חיי באופן שלעולם אף אדם זר לא יוכל. הנס שקרה לנו, בדיוק לפני שבוע, לא היה קורה בלעדיה.

כשפגשנו אותה אתמול היינו בלובי של הקומה השלוש עשרה בבנין בו נמצאת הקונסוליה הישראלית. היא הגיעה כדי לחתום על הצהרה שהיא מוותרת על התינוקת ובכך לסיים סופית כל קשר שהיה או לא היה איתה. אנחנו הגענו כדי לבצע בדיקת רקמות שיוכיחו את הקשר (הגנטי) שלנו אליה ולמעשה יניעו קדימה את תהליך חזרתנו ארצה. כנראה שזה נכון שכל סיום הוא התחלה חדשה. סמיכות האירועים לא היתה מקרית, אלא נבעה מהצורך שלנו לא לאבד אף דקה. לא מאפשרים לעשות את בדיקת הרקמות לפני ההצהרה על הויתור, כי מבחינתם הילדה אינה שלי על אף החוזה החתום, ההכרה המלאה של בית החולים בהורות שלנו והטיפול שלנו בה מהרגע שנולדה.

למרות שהיה לנו ברור שניפגש, לא היתה לנו דרך לתכנן את המפגש והוא התרחש במקום הכי לא נוח. אנחנו הקדמנו ולכן לא היה לנו מה לעשות בקונסוליה והחלטנו לצאת כדי להאכיל את התינוקת. בדיוק כשאנחנו ניגשים למעלית, יוצאת משם מנישה מלווה בעורך הדין של הסוכנות שמטפלת בעניין. למרות שהיינו זוג גברים מערביים עם תינוקת, מראה שקשה לפספס, נראה שהיא לא מבחינה בנו והיא ועורך הדין מיהרו להיכנס לקונסוליה כשאנחנו עוצרים אותה ויוד שואל את העורך דין אם זו מנישה. יש לי מזל כל כך גדול שיש לי את יוד לצידי. הכל היה בלתי צפוי ובלתי מתוכנן ולא היתה לי את השהייה הקטנה לחשוב ולהתארגן. כשיוד נענה בחיוב הוא פנה אליה והביע את תודתנו. הוא תמיד מרגש אותי. הוא גם דאג שעורך הדין יתרגם אותו. עורך הדין, הודי בעצמו, לא טרח לעשות זאת מעצמו, או אפילו לציין בפנינו שהיא לא מבינה אנגלית. פגישתנו נמשכה בשלב מאוחר יותר בתוך הקונסוליה. זה היה שיפור לעומת המעליות, אבל עדין זה היה חדר קר ומנוכר שנראה כמו סניף דואר קטן ומאובטח היטב, יותר מאשר כל דבר אחר. שם הצענו למנישה להחזיק את הנסיכה שלנו. היא עשתה זאת והיה לי קשה לקרוא את שפת הגוף שלה, מלבד חוסר הנוחות והכאב שגרם לה הניתוח הקיסרי. שאלנו אותה מעט על חייה, והודנו לה שוב.

אחרי שנפרדנו השתררה דממה בחדר.

לא הבנו מה קרה שם. אנחנו היינו מוצפים ברגשות, אולי גם חששות, וציפינו לפגישה מרגשת, בין אם קשה או מרוממת. בהתחלה התרשמתי שהיא הפגינה אדישות, בין אם כך הרגישה או שניסתה להסוות את רגשותיה בגללנו או בשביל להקל על ההתנתקות ממי שהיה חלק ממנה תקופה ארוכה. ואז זה הכה בי. אנחנו מסתכלים על מנישה מעיניים מערביות. מה אנחנו מפספסים שם? מה נסתר מעיננו? ואז ניסיתי לחשוב על מה שאני יודע על התרבות ההודית. מנישה מוקפת בשלושה גברים, שני מערביים ועורך דין הודי. כל חייה למדו אותה לכבד גברים ולראות עצמה פחותת ערך. לא רק זה, אלא שתרבות המעמדות בהודו היא מהאכזריות שאני מכיר ואין לי ספק שאישה שבוחרת להיות פונדקאית נמצאת כנראה באחת הקאסטות הנמוכות. אנחנו, כאנשים שמאמינים בשיוויון זכויות לכל אדם ויצור חי מזועזעים מהמצב הזה, אבל זו התרבות בה היא חיה. לא אנחנו ניכסנו לעצמנו מעמד כפי שהיא משליכה עלינו, וכנראה שהיא משליכה. כנראה היא רואה אותנו מתוך הפרספקטיבה התרבותית הזו ולכן האפשרות להביע בפנינו את הרגשות שלה, את המצב שלה, איננה קיימת. יתרה מזאת, יכול להיות שהניסיון שלנו לעודד אותה לשתף את רגשותיה, לאחוז בתינוקת שלא תראה עוד לעולם, יכול להיות שהם מבלבלים אותה מאד כי הם מנוגדים לדרכי העולם שהיא מכירה. יכול להיות גם שאלו מעשים שהיא אינה מעוניינת בהם, ואפילו יתכן שבחוויה שלה יש בהם כפייה וחודרנות שמתאפשרים ללא התנגדות בשל המעמד שלנו והחולשה שלה. 

כמובן, אין לי חרטה על הדרך שעשינו. זו המתנה הגדולה של חיי, וסליחה על הקלישאות, אותן אני אשאיר אולי לפוסט אחר. ועוד כמובן אחד, שכל מה שאנחנו עושים ונעשה במפגשים עם מנישה, כי מפגש אחד נוסף מצפה לנו לקראת סוף שהייתנו בהודו, נעשה מתוך קשב רב לצו המוסר הפנימי שלנו, ובכוונה להתחשב ככל האפשר ולהביע את הערכתנו ותודתנו בכל דרך. יחד עם זאת, ניטע בי הספק שאולי המרחק בנינו כל כך גדול, שעל אף המתרגם ההודי, היכולת שלנו לשתף אותה בתחושות שלנו ואותנו בשלה היא מוגבלת מאד. סגירת מעגל אמיתית לא נמצא כאן.

אני רק יכול לקוות שהיא תצא מהתהליך הזה בריאה ושהתמורה שתקבל מאיתנו תהיה כזו שתתן לה רווחה ואושר משמעותיים.

תודה לך מנישה שהבאת לעולמנו את הנסיכה היקרה לנו מכל.