מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

ידעתי שזה יגיע, אבל לא חשבתי שכל כך מהר, ולא מכל כך הרבה כיוונים.

ואתם יודעים מה, זה בכלל לא קשור להיותנו זוג גברים, להפך. איך שאני רואה את זה - זה קודם כל בעיה שלכם, הסטרייטים.

לקטנטונת שלנו היתה נזלת. נזלת זה דבר נורא. הם לא יודים להוציא כלום מהאף, והם פשוט שוכבים ומתקשים לנשום, ואז גם לא מצליחים לאכול או לישון כמו שצריך. בקיצור, סיוט. אז בדך מפה לשם נכנסתי לקנות משהו לאף. סיפרתי לרוקחת שיש לי בת בת חודש וביקשתי ממנה להסביר לי מה זה משאבת הנזלת שהיא הציעה לי. וכך אומרת לי הרוקחת:

"למשאבה יש שתי צינורות, את האחת האמא שמה באף של התינוק ואת השנייה היא מכניסה לפה"

הסתכלתי ימינה ושמאלה. אולי יש איזו אמא לידי שהרוקחת מנסה להסביר גם לה. אולי נעמדה לידי לקוחה אחרת שנראית כאילו היא עומדת איתי. אבל לא. רק כדי להסיר כל ספק, הגעתי לשם לבד, בלי אחות או חברה, וחשוב לא פחות, לא לבשתי את השמלה שלי ולא הייתי מאופרת. היה קשה לפספס את העובדה שאני גבר, ושאני הוא הלקוח שמעוניין למצוא פתרון לבת שלי. 

אל הקופה הראשית ניגשתי כי אמרו לי שמחלקים מתנה שווה לרך הנולד. היה לי ברור שזה מאמץ שיווקי משותף, ושאני בעצם חושף את עצמי למאמצי מכירה של אלו שאני אעביר אליהם אחר כך המון כסף מכיסי ובעצם אני אממן בעתיד את המתנה, אבל אם כבר מחלקים, למה שלא אקח. גם היה לי ברור שזה יכלול טופס ארוך עם הפרטים שלי דרכם יוכלו המשווקים לשלוח אלי חומר פרסומי נוסף, אבל מה לא עושים בשביל מתנה. ובטופס שמונח בנינו כותבת הקופאית את מספר הזהות של הילדה ואת שמה, והנה הגענו לפרטים שלי כי כתוב שם "שם ההורה", אבל הקופאית בוחרת לה חירות יצירתית ושואלת אותי: "איך קוראים לאמא?"

לא שלא ידעתי שזה יגיע. אפילו הייתי מוכן. כבר שמעתי את הסיפור הזה מהרבה הומואים, ויש שבחרו להתעלם, ויש שבחרו להסביר, ויש שבחרו לכעוס או אפילו להגיב בארסיות. אבל אתם יודעים מה, אף פעם לא שמעתי את הסיפור הזה מגבר סטרייט ויש לי הרבה חברים-גברים-אבות-סטרייטים. ועכשיו אנחנו ננסה לנחש למה. אפשרות אחת, גברים סטרייטים לא מעורבים בחיי התינוק. הם חוזרים לעבודה אחרי שלושה ימים. הם לא מחתלים, לא מחזיקים בקבוק, אפילו לא קופצים לסופרפארם בדרך מהעבודה והם טובים רק בשביל להביא פרנסה הביתה. אם זה נכון, אני מתנצל בפניכם כבר עכשיו (וגם מרחם עליכם) ומפציר בכם לא לקרוא את הממשך. כנראה שכמו שאבא שלי לא היה מוכן לגעת בחיתול מלוכלך כך גם כל שאר הגברים הסטרייטים וזהו רק הדימיון העשיר שלי שהביא אותי לחשוב שמשהו במילניום השלישי קצת השתנה.

אם בכל זאת המשכתם לקרוא, אני מניח שאתם חושבים כמוני, שרוב האבות, לפחות בעולם המודרני ובשכבת הגיל שלנו ואתם יודעים מה, בתוך הבועה החברתית הקטנה בה אני ואתם חיים, קצת מעורבים בגידול ילדיהם. אולי אפילו מחליפים חיתול או אפילו מתעוררים בלילה לעשות בקבוק. רחמנא לצלן, אפילו יודעים להשתמש בשואב-נזלת. ואז אני שואל אתכם, גברים סטרייטים, למה כשאתם עומדים מול הרוקחת שמסבירה לכם על האם, או מול הקופאית שמבקשת לשמוע את שם האישה, אתם עומדים ומחייכים ונותנים את שמה כאילו היא זאת האחראית על הגידול של התינוק ואתם מקסימום העוזרים הנאמנים שלהם, מופע החימום שלפני ההורה האמיתי - האמא.

ועכשיו אני מדמין אתכן האמהות. מאושרות מכך שהבנתי סוף סוף את ההבדל האמיתי. שעם כל המהפכות הפמיניסטיות והשאיפה לשיוויון, כשזה מגיע לגידול הילדים - אתן מנהלות ביד רמה את הבית והם, הגברים, זכאים לקבל את ההחלטות בעצמם, כל עוד זה מה שאמרתם להם להחליט. למעשה, לכן הנשים יש יותר מיד ורגל בכך שכששואלים אותם מה שם ההורה, הם אומרים את שמכן בלי לחשוב לרגע שמישהו כאן גוזל את זכותם להיות הורים. או שלפחות זה מה שאתן רוצות לחשוב, כי אנחנו עדין חיים בעולם פטריארכלי בו אישה שווה פחות, ובעולם בו הגבר שולט, הבית, בין החיתולים לספונג'ה, זה המקום היחיד בו אתן מצליחות לשמר את העליונות שלכן. מי שמכירה קצת תיאוריה ביקורתית, יודעת שזה פרס התנחומים שלכן: תשלטו בסירים, אבל אל תתרחקו מפנקס הצ'קים. עכשיו אני בטוח עצבנתי אתכן עד השמים (מה שמעניין אותי זה למה הגברים מקבלים את דבריי בשיוויון נפש...). אז אני אעשה הפסקה קטנה ואספר לכם משהו על יום הלימודים שלי השבוע באוניברסיטה.

אני לוקח קורס על... לא חשוב בדיוק, על טיפול. והשבוע, השבוע הראשון ללימודיי לאחר חופשת הלידה בהודו, בשיעור הראשון, היה שיעור בנושא "תובנה אמהית". מי שרוצה יעשה על זה גוגל, אבל אנ אספר לכם על קצה המזלג שתובנה אמהית היא למעשה היכולת להביט לתוך עולמו הפנימי של הילד ולהבין את מניעיו ורגשותיו. זהו מושג בן ימינו, פוסט-המהפכה הפמיניסטית, הרבה אחרי פרויד, אפילו אחרי מתן זכות החירה לנשים שלא לדבר על אחרי התקופה שגולדה ותאצ'ר הראו לכולם מי מחזיק את השרביט, וכמו שאתם מבינים מהמושג מדובר על יכולת מופלאה ששמורה לאם. הרי לאב אין את התבונה הנדרשת כדי לראות פנימה. גברים הם הרי שטוחים כמו בייגלה של העידן החדש ובעלי עומק רגשי של פרינגלס, כולל האפטר טייסט שלא עוזב אותך. כשהפניתי את תשומת לב המרצה לעניין, היא הסבירה שהמחקר נעשה על אמהות בלבד ולכן הוכללו הממצאים על הנשים בלבד. מה ששכחה להגיד המרצה היה שהנחקרות היו כולן מחיפה, כולן בעשור השלישי של חייהן, כולן אמהות לילדים בסיכון עד גיל 12 וכולן גם מעדיפות קולה זירו על דיאט קולה (מה קורה לעולם האסוציאציות שלי היום). יחד עם זאת, במסקנות המחקר צוות החוקרות לא טרחו לציין שהמחקר מצא את התובנה-של-אמהות-לילדים-עד-12-חיפאיות-בעשור-השלישי-שמעדיפות-קולה-זירו, והחליטו להכליל את המסקנות שלהן גם על אמהות שגרות בשטוקהולם ובשיקגו, על בנות הארבעים ובנות השמונה עשרה, ועל אלו שמעדיפות משקאות ללא אספרטם' כי זה לא בריא, אפשר כוס מים בבקשה? הבייגל'ה עשו לי קצת צרבת. או שאולי זה המחקר ההוא. אבל את ההורים האחרים בבית, אלו שאינם נשים, הם שכחו.

אני יודע, כבר בתיכון היה לי מנהג להתווכח עם מורים כדי להוכיח להם שהם טועים, אבל כאן זה לא היה (רק) זה. המחשבה שלי נדדה אל קבוצת ההורים שהעברתי השנה ובעיקר אל שני הגברים שהיו שם עם נשותיהם והפגינו תובנה "אמהית" לכל דבר ועניין. חשבתי לעצמי, אם אותי המושג הרעיש, מה היה קורה אם הם היו נתקלים בו? מה זה היה עושה לביטחון שלהם ביכולת שלהם להבין את הילדים שלהם ולהשפיע עליהם. חייבים להודות שהגברים היו מיעוט. אני אפילו בטוח שהקבוצות בהן עשו את המחקר הזה היו של אמהות בלבד, אז מה בעצם רע כל כך להעצים אותן, לתת להן את התחושה שהאמהות שלהן היא כוח? 
 

הבעיה היא שהאמהות האלו חוזרות הביתה לילדים שלהם, לגברים שלהם (אלו שעכשיו או אלו שיהיו) עם מסר ברור שלאישה יש יכולת שלגבר אין, שהאחריות על עולמו הפנימי של הילד על כתפיהן בלבד, שהגבר לא יכול להיות שותף להורות, שהבת שלהן צריכה להיות רגישה והבן לא יכול להבין את עולמו הפנימי של האחר, ובכך הן מנציחות את הפערים שעוד מבראשית החלישו אותן והפכו אותן לאמהות בסיכון. מרצים, חוקרים, מטפלים, כמו כל מי שמתיימר להיות סמכות מקצועית בתחום הנפש, בתחום החינוך, החברה, ההורות - יש לו תפקיד בהבניית המציאות - באופן שבו את יוצרת את תבניות החשיבה של האנשים מסביבך. שיר ילדים תמים על אצבעות היד "אגודל הוא אבא - ראש המשפחה, אצבע היא אמא - קוראת לארוחה" משמר בתוכו עולם בו מקומה של האישה בבית והגבר מנהל את המשפחה. כך גם השימוש במושג תובנה אמהית. אני יודע שאולי לחלקכם זה נראה כמו קפיצה מעל הפופיק, אבל אלו רעיונות שמפרידים בין תפקודיים גבריים לתפקודים נשיים ומשמרים את הדיכוטומיה הפטריארכלית (סליחה על הביטוי המפוצץ, בעברית פשוטה - את זה שגבר הוא "גבר" ואישה היא רגישה ונחותה).

מדי פעם אני שומע מגברים שלנשים שלהן יש אינטואיציה שלהם אין. שלגבר לוקח זמן עד שהוא משתלב בהורות. גברים יקרים, זה בדיוק התוצאה של ההבניה החברתית שאני מדבר עליה. אין במחקר הוכחה לרעיונות האלו ואם הם היו נכונים, המחקרים שהשוו ילדים של זוגות גברים לילדים שגודלו על ידי נשים היו מראים פערים בהיקשרות, ביכולות הרגשיות והחברתיות ואין כך הדבר. גברים שמגדלים ילדים מפגינים יכולות הוריות טובות בדיוק באותו אחוז כמו נשים, רק שלעיתים לחברה נוח להגיד לכם, אתם לא נדרשים לילד כשהוא קטן, לוקח לכם יותר זמן להיקשר, הילד צריך את אמא שלו, ואתם, עדיף שתחזרו לעבודה, שם אתם טובים יותר. 

גברים ונשים - זה תלוי בכם. השאיפה לשיוויון לא מתחילה בייצוג בכנסת או בחוקי התעסוקה אלא בבית, במסר שאתם מעבירים לילדים שלכם דרך ההתנהלות שלכם בבית ומחוץ לו, וכשהילדים רואים אתכם מתייחסים לאב כהורה מספר שתים, או אפילו באופן רחב יותר, כשאתם מייחסים את היכולות של הורה זה או אחר למגדר שלו, במקום לאישיות שלו, אז אתם מלמדים אותם שבגלל שהם גבר/אישה מצופה מהם להצליח במקום אחד ולהתקשות באחר. אז אתם חוסמים בפניהם מחצית מהאפשרויות. השמרו לנפשותיהם.

אחרית דבר

המרצה שלחה לי אתמול מייל ובו היא כותבת שהיא בדקה את ההערה שלי מול חוקרת שנייה במחקר (כי דבריי לא היו הגיוניים מספיק לקבלם ללא בדיקה). והחוקרת השנייה כתבה לה תשובה המסתמכת על מחקר של חוקרת שלישית, אותה החוקרת הראשונה שלחה לי ואני אביא בפניכם: "אנחנו יודעים שאין הבדל בהתפלגות (תובנה מול היעדר תובנה) בין אבות לאימהות. כלומר, אבות לפעוטות בהחלט מראים תובנה לעולמם הפנימי של ילדיהם בשיעור דומה לזה של האימהות.... כך שבהחלט ניתן לאמץ שפה שמדברת על תובנה הורית."