למרות הכל, אני מרגיש כאן, ממרחקים, את יום העצמאות. ברקע מתנגנים להם ביצועים מחודשים של קלאסיקות עבריות מאיזה אוסף לא כל כך חדש וניחוחות החג באוויר. מדהים איך שהחודש האחרון היה מתובל בצרור חגי ישראל. אני חושב שנתתי עליהם את דעתי השנה יותר מאשר בשנים קודמות, אולי דווקא בגלל המרחק, אולי דווקא בגלל הפייסבוק, על זה יש מקום לכתוב רשומה נפרדת, סביר להניח יותר, מחקר אנתרופולוגי נרחב, אבל לא עכשיו. דרך החלון האינטרנטי שיש לי אל מדינתנו הקטנטונת, נראה שבימי הזיכרון שחלפו עסקתם שם בארץ הקודש באותם נושאים חמים שעלו, וטוב שעלו, בשנה האחרונה. העיסוק סבב את שאלת הזכויות הבסיסיות שצריכה המדינה לתת לחלשים, אלו שלא יכולים להגן את עצמם. מיעוטים חברתיים נדחקים אל השוליים כדי לפנות מקום למיתוס של הגבר הלבן שהקריב את עצמו לטובת המדינה. זקנים שהמדינה זרקה אל פת הלחם סוחבים על גבם גאוני שיווק שמפרסמים שיסייעו לניצולי שואה ויתנו להם כוס קפה חינם ערב בשנה. לא ברור עדין מי הוא הישראלי החדש, אבל מאז השחרור ממצרים הוא הפך להיות מודע לקיומו של החלש והוא שמח לעשות עליו קופה.
ניחוחות חג העצמאות מביאים גם את ארומת שריפת הגופות המסורתית. המסורת הישראלית, לא ההודית. תנו לי רק משפט אחד של תוכחה ואני עוזב את זה. תסבלו קצת בשבילי. ברוח המודעות העולה ליתרונות הטבעונות, הן מבחינה מוסרית, הן מהבחינה המוסרית והן מהבחינה האקולוגית, עולים גיצים של גופות בעלי חיים שנולדו בהזרעה כוחנית של פרה משועבדת, שוולדיה הופרדו ממנה רגע אחרי הלידה כדי שלא ישתו את החלב השדוד, הוחזקו בתנאים קשים ובסוף הוכו בשוקים חשמליים בדרך אל אובדנם רק כדי שנוכל לחגוג בשיעבודם ועבדותם את עצמאותנו.
מי מקוראיי שהצליח לחצות את המשפט האחרון, אני מבטיח לנסות לא לחזור על דימויים כאלו שנית ברשומה זו כדי לא לקלקל לכם את חדוות החג. אני רק בונה את הטיעון שלי.
זה זמן רב שאני מנסה להמנע מחגיגות יום העצמאות. לרוב אלו מסיבות "על האש" שאני מוזמן אליהם, שם מובטח לי כפרס ניחומים, איזה טבעול או ירקות וחומוס בפיתה, כדי שגם אני אוכל לשבוע. יש גם את היוצאים מגדרם ומבטיחים שלל מאכלים צמחוניים ערבים לחיך לצד הבשרים, אבל הם מפספסים את הפואנטה. הם מצילחים לעשות זאת בגלל האופן בו הם מנסחים את העניין. גם אני, שהייתי אוכל-בשר והיום אני *עדין* אוכל מוצרים מהחי, למרות שאני מודע לתהליכים הקשים (והבטחתי לא לתאר שוב) שעוברים בעלי החיים כדי שאני אצרוך את מוצרי החלב או הביצים, מנסח את הדברים בצורה שמאפשרת לי לראות את המציאות כך שאוכל להמשיך לאכול גפ מוצרים מהחי.
הפסקה הבאה תעסוק בפסיכולוגיה נרטיבית אז מי שכבד לו, שידלג. היא גם עלולה לכלול ספוילר קטן מהסרט "חיי פיי", אז שוב, ניתן לדלג. אנחנו מבנים את עולמנו בעזרת בחירה לא מודעת של הדרך בה אנו מספרים אותו. אנחנו בוחרים אם לראות את חיינו כמסע מרתק מלא בשיעורים והזדמנויות או כתמונה חד גונית ומשעממת. אנחנו בוחרים אם לתפוס את העולם כמקום נותן מעושרו או מקום אכזר שמניב רק קשיים ומהמורות אותם אנו צריכים לצלוח. מי שראה את חיי פיי, גילה בסוף הסיפור הצבעוני והמרתק שלגיבור יש שני סיפורים שונים ורחוקים זה מזה על אותה מציאות והוא שואל אותנו איזה מהם אנו מעדיפים לבחור. הוא מתעקש שאין סיפור אחד שהוא אמת וסיפור אחר שהוא בדיה. אמנם אחד הוא כזה שאפשר לכתוב אותו בטופס של חברת ביטוח, אבל זה לא הופך אותו לנכון יותר. הבחירה של הגיבור אפשרה לו לעבור את המצוקה הנוראית אליה נקלע. הסיפור שלו הוא זה שנתן לו את הכוחות לשרוד ויתכן שבלעדיו לא היה יכול לספר את סיפורו.
"מסורת הנפנוף" הוא כינוי איזוטרי שקראתי היום, אבל דוגמה יפה לדרך בה אפשר לבחור לספר את חגיגות יום העצמאות. תוכנו המרכזי של הסיפור ברור מאד, וכולל נפנוף על מנגל בו ניצלים נתחי בשר ואכילתם בתאווה. אנחנו חוגגים את החג באכילה, כמו שעושים בכל חג ישראלי/יהודי שאפשר לסכם ב"רצו להרוג אותנו-ניצחנו-בואו נאכל", וזה בסדר, אבל האכילה הפעם סובבת את הרעיון שככל שנוריד יותר סטיקים או נדחוף יותר קבבים, כך חגגנו יותר. האמת היא שמיטיבי הלכת נהנהים להכריז על איברי הגוף הפנימיים, ומספרים בלי משים על הלבבות, הכבדים, הכנפיים ושאר חלקי הגופות. גם אני לא הייתי חושב על משמעות החיים שנלקחים כשהייתי אוכל שניצל, או חושב על הפרה המסכנה כשהייתי קונה נתח בשר קפוא בשקית. עם הזמן הצלחתי לראות (כמה זה קל במבט לאחור) שהעוף שמסתובב בגריל, הוא בעצם גופה, ולא אוכל, ובטוח לא מקור הנאה או סיבה לחגיגה. כמו שבית הקברות, זירת רצח או שדה קרב אינם מקום מתאים לחגיגת יום הולדת, כך גם מנגלים אינם הנוף המתאים בשבילי לחגיגות יום העצמאות.
הקשר לתחילת הרשומה שם הזכרתי את זכויות הזקנים וזכויות המיעוטים אינו רק כרונולוגי. הוא לא קשור רק לסמיכות ימי הזיכרון ליום העצמאות. הוא קשור לזכויות. בעבר היו הזכויות שייכות רק לאוחז בכתר בין אם מתוקף מוצאו, תוקף הדת, או הכוח שבידיו. יותר מאוחר קיבלו מספר זעום של גברים אחרים זכויות משלהם. האנושות קיפחה זכויות של קבוצות גדולות, לא רק של מיעוטים. זכות הצבעה לנשים בשוויץ ניתנה רק ב-1971. בסעודיה, רק לפני שנתיים. זכויות להומואים ולסביות גדלות בעולם המערבי מיום ליום וצריך לזכור שרק לפני 25 שנה בוטל החוק בעניין במדינת ישראל ועדין החוק הקיים מפלה ומעודד הומופוביה וברחוב עדין מתעללים ורוצחים באנשים רק בגלל שהם אוהבים את בני מינם. אני בטוח שכשחברי ה"קו קלאס קלאן" היו מתכנסים כדי לתלות כושי, הם לא היו אומרים לעצמם "בואו נעשה הערב מעשה לא מוסרי", אלא הם היו נפגשים עם דגל ביד ושיר בלב לחגיגה טקסית של צלבי אש ואקסטזה בה הם נהנים יחד סביב גופה, וכן, אולי מעדתי בניסיוני שלא להקשות עליכם, אבל זו המציאות. בשבילם זה לא היה שונה מחגיגה של "על האש". לפי משנתם, זכויותיו של הכושי לא עלו על אלו של הפרה שברפת.
בעלי חיים הם בעלי זכויות. העשורים האחרונים מראים שכמו זכויות הנשים, הלהטבא"קים, השחורים ושאר קבוצות, עולה המודעות וההכרה בזכויות של הנשרים, הפרות, הלביאות, דובי הקוטב, חתולי הרחוב, תרנגולות, מושטים, שממיות, סוסים ופרות משה רבנו. השאלה היא רק כמה זמן ייקח עד שהרוב הגדול יבין זאת וכמה בעלי חיים יקפחו את חייהם כדי שנוכל לחגוג את זכותנו לחיות בארץ הזו. אולי השאלה צריכה להיות קטנה יותר בהתחלה. מתי תקטיני את צריכת הבשר למינימום ההכרחי לך? מתי תוותר על נתח הפרה היומי, סתם מתוך ההבנה של ההשלכות? מתי נבין שחגיגה והרג לא אמורים לבוא ביחד?
יום עצמאות שמח לנו ולכל בעלי החיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
