לפני שנתיים בדיוק עזבנו את הבית בדרך להודו, להתחיל את אחד המסעות החשובים ביותר של חיינו. יומיים אחר כך התחלתי את הרשומון הזה, בלי לדעת מה אשתף, מה אחשוף.
מחר הקטנה שלנו בת 7 חודשים. כשאני מנסה לתאר את הזמן הזה, אני מגלה שאין קלישאה אחת על הורות צעירה שלא מנסה להמלט מבין אצבעותיי, ושאים מילה אחת אותה אני מנסה לכתוב שלא שוזרת עצמה לתוך עוד קלישאה. וכנראה שגם זה קלישאה בפני עצמה, אבל הנה נמלטה לה אל הכתב.
.
אני מאושר.
עייף לעיתים, מתקשה למצוא זמן פנוי, מתעסק בקקי ופיפי, אבל גוד דאם איט טוב לי.
חזרתי לעבודה. אני יושב שם בהפסקה בחדר מורים ובא לי לחזור הביתה. לא מבין למה זה טוב, אבל אז אני נכנס לחדר הטיפולים וצולל פנימה לעולמו של מטופל, וזה מרתק אותי וגם אחרי טיפול קשה ומפרק אני שמח ומסופק.
אני התחלתי לעבוד על סטודיו משלי. רק אתמול הייתי שבור ממה שנראה באותו רגע כאכזבה גדולה, לא הראשונה, אבל אני מחזיק גם הרבה תקווה, שגם המסע הזה ייגמר כמו שחלמתי, או אחר לחלוטין, אבל גם כך באופן שימלא אותי אושר. אני חובב מסעות.
יוד ואני מתמודדים עם ההורות ביחד. אני נפעם לראות אותו כהורה. הוא מסור ואוהב ודואג ואני כל כך שמח בשבילה שיש לה אותו. לפעמים קשה לנו. העייפות והדאגות עושות אותנו לפעמים חסרי סבלנות ונמהרים, אבל יש לנו זוגיות חזקה ואהבה גדולה. אני פשוט אוהב אותך, יוד יקר שלי.
ופיצקוש הקטנה ממלאת אותנו באהבה ואושר וחום, באופן שאי אפשר לתאר במילים, והנה גלשתי שוב לקלישאות, ועוד לא הזכרתי את כמה שהיא גדלה, ואת הדברים שהיא יודעת כבר לעשות, אבל אני אסתפק בלכתוב שהיא מאד מאד מתחשבת בנו, ואנחנו מודים לה על זה יומם וליל. בעיקר בליל.
אני מקווה שאני אחזור עוד לכתוב כאן. אם לא על ההורות, אז על התזה, ואם לא על התזה על העבודה, או אולי על הסטודיו החדש שלי או אולי על טבעונות או ד"ר הו או על משהו אחר לחלוטין. בנתיים, אני אודה למי שקרא והגיב ותמך, ואני מאחל לכולם אושר, ודי. כי אני לא ממש סוגר את הבסטה. רק קצת עייף לאחרונה מלכתוב.
נתראה כשנתראה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
