מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

רשומה לא קצרה, מאלו שיותר מדברות טיפול ומושגים מקצועיים, אך צמחה מהחוויות העמוקות ביותר בהורות החדשה שלי.

באחד הלילות הראשונים אחרי לידת הנסיכה שלנו ישבתי ושיחקתי איתה. היא עוד לא כל כך מוצלחת בשח, אז כשאני כותב משחקים, אני מתכוון יותר לליטופים ודגדוגים מצידי ולתגובות של הנאה מצידה מלוות לעיתים בתנועה של הגוף כולו. ברגע מסויים, לחצתי בעדינות על פנים כף רגלה השמאלית וגיליתי שהיא שואבת הנאה גדולה מכך. היא מתחה וכיווצה את אצבעות הרגליים, וכן לחצה את כף הרגל לעבר ידי מספר פעמים. באותו הרגע חשתי גם אני תחושה מוזרה בכף רגל שמאל שלי. זו היתה חוויה חד פעמית, ויתכן שהיא מקרית, אולי מוקצנת, אך היו לי עוד חוויות קטנות ודומות לה, בין אם של תחושת חרדה פתאומית לא מוכרת כשהתינוקת נסערת ובוכה או תחושת פיזור דעת לא אופיינית (ראו כדוגמה את חוסר הקוהרנטיות של אחת הרשומות האחרונות). תופעות אלו ואחרות ניתן להסביר באמצעות מושג מרתק וחשוב בתיאורית הנפש.

אתם כבר מכירים את החיבה העזה שיש לי לרעיונות של ויניקוט. רבים מהם בדקתי בתוך חדר הטיפול שלי, אבל את המושג "מושקעות אימהית ראשונית" לא יכולתי לבדוק מתוך החוויה שלי מהסיבה הפשוטה שלדבריו היא מתרחשת אצל האישה בשבועות הראשונים אחרי הלידה. במאמר משנת 1956 שנושא את אותו שם הוא הציע רעיון מעניין. אגב, ויניקוט אף פעם לא מגדיר או קובע, אלא רק מציע או שואל. בגלל זה אני אוהב לא רק את הרעיונות שלו אלא גם את הסגנון שלו. 

ולעניין, ויניקוט מציע שם למצב הרגשי של האם בשבועות הראשונים שלאחר הלידה. ידוע שהאם עוברת תהליך נפשי עמוק ומטלטל שמסייע לה להיות מכווננת לפעוט ובכך נוצר מצב הדומה ככל האפשר למצב טרם הלידה, בו האם והתינוק הם אחד. בשפה מקצועית נקרא לזה שימור אשליית האחדותיות הקדם-לידתית, ובפשטות - יש צורך להמשיך ככל האפשר את התנאים ששררו ברחם. מהסיבה זו ממליצים להקפיד גם על גירוים חושיים דומים לאלו שהיו ברחם. מהבחינה הנפשית, שימור אותם תנאים דורש מההורה המטפל, שינוי בהיערכות הנפשית שלו. שינוי זה אינו מתוכנן או מודע. ויניקוט הולך עם הצעתו צעד נוסף, ואומר שהחוויה הזו כל כך קיצונית עד שהיא כמעט מוגדרת כמחלה – פסיכוזה. יתכן ובמקום ובזמן שהוא אמר או כתב את זה לראשונה זה לא נשמע דבר כל כך קיצוני. היתה זו תקופה אחרת, אבל כששאלתי אם צעירה אם היא מכירה את החוויה היא נבהלה משאלתי. שאלתי כמה אמהות, וחלקן אכן סיפרו לי על חוויות עוצמתיות שמתאימות להגדרה, בין אם אלו מקרים מהסוג שתוארו כ"הרגשתי שאני יוצאת מדעתי" ועד חוויות מיסטיות כאלו ואחרות, אבל מה שאפיין מאד את התשובות היה הקושי להגדיר את החוויה במילים, מה שמתאים מאד לאופי החוויה.

אולי אני אעצור לרגע ואסביר את התהליך הרגשי כפי שאני מבין אותו.

כמו כל תהליך נפשי, אין דרך לתארו, אלא דרך דימויים וסמלים (הרי תת מודע או מנגנון הדחקה או הכלה, הם דברים שלא ניתן להצביע עליהם, אלא רק לשער את קיומם). אז לרגע אני רוצה לתאר את האופן בו מתמודד הגוף עם חום וקור כדימוי שמתאר את החוויה הרגשית הבין-אישית. האמת היא שגם חום וקור אינם דבר מוחשי, אלא סמלים שמתארים תכונה פיזיקלית אותה אנחנו קולטים בחושינו. כך או כך, אני לא רוצה להשתמש בסמלים עצמם של קור וחום, אלא רק באופן בו אנחנו מבינים את התנועה של הקור והחום.

כשאנחנו נוגעים באבן ואומרים שהיא קרה, אין הכוונה ששוכן בה קור (הפיזיקה אינה מכירה בקור, אלא רק בהיעדר חום, וגם אז הכוונה היא לסטטיות יחסית של חלקיקי החומר), וגם אין הכרח שהטמפרטורה שלה שונה מהאדמה שלצידה, אבל היא שואבת מאיתנו את חום הגוף והוא מצידו יוצא מגופנו ועובר אליה. הגוף שלנו יודע לווסת את המידה בה החום נפלט אל הסביבה. באמצעות שליטה על פיזור הדם בגוף והתכווצויות כלי דם במעטפת החיצונית של הגוף, הוא מונע מהחום להגיע לאיזורים שקרובים לעור ולצאת החוצה, או לחילופין, מאפשר לדם לחמם את השכבה החיצונית ובכך מגביא את פליטת החום וקירור הגוף.

באופן דומה, ניתן לתאר את הרגשות כחלקיקי אנרגיה, בדומה לחום, שנעים בתוך גבולות העור הנפשי שלנו. בדומה לחום, ניתן להתבונן ביכולת לווסת את ניעות החלקיקים האלו מחוץ לעור הנפשי, או על היעדר יכולת זו. מיטשל (2009, עוד תיאורטיקן שאני שותה את רעיונותיו בצמא) קורא לזה חדירות רגשית. אנחנו מכירים את זה מכך שמישהו שאנחנו אוהבים נכנס לחדר כשהוא עצבני מהיום שהיה לו בעבודה או משהו כזה ואנחנו מיד מרגישים אותו גם בלי שהוא יגיד כלום. כאילו הספיק המגע של עור רגשי אחד בעור רגשי אחר כדי להעביר את האנרגיה הרגשית מגוף אחד לגוף אחר. הרעיון הזה למעשה אינו חדשני כלל בעולם הטיפול והוא משמש כלי בסיסי מאד שנקרא תהליכי העברה והעברה נגדית וכתבתי על זה לא מעט בפוסט אחר ואולי אפילו קצת חזרתי על עצמי.

אז מה לחדירות רגשית ולפסיכוזה? כשעבדתי במחלקה פסיכיאטרית חוויתי חוויה שמתארים מטפלים רבים אחרים שעובדים עם אנשים שסובלים מפסיכוזה, זו תחושה מוזרה שהם נעדרים את העור הרגשי שחוצץ או מווסת את האנרגיה הרגשית הזו ושומר על הרגשות שלנו להישאר שלנו. עם מטופלים כאלו (כמו גם עם אנשים מהקשת האוטיסטית) החוויה הזו מאד עוצמתית ובאמת בבית החולים יכולתי להרגיש חוויות קשות של יאוש וכיליון שלא ידעתי שקיימים בגלל (או בזכות) התכונה הנפשית הזו. כמו כל התכונות האחרות, הן אינן ייחודיות למצבי הקצה וקיימות גם אצל אנשים בריאים. בהערת אגב אוסיף שהדימוי הזה יכול להסביר באופן פשוט סגירות רגשית (עור של פיל), התכווננות ודרכים שונות של התנהלות רגשית, ואולי יום אחד אנסה לפתח גם את רעיונות אלו, אך כאן אתמקד בתיאור החוויה ההורית בימיו הראשונים של התינוק.

תינוק בן יומו חווה רגשות סוערים מאד. כיוון שאין לו את היכולת להביע אותם במלוא עוצמתם (ובכי לעניין זה הוא אמצעי תקשורת חלקי), מפתחת האם חדירות רגשית עזה עם התינוק. המחסומים הטבעיים ששומרים ומווסתים את הרגשות בתוכנו נפתחים ונוצרת זרימה מוגברת בין האם לתינוקה. חדירות זו היא מאפיין מרכזי במושקעות האמהית הראשונית. החיבור הפיזי שהיה במהלך ההריון נקטע בבת אחת בלידה, אך אחריה (ואולי גם במהלך ההריון) מתקיים חיבור נפשי באמצעות אותה יכולת להעביר רגשות דרך העור הרגשי. דמיינו את העולם הרגשי הסוער של התינוק משודר אל כל עבר והוויתו נקלטת במצב של הורות טובה דיה ומאפשרת את הקשב לצרכי התינוק. 

כמובן, אני מתייחס לאם כי זו הנטייה בספרות המקצועית שרובה נכתבה לפני כמה עשורים, אך גם אז סביר להניח שהכוונה היתה לאפיין את החוויה של התינוק עם המטפל העיקרי שלו, בין אם זה אם, אב או אדם אחר, אחרת לא היה ניתן לעשות את ההשלכה החוזרת ונשנית בספרות של הקשר בין האם לתינוקה אל הקשר בין המטפל (לרוב באותה תקופה, גבר) למטופל. לא ארחיב עוד על כך, כי אני בטוח שכבר התייחסתי גם לזה בעבר. מי מכם שלמד טיפול בטוח מכיר את המושג הזדהות השלכתית שמתאר זאת היבט מסוים של תופעה זו. קליין שטבעה ביטוי זה (1946) התייחסה בעיקר למרכיבים שליליים שהתינוק לא יכול לשאתם (אובייקטים חלקיים, תחושות חרדה...), שאותם הוא מעביר אל האם. המצב הפתולוגי אותו היא תיארה (ולעניות דעתי ממנו היא גם סבלה), אם שסובלת מדיכאון לאחר הלידה, מצבה הנפשי אינו מאפשר את ההחדירות הרגשית, אולי אף יוצר אטימות רגשית והאנרגיה הרגשית של התינוק נתקל בחומה שלא מאפשרת לו שותפות, שלא לדבר על יכולת לווסת ולעבד את רגשותיו באמצעות אחר.

הרגשות יכולים לעבור בשני הכיוונים. הורה רגוע יצליח להרגיע את ילדו והורה לחוץ יהפוך את ילדו לנסער. זה קורה כיוון שהתינוק מרגיש את רגשותיה של ההורה חודרים אליו ולקטן אין את הכלים להתמודד איתם ועם רגשותיו שלו. יתרה מכך, לתינוק בגיל הזה אין את היכולת להבחין בין פנים וחוץ. גירוי עצמתי אינו ממוקם בפנים או בחוץ, וכך למשל גירויים חושיים כמו רעב או רעש חזק נקלטים באופן שלא ניתן להבחין מה מקורם, ובאופן דומה, גירויים נפשיים, התינוק אינו מבחין אם אלו רגשותיו שלו או של הסובבים אותו. תינוק שמתמודד עם התסכולים של הוריו בלי שהם יוכלו להתמודד עם רגשותיו שלו יפנים זאת כתבנית בה יתנהלו מערכות היחסים הרגשיות שלו. יתכן והוא יתקשה לחלוק את רגשותיו ולהסתייע באחרים כדי להתמודד איתם, יתכן ויפתח רגישות מיוחדת לאחרים. מתוך הקושי והצורך להתמודד, מתפתח מנגנון מפצה, שכן התינוק זקוק לאמצעי חישה חדים מהרגיל כדי שיוכל לזהות את שמתרחש בסביבתו הראשונית.

המצב הזה של היות אדם, גבר או אישה, במצב של מושקעות אמהית ראשונית מתבטא בצורות שונות ומגוונות. עד כה, התייחסתי אליו כערוץ תקשורת רגשית, אך יתכן וחטאתי לעניין ויצרתי מצג שווא כאילו מדובר בחבל טבור רגשי הנמתח בין התינוק להורה. אם נחזור לדימוי העברת החום, קל להבהיר את הרעיון שאין מדובר בנתיב דו כיווני של רגשות, אלא בפליטה אנרגטית שיתכן והיא בכלל חסרת כיוון. כמו עוגה חמה על אדן החלון שמפזרת את חומה לאן שנושבת לה הרוח או כמו מכשיר רדיו על ספינה בליל סערה המשדר אותות מצוקה, האנרגיה הרגשית מתפזרת בלי מען מוגדר. דוגמה פשוטה ומוכרת לעניין היא מקרים בהם אנו נכנסים לחדר וחשים את המריבה שנקטעה כשנכנסנו; אנחנו נרגיש את "המתח באוויר", גם אם התחושות שבין הנוכחים לא כוונו אלינו כלל. מסיבה זו ילדים בכל גיל שנחשפים למריבות סוערות של הוריהם אינם אדישים אליהן אלא חשים את הרגשות הסוערים עוברים בתוכם ומטלטלים אותם. החוויה הקשה של הילד שיתכן ואינה מלווה בהבנה של הנסיבות, מביאה אותו לתחושה שהרגשות כוונו כנגדו. אני משער שתחושת האשמה שמאפיינת לא פעם ילדים החשופים לאלימות או מריבות קשות היא תוצאה של חווית הסערה הרגשית בה נמצאים הוריהם. כיוון שאין כיוון או מען, נכווים הילדים כאילו היו חשופים לאש. האש לא מכוונת את חומה (אם כי יתכן ומיומנויות רגשיות-בין-אישיות גבוהות יכולות להביא לתוצאות מעט שונות). לפני שאמשיך, חשוב לי להבהיר שאין בכוונתי להתריע מפני חשיפת הילדים למחלוקות. יתכן וחשיפה ל"אש מבוקרת" שאחריה יש עיבוד והשלמה, תאפשר חוויה חיובית ואף הקניית כלים לוויסות רגשי.

בהעדר יכולת של עצמו להתמודד עם רגשותיו, זקוק התינוק למישהו ערוך ומוכן לקלוט את האותות שהוא שולח, ובלי להתכוון, מי שלוקח עח עצמו את התפקיד ההורי, מביא את המערכת הרגשית שלו למצב של חדירות רגשית רבה, של התכוונות ייחודית, ולמושקעות רגשית. הארגון הנפשי שלו משתנה ונערך מחדש לתפקיד יוצא הדופן הזה. שינוי זה מסיר מעטה הגנה נפשי וחושף מהעור הנפשי על מנת לענות על הצרכים הרגשיים של התינוק. האדם הבוגר חש את ההשלכות של שינוי זה, כי כאמור, אין מדובר במאפיין שנמתח בינו לבין התינוק, אלא בהיערכות רגשית שונה בבסיסו של האדם. היערכות זו, יוצרת חוויות מרתקות, עם אחת מהן פתחתי רשומה זו. במקרה, נתקלתי השבוע בתיאור של אב שמספר שהוא שר לביתו התינוקת והוא מרגיש כאילו היא שרה איתו. אין אפשרות למדוד או לאמוד את החוויות האלו בכלים אובייקטיביים כי אלו חוויות אישיות ששונות מאדם לאדם, אך נראה כי הן רבות יותר ונפוצות יותר בתקופה זו. 

מצב המושקעות הרגשית, היעדר העור הנפשי, הארגון החדש, יוצרים לעיתים סערת רגשות המאופיינת בהעצמה של רגשות מכל הסוגים. ההתאהבות הקלישאתית בתינוק שרק נולד שמובילה להתנהגויות שיש להם לגיטימציה רק בתקופה הראשונית הזו, כמו גם מרה שחורה ובכי לא ברור או מתיחות בין ההורים. כמו כן, התכווננות אל התינוק עלולה ליצור ניתוק מהסביבה החיצונית וכתוצאה בלבול ופגיעה בתחושות הכיוון והזמן. ההורה המטפל, במצב המושקעות הראשונית, המלווה גם בהיעדר שינה או מחזורי שינה קצרים, מתקשה לעקוב אחרי רצף הימים (רגע, איזה יום היום?) ולמעשה המשאבים כולם פונים אל העולל, ולא לשם מקום אחר. יתכן ואפיונים אלו דומים או אפילו קשורים לתופעות המוכרות משלב ההריון. מוכר לנו הביטוי (המעליב מעט אם תשאלו אותי) "טמטמת הריון", שלמעשה מתא גם הוא מצב בו האם מפנה את כל משאביה הנפשיים כמו הפיזיים אל העובר המתפתח ולכן נעלמים או מטשטשים כישורים קוגנטיביים המאפיינים את אותה אישה בשגרה. מעניין לבדוק אם הדבר מתקיים גם בהריון נפשי שאין בצידו הריון ביולוגי.

נראה לי שרעיון המושקעות האמהית הזו הוא אחד הרעיונות החמקמקים והמעניינים שיש בעולם הטיפול וההורות, והוא רעיון שקשה מאד לצייר במילים כי הוא שייך לעולמות הלא מילוליים, אך למרות זאת, ניסיתי לתת לכם תמונה, או חלקיק תמונה מהחוויה. אם מישהו מכם, קוראיי היקרים, בין אם אמהות או אבות, מכיר מעצמו את התחושה שניסיתי לתאר כאן, אשמח אם תשתפו אותי כדי שאוכל להמשיך ולהבין את הרעיון הזה. 

מיטשל (2009), התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות, תל אביב: תולעת ספרים

Klein, M. (1946), 'Notes on some schizoid mechanisms.' in The Writings of Melanie Klein, Volume III, Hogarth, 1-24

Winnicot, D.W (1956). Primary maternal Preoccupation. Through Paediatrics to psychoanalysis.N.Y.