מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

ומאז שחזרנו מהודו כמעט ולא כתבתי.

לא שאני לא חושב על זה, ולא שאין לי רעיונות, פשוט אני לא מצליח לגלגל את הרעיון מספיק זמן בראש כדי שיבשיל ואז כבר אין לי זמן ואני שוכח או שאפילו יש רעיון אחר אבל לא יוצא מזה כלום. בגלל זה הרשומה האחרונה שלי היתה אוסף של מבזקים קצרים יחסית (יחסית אלי. בלוגר אחר אולי היה עושה מכל אחד מהם רשומה שלמה בלי למצמץ, אבל אני, מסתבר, אוהב להאריך). היתה תקופה עמוסה של עם הרבה רעיונות מגדריים, מצעד גאווה, כותרות על מהפכות ועל חקירת פרשת הרצח בבר נוער ופסיקת הנישואים הגאים באמריקה - שעל כל אחד מהם יכולתי למלא עמודים, אבל היו כאלו שאמרו את מה שחשבתי באופן לא רע בכלל, ולא התחשק לי לעשות קופי-פייסט למישהו אחר. בתמצית: הומואים הם אחלה הורים, אני לא שייך לאף קהילה, אני לא סומך על אף פוליטיקאי וגם לא על המשטרה, התקשורת סובלת מהומופוביה ליברלית, וכך גם רוב העולם ואריק ובנץ משלנו. מה חדש.

בנתיים, נגמרה לי חופשת הלידה. ברור שיש לי התנגדות לזה שביטוח לאומי מגדירים לנו את האורך הרצוי של החופשה , אבל אני אעזוב היום את האנטי-ממסדיות הטבועה בי.

נגמר לי הסמסטר, ואיתו שנתיים של לימודים ורק התזה נשארה לפני. שנתיים מעניינות מאד, אני יכול לסכם. לא שלא היו קורסים זוועה, אבל בסך הכל היה שווה את זה. ולראשונה הבנתי כמה האקדמיזציה של המקצוע, שהרבה מלינים נגדה, היא למעשה ברכה. יש הבדל בין להכיר רעיונות של הוגים, חשובים ככל שיהיו, לבין להכיר מחקרים מבוססים ומהימנים. 

וכבר התחלתי לעשות ראיונות לתזה. אחד עשיתי, ליתר דיוק. היה מעניין מאד. הבנתי שאני אצטרך לעשות שניים שלושה ראיונות לפני שאני אהיה בטוח מה עושה מראיין. אולי גם לפני שאני אהיה בטוח מה בדיוק אני חוקר. 

וגם, היום חזרתי לעבוד. התוכנית היא שאני אעבוד יום בשבוע, כשיוד נמצא בבית. זה יום קבוע כך אני אוכל לטפל ולתת למטופלים עקביות, ואם יסתדר, אולי מדי פעם אני אתן יום נוסף. למרות זאת, הבנתי שאם בימים שיוד בבית, אני אהיה בעבודה, אנחנו כמעט ולא נתראה, כך שלא ממש בא לי פתאום. כבר נורא התחשק לי לחזור. התגעגעתי. זה אפילו קצת הפתיע אותי. 

וכשכבר חוזרים, אז מתמודדים עם הדבר עצמו. מסתבר שלטפל, זה לא תמיד כזה כיף. בעיקר אחרי הפסקה כזו, אני רוצה לצלול פנימה למעמקי הנפש, והמטופלים צריכים זמן הסתגלות, זמן להסיר את ההגנות... ממש חוסר התחשבות.

והקטנה? הקטנה נפלאה. מחייכת ומרימה את הראש וגם עושה קולות של תנשמת. כן, תנשמת. זה כנראה קשור להשפעה של הכפר. 

יש לנו מזל גדול כי יש לנו מלאכית. היא נהדרת ולא יכולנו לבקש טוב יותר. ואל תעשו טפו טפו טפו ואל תגידו חמסה חמסה. כבר שלושה וחצי חודשים הכל זורם נהדר בלי שום אמונה תפלה, אז אל תביאו לנו עכשיו את הנאחס עם איזו מחווה נגד עין הרע.

אולי עדיף שאסיים כאן. אז המלצה שלי, אל תמשיכו, כי מגיע מה שמגיע.

רשומות אני כבר מתורגל לכתוב, אפילו סיפורים, אך שירים פחות, וגם זה יצא, בואו נגיד, לא ממכבשיי, אלא מיד המקרה.

ובכל זאת, למי שממש מתעקש, והחליט להתעלם מאזהרותיי, וגם לאור הרשומה הלא שגרתית הזאת, סיום לא שגרתי. שיר.

שני אימהים לבדם

מפזרים שנות ערפל

של קלישאות

של קיטש סימטרי

האמנם שילוב קוצים רכים

(שלפי שיבולים)

במכנה משותף של הדדיות

יוצר שלישי(ת)