מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

ומאז שחזרנו מהודו כמעט ולא כתבתי.

לא שאני לא חושב על זה, ולא שאין לי רעיונות, פשוט אני לא מצליח לגלגל את הרעיון מספיק זמן בראש כדי שיבשיל ואז כבר אין לי זמן ואני שוכח או שאפילו יש רעיון אחר אבל לא יוצא מזה כלום. בגלל זה הרשומה האחרונה שלי היתה אוסף של מבזקים קצרים יחסית (יחסית אלי. בלוגר אחר אולי היה עושה מכל אחד מהם רשומה שלמה בלי למצמץ, אבל אני, מסתבר, אוהב להאריך). היתה תקופה עמוסה של עם הרבה רעיונות מגדריים, מצעד גאווה, כותרות על מהפכות ועל חקירת פרשת הרצח בבר נוער ופסיקת הנישואים הגאים באמריקה - שעל כל אחד מהם יכולתי למלא עמודים, אבל היו כאלו שאמרו את מה שחשבתי באופן לא רע בכלל, ולא התחשק לי לעשות קופי-פייסט למישהו אחר. בתמצית: הומואים הם אחלה הורים, אני לא שייך לאף קהילה, אני לא סומך על אף פוליטיקאי וגם לא על המשטרה, התקשורת סובלת מהומופוביה ליברלית, וכך גם רוב העולם ואריק ובנץ משלנו. מה חדש.

בנתיים, נגמרה לי חופשת הלידה. ברור שיש לי התנגדות לזה שביטוח לאומי מגדירים לנו את האורך הרצוי של החופשה , אבל אני אעזוב היום את האנטי-ממסדיות הטבועה בי.

נגמר לי הסמסטר, ואיתו שנתיים של לימודים ורק התזה נשארה לפני. שנתיים מעניינות מאד, אני יכול לסכם. לא שלא היו קורסים זוועה, אבל בסך הכל היה שווה את זה. ולראשונה הבנתי כמה האקדמיזציה של המקצוע, שהרבה מלינים נגדה, היא למעשה ברכה. יש הבדל בין להכיר רעיונות של הוגים, חשובים ככל שיהיו, לבין להכיר מחקרים מבוססים ומהימנים. 

וכבר התחלתי לעשות ראיונות לתזה. אחד עשיתי, ליתר דיוק. היה מעניין מאד. הבנתי שאני אצטרך לעשות שניים שלושה ראיונות לפני שאני אהיה בטוח מה עושה מראיין. אולי גם לפני שאני אהיה בטוח מה בדיוק אני חוקר. 

וגם, היום חזרתי לעבוד. התוכנית היא שאני אעבוד יום בשבוע, כשיוד נמצא בבית. זה יום קבוע כך אני אוכל לטפל ולתת למטופלים עקביות, ואם יסתדר, אולי מדי פעם אני אתן יום נוסף. למרות זאת, הבנתי שאם בימים שיוד בבית, אני אהיה בעבודה, אנחנו כמעט ולא נתראה, כך שלא ממש בא לי פתאום. כבר נורא התחשק לי לחזור. התגעגעתי. זה אפילו קצת הפתיע אותי. 

וכשכבר חוזרים, אז מתמודדים עם הדבר עצמו. מסתבר שלטפל, זה לא תמיד כזה כיף. בעיקר אחרי הפסקה כזו, אני רוצה לצלול פנימה למעמקי הנפש, והמטופלים צריכים זמן הסתגלות, זמן להסיר את ההגנות... ממש חוסר התחשבות.

והקטנה? הקטנה נפלאה. מחייכת ומרימה את הראש וגם עושה קולות של תנשמת. כן, תנשמת. זה כנראה קשור להשפעה של הכפר. 

יש לנו מזל גדול כי יש לנו מלאכית. היא נהדרת ולא יכולנו לבקש טוב יותר. ואל תעשו טפו טפו טפו ואל תגידו חמסה חמסה. כבר שלושה וחצי חודשים הכל זורם נהדר בלי שום אמונה תפלה, אז אל תביאו לנו עכשיו את הנאחס עם איזו מחווה נגד עין הרע.

אולי עדיף שאסיים כאן. אז המלצה שלי, אל תמשיכו, כי מגיע מה שמגיע.

רשומות אני כבר מתורגל לכתוב, אפילו סיפורים, אך שירים פחות, וגם זה יצא, בואו נגיד, לא ממכבשיי, אלא מיד המקרה.

ובכל זאת, למי שממש מתעקש, והחליט להתעלם מאזהרותיי, וגם לאור הרשומה הלא שגרתית הזאת, סיום לא שגרתי. שיר.

שני אימהים לבדם

מפזרים שנות ערפל

של קלישאות

של קיטש סימטרי

האמנם שילוב קוצים רכים

(שלפי שיבולים)

במכנה משותף של הדדיות

יוצר שלישי(ת)

אחרי שתי רשומות כבדות יחסית, נראה לי שמגיע לקוראי היקרים משהו קליל.

בהיעדר התפתחויות בעניין הפונדקאות (אנחנו מחכים לבואה של התורמת החדשה מתישהו במהלך יולי), אני אמשיך לעסוק בנושא החשיפה העצמית, אך הפעם מהכיוון ההפוך - שמירת הסודות, ואחלוק איתכם סיפור שכתבתי לפני שנים רבות בהשראת הסיפור מהמיתולוגיה על המלך מידאס. לפני כן, מובא לכם ציטוט של פרויד שכאילו נכתב בהשראת הסיפור שיבוא אחריו: 

"זה אשר עיניו רואות ואוזניו שומעות נוכח לדעת כי אין ביכולתם של בני תמותה לשמור סוד.

אם שפתיהם חתומות, הרי שהם מרכלים באמצעות קצות אצבעותיהם;

הסוד מסגיר את עצמו מבעד לכל נקבובית." 

למלך מידאס יש אוזני חמור

הוא פשוט פחד. אף אחד לא ידע מה באמת הסוד שלו. אתה יכול לקרא בעצמך מה זה היה, זה כתוב בגדול בכתובת גרפיטי צבעונית על המבנה המוזר הזה. זה לא נראה לך כזה מדהים, נכון? זה לא סוד שבעבורו היית עושה דברים כאלה. בטח גם לך יש סוד כזה. סוד שאתה לא מוכן לספר לאף אחד. אם תספר אותו למישהו, אז הוא בטח יספר 'רק' לעוד מישהו אחד, ולפני שתספיק למלמל לעצמך 'למלך מידאס יש אוזני...' כל העולם ידע. וגם אם אף אחד חוץ מאותו אחד לא ידע, עדיין תרגיש שכל העולם חרב. כי זה היה הסוד, הסוד שלך, הסוד שלו. אתה מסתובב עם הסוד הזה לכל מקום. הוא אחריך כשאתה הולך, הוא מקדים אותך כשאתה מגיע, הוא נמצא בכל נשימה שאתה לוקח. זה בדיוק מה שקרה לו. הוא פחד מהאנשים שמסביבו. אולי, רק אולי מישהו מהם יגלה בטעות. ואז... אתה יודע מה יכול לקרות. זה נשמע אפילו הגיוני. אם אף אחד לא יהיה מסביבו אז אף אחד גם לא ידע. הוא התחיל ללכת, להתרחק. הוא התרחק מההורים, מהחברים. ככה זה כשיש סודות.

הוא מצא את עמו בשדה הפתוח. רחוק מכל אדם. רגוע. רגוע?

הוא הסתובב שם, אומרים שהטבע מרגיע. שקשוק המים בנחל, אוושת העלים ברוח הנעימה. השמש חממה אותו, השמיים הכחולים, האוויר הפתוח, והסוד... הסוד שרדף אחריו. שרף אותו עם כל קרן שמש. הטביע את עולמו שוב ושוב עם כל טיפת מים שעברה בנהר. רגוע. שום דבר לא יכול להיות רגוע כשעולמך חרב עליך כל צעד וצעד.

בצעד הבא ,הוא מעד על אבן שליד הנהר. הוא לא ידע מה לעשות, שרוע על הקרקע הלחה. לחיו מעופשת, וידיו נעוצות בקרקע החמה. משם הכל התחיל. הוא התחיל לחפור. בור קטן. גומה. קטנה, אבל מספיקה בשביל ללחוש לתוכה את סודו. לחישה קטנה, וכל הסוד יצא החוצה. הוא כיסה את הגומה והדק את האדמה, רק ליתר בטחון.

לרגע הוא הרגיש את עצמו מאושר. חופשי מכל סוד. השמש שוב רק חייכה אליו והשמיים הכחולים היו בהירים יותר מתמיד. אבל זה היה רק לרגע. אחרי הרגע הזה הוא הרגיש שוב את הפחד מחלחל בקרבו. הוא ירד אל הנחל, ואסף משם כמה אבנים שמים רבים שטפו אותם, וסידר אותם בקפידה מעל אותה גומה. האבנים העגולות כיסו היטב את האדמה הלחה ורווית הסודות. הוא התרחק מעט והסתכל על יצירתו. אם יעבור כאן זר, הוא יבחין בגומה?  הוא אסף מספר צמחים כדי שהאבנים שנראו בהחלט לא שייכות כשהן נמצאות במרחק שכזה מן הנחל, לא יראו.

למחרת הוא חזר. הוא פינה את הצמחים. בכל מקרה הרוח הייתה עושה את זה בשלב זה או אחר. בידיו הייתה תערובת שכזו, מן מלט מאולתר. רק בשביל לחזק את האבנים. הוא ניסר מספר ענפים ארוכים וכיסה את המשטח במבנה קטן. אפשר לקרא לזה צריף. זה רק זמני הוא ידע. באותו לילה הוא כבר לא הסכים לעזוב את הצריף. הוא נשאר ללון בו עד לאור הבוקר. הוא ידע שהצריף הזה בהחלט אינו מספיק.

הוא השקיע בכך את כל מרצו.  לילה ויום סביב אותו גל אבנים מחוסה מלט.  גם על המבנה הקטן הוא הביט בחוסר רצון.  הוא היה ממשיך להביא לשם בלוקים ומלט, הוא חפר וחיזק, הרכיב בדייקנות ובדבקות.  ללא הפסק.  כל כולו היה מרוכז רק בכך. יומם ולילה הוא עבד שם.

באמצע השטח הפתוח, ליד הנהר רחב הידיים, שהתייבש כבר מאז, אתה יכול לראות איפה הוא. בטון שמעוגן בעומק של חמישה מטרים מתחת לאדמה ועולה עוד עשרה מעליה. עשרים דקות ייקח לך להקיף את מקלט הבטון הזה. דלתות הברזל לא נפתחו מאז. הם רותכו, אך אומרים שהוא גר לו בפנים. שומר על סודו.

כשתגמור להקיף את המבנה - תבין. כי הוא פשוט פחד. אז, אף אחד לא ידע מה באמת הסוד שלו. אתה יכול לקרא בעצמך מה זה היה, זה כתוב בגדול בכתובת גרפיטי צבעונית על המבנה המוזר הזה. אתה צריך רק לפקוח עינייך בשביל לגלות. גם אתה היית עושה את אותו הדבר, כי אחרת לפני שהיית מספיק למלמל לעצמך 'למלך מידאס יש אוזני...' כל העולם היה יודע.

ורק כדי לסיים בנימה אפילו קלילה יותר, אני מביא לכם את האדם, הסוד והבנדנה. תהנו!

קישור לחלק הראשון

לקפוץ, משמעו להחזיק את כל גופך באוויר ללא צורך בתמיכת האדמה שמתחתיך.

רוב היום, ובהחלט כל הלילה, אנחנו זקוקים לתמיכה הזאת. לא יכולים בלעדיה. זקוקים לה כאוויר לנשימה.

ישבתי מתחת לאקליפטוס הענק כששמעתי נהימה. זה היה קול רם אולי אפילו צעקה, אך מהסוג של הצעקות שיוצרן כבר נואש מכך שיקבל מענה ועשה אותן רק כדי להמנע מהריק. בהתחלה לא יכולתי להבחין בו גם אם רציתי. עלי העץ שנשרו כיסו אותו מעט, וגם הקרשים וגם המסמרים החלודים מהם הוא בנוי השתלבו בין גזעי העצים, מתקני השעשועים, ברזיות וכל השאר. אלמלא הנהימה ההיא, סביר להניח שלא הייתי רואה אותו מתחת לענפים הרחבים.

ראיתי שהוא נושם בכבדות. שפתו התחתונה כמו רועדת בכל נשימה. עיניו נטועות בקרקע. כשהתקרבתי נהמתו הפכה לשאגה, אך כשראה שאין בכוונתי להזיק לו, המשיך לרעוד ולנהום, אך כאילו לעצמו. אני לא זוכר אותו עומד במקום כל כך הרבה. אני רגיל לראות אותו מתרוצץ וקופץ, לא תמיד בהצלחה, אך תמיד בתנועה. לפתע הניע יד והצביע על ענף יבש שנח על הארץ. כשראה שאני מבחין בענף, הסיט את מבטו אל עצמו, ממקד את עיניו במסגרת עץ מפורקת שהקיפה את מותניו. חורים עמוקים בעץ העידו על מסמר שהיה שם. מרווח גדול הצביע על קרש או לוח שכיסו אותו. רעד שאחז בו סיפר על פחד גדול שנפער בו.

הוא לא ידע, לא ידע אם יוכל להמשיך קדימה או שאולי יתפרק אם ינסה להתקדם. המסגרת כבר לא החזיקה. התומכות החלו להשתחרר.

אם אתפורר כולי על הרצפה, האם אשאר אותו אני?

הוצאתי מהתיק כמה דברים שיוכלו לעזור לו. את החבל ליפפתי סביב הענף שנח על הארץ, מנסה לחבר באמצעותו את המסגרת המפורקת. הדקתי את החבל כדי שיחזיק, ואף מצאתי כמה מסמרים שיעזרו לי. המשכתי לחבר קורות שהתרופפו וחיברתי אותם ללוח שעל גבו. לאחר החיזוקים הראשונים הוא יכל לסייע לי ללקט קרשים וענפים שיכלו לחזק אותו. אז גם הצליח להראות לי מה הוא רוצה.

כשהצליח לזוז בעצמו, התגלגל הרחק ואני כבר הייתי בטוח שלא אוכל לסייע לו יותר היום. להפתעתי אחרי רגע חזר עם לוח עץ עגול, ברגים וכמה קרשים שהתפרקו מכסא ישן. הוא נתן לי הוראות מדויקות. לכל לוח וקרש ובורג היו מטרה. אני עובד והוא יושב לידי. מאיץ בי. רוטן. מרשרש. הלוח העגול הפך להיות מטרייה ואחד הקרשים הידית שאחז אותה באוויר. קרש אחר היה התחלה של מסגרת לא ברורה. הוא החזיק את המסגרת והסתכל דרכה בסיפוק. לרגע הזמן עמד מלכת. הוא לא נע כמעט, רק הביט דרך המסגרת כאילו היתה היא חלון. הוא הסתכל דרכה אל המרחק. ממתין.

ואיש לא בא.

כשסיימתי לקשור את הקשר האחרון חשבתי שייעלם,שיקפוץ הרחק כמו בפעם הקודמת. לקפוץ, משמעו להחזיק את כל גופך באוויר ללא צורך בתמיכת האדמה שמתחתיך. הפעם נראה שהוא צריך את תמיכתו של אחר, שרק איתה יוכל, לא לקפוץ, אלא לשבת ולהמתין.

אני לא יודע אם היה צריך כל כך את החלון כי רצה שמישהו יבוא אליו, או אולי רצה את החלון כדי להרגיש שאינו בחוץ, אלא מביט החוצה מתוכו של ביתו.