כבר שבועות ארוכים אנחנו רואים את הפרומואים. נפרסו עשרות נקודות שידור ואלפים כבר נרשמו לתוכנית כדי להתחרות על התואר הנכסף. בגמר, יוכרז המנצח שיקבל אחר כך פינה בערוץ המוזיקה, אבל עד אז - הוא יהיה הכוכב הבא! בסוף הפרק היום ייפתחו הקווים ותוכלו לשלוח סמסים ולהכריע מי מצליח יותר למרר לנו את חזרתנו ארצה, מי יודע לשים יותר מכשולים ומי משוכותיו גבוהות יותר.
בפרק האחרון ראינו איך בדיקת הרקמות שהגיעה מהודו המתינה שלושה ימים בתחנת החלוקה, מטרים ספורים מבית החולים תל השומר רק כדי להגיע אליו בליל הסדר, כשהמעבדה יוצאת לחופש. הפרק שסקר את כל יציאת מצריים הסתיים במעטפה סגורה שהעבירה רותי, המפיקה שלנו, לבית המשפט בחדרה. כבר לפני חמישה ימים הגיע התיק שלנו לשולחנה של השופטת שאמורה לפסוק בענייננו. זה המון זמן לתיק פשוט כזה שיכול לבוא לידי הכרעה בלא יותר מרבע שעה, אבל ככה לא עושים טלוויזיה טובה. ראשית, יבקר צוות השופטים בבית הוריה של השופטת וישמע סיפורים על כך שמגיל צעיר היא רצתה להיות שופטת וגנבה לדוד אליהו את פטיש השניצלים. צדי צרפתי יביע פליאה על הצורך בפסיקת שופט כדי להורות למשרד הפנים לתת לתינוק אזרחות. הרי יכול הפקיד להסתכל על המסמכים הרפואיים, לראות שנמצאה התאמה גנטית בין ההורה לילד ולקבוע כי יש זכות למתן אזרחות. זה הרי ממש ליד ולא צריך שופט בשביל זה. חיים כהן יגיד שהמחוקק חשב אחרת. המחוקק רצה להמנע מכך שהבדיקה הגנטית תקבע שהילד הוא... "ממזר גדול", תתפרץ מרגול לדבריו, ולכן הסמיך את השופט למנוע את פרסום תוצאות הבדיקה אם יש חשש לממזרות. זאת אומרת, המחוקק המלעון העדיף להותיר מצב של חוסר וודאות ולו רק שלא יוכרז אדם כממזר, שזו גזרה קשה מאד. למשל, אדם שהוכרז כממזר הוא וילדיו לא יוכלו להתחתן עם יהודיה כשיגיע יומם.
אביב גפן יתרעם ויזרוק איזו בדיחה דלוחה על שמנים. בראיון לעיתון הוא יסביר את עצמו: "ראשית, ברור כי המניע לחוק זה הוא דתי, משמע שמי מאיתנו שאינו שלומי שבת ולא שומר תרי"ג מצוות, נכפה עליו צו דתי שלא נוגע אליו. באירופה זה לא עובד ככה. שנית, ממזרות אפשרית רק כשהאם היא יהודיה, משמע טעמי החוק אינם כלל רלוונטים לא לפונדקאות בחו"ל ולא לזוכה הערביה". צביקה הדר יחייך ויגיד שכל ההליך הזה כל כך לא רלוונטי אלינו ובנוסף לכך מדובר בבזבוז כספי ציבור (שעה אצל השופטת זה הרבה יותר כסף משעה אצל פקיד במשרד הפנים), אבל רק אתם בבית תכריעו.
אז אנחנו מחכים שהשופטת תפסוק ותעביר את עניינו למשרד הפנים שיעביר למשרד החוץ שיורה לקונסוליה להוציא לנו דרכון.
זה היה משפט קצר ופשוט, אבל כל פועל במשפט יכול להמשך גם כמה ימים, כמו שהשופטת כבר חמישה ימים עדין לא פוסקת ומעכבת את חזרתנו ארצה. אבל אל דאגה, ההודים משיבים מלחמה, ולא יתנו לבירוקרטיה הישראלית לנצח בהערמת הקשיים.
ברקע רואים את כבוד השופטת יוצאת מביתה בעיר הירוקה חדרה, את תושבי העיר מנופפים לה לשלום ואת אביה מזיל דמעה בהתרגשות ובוויס אובר הקריין חסר הכריזמה מכריז שאחרי שסיימנו לתאר את הביצועים היפים של מערכת המשפט נעבור אל נקודת השידור השנייה שלנו, בצידו השני של המאבק הצמוד, אל מומבי, שם פקיד יוצא ממכונית השרד שלו; המצלמה מתמקדת לרגע בתמונה שמשתלשלת מהמראה שם אפשר לראות את אשתו בסרי מסורתי ויוקרתי בצבעי טורקיז וזהב. הוא יוצא מהרכב ועובר לאורך שורה ארוכה של הודים שמנופפים לשלום. הם לא המעריצים של התוכנית, אלא התור הארוך שמתפתל מחוץ למשרדי ההגירה שם הוא עובד ושם הוא גם המציא את הרעיון לצו התורן שיקשה על חיינו - הוא הודיע, כך התבשרנו כבר בפרומו לתוכנית, על העברת הטיפול בענייניהם של הורים יחידים לניו-דלהי.
הפרומו הכה גלים והעלה ים של שמועות. האם יצטרכו ההורים להטיס את הרך הנולד אל העיר הרחוקה? האם יצטרכו לשלם עשרות אלפי רופיות לשם כך? האם יצטרכו להמתין חודש נוסף? האם זו הנחיה מגבוה או מזימה של הפקיד כדי לגזור קופון שמן רגע לפני שהודו אוסרת על פונדקאות של הומואים? כמה הודים הולכים לעשות את החודשית על חשבוננו? האם השגריר יתערב בעצמו? האם בן הדוד של השופטת ינסה לסכל את מזימות ההודים כדי לתת יתרון לבירוקרטיה הישראלית? מי יקבל את גלגל ההצלה?
כל זה בפרק הבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
