לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

להיות אבא ואבא


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שנתיים אחרי


לפני שנתיים בדיוק עזבנו את הבית בדרך להודו, להתחיל את אחד המסעות החשובים ביותר של חיינו. יומיים אחר כך התחלתי את הרשומון הזה, בלי לדעת מה אשתף, מה אחשוף. 

מחר הקטנה שלנו בת 7 חודשים. כשאני מנסה לתאר את הזמן הזה, אני מגלה שאין קלישאה אחת על הורות צעירה שלא מנסה להמלט מבין אצבעותיי, ושאים מילה אחת אותה אני מנסה לכתוב שלא שוזרת עצמה לתוך עוד קלישאה. וכנראה שגם זה קלישאה בפני עצמה, אבל הנה נמלטה לה אל הכתב.

.

אני מאושר. 

עייף לעיתים, מתקשה למצוא זמן פנוי, מתעסק בקקי ופיפי, אבל גוד דאם איט טוב לי. 

חזרתי לעבודה. אני יושב שם בהפסקה בחדר מורים ובא לי לחזור הביתה. לא מבין למה זה טוב, אבל אז אני נכנס לחדר הטיפולים וצולל פנימה לעולמו של מטופל, וזה מרתק אותי וגם אחרי טיפול קשה ומפרק אני שמח ומסופק.

אני התחלתי לעבוד על סטודיו משלי. רק אתמול הייתי שבור ממה שנראה באותו רגע כאכזבה גדולה, לא הראשונה, אבל אני מחזיק גם הרבה תקווה, שגם המסע הזה ייגמר כמו שחלמתי, או אחר לחלוטין, אבל גם כך באופן שימלא אותי אושר. אני חובב מסעות.

יוד ואני מתמודדים עם ההורות ביחד. אני נפעם לראות אותו כהורה. הוא מסור ואוהב ודואג ואני כל כך שמח בשבילה שיש לה אותו. לפעמים קשה לנו. העייפות והדאגות עושות אותנו לפעמים חסרי סבלנות ונמהרים, אבל יש לנו זוגיות חזקה ואהבה גדולה. אני פשוט אוהב אותך, יוד יקר שלי.
ופיצקוש הקטנה ממלאת אותנו באהבה ואושר וחום, באופן שאי אפשר לתאר במילים, והנה גלשתי שוב לקלישאות, ועוד לא הזכרתי את כמה שהיא גדלה, ואת הדברים שהיא יודעת כבר לעשות, אבל אני אסתפק בלכתוב שהיא מאד מאד מתחשבת בנו, ואנחנו מודים לה על זה יומם וליל. בעיקר בליל.

 

אני מקווה שאני אחזור עוד לכתוב כאן. אם לא על ההורות, אז על התזה, ואם לא על התזה על העבודה, או אולי על הסטודיו החדש שלי או אולי על טבעונות או ד"ר הו או על משהו אחר לחלוטין. בנתיים, אני אודה למי שקרא והגיב ותמך, ואני מאחל לכולם אושר, ודי. כי אני לא ממש סוגר את הבסטה. רק קצת עייף לאחרונה מלכתוב. 

נתראה כשנתראה.

נכתב על ידי אבא בדרך , 12/10/2013 23:31   בקטגוריות פונדקאות, השתקפות  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הגיגים


ומאז שחזרנו מהודו כמעט ולא כתבתי.

לא שאני לא חושב על זה, ולא שאין לי רעיונות, פשוט אני לא מצליח לגלגל את הרעיון מספיק זמן בראש כדי שיבשיל ואז כבר אין לי זמן ואני שוכח או שאפילו יש רעיון אחר אבל לא יוצא מזה כלום. בגלל זה הרשומה האחרונה שלי היתה אוסף של מבזקים קצרים יחסית (יחסית אלי. בלוגר אחר אולי היה עושה מכל אחד מהם רשומה שלמה בלי למצמץ, אבל אני, מסתבר, אוהב להאריך). היתה תקופה עמוסה של עם הרבה רעיונות מגדריים, מצעד גאווה, כותרות על מהפכות ועל חקירת פרשת הרצח בבר נוער ופסיקת הנישואים הגאים באמריקה - שעל כל אחד מהם יכולתי למלא עמודים, אבל היו כאלו שאמרו את מה שחשבתי באופן לא רע בכלל, ולא התחשק לי לעשות קופי-פייסט למישהו אחר. בתמצית: הומואים הם אחלה הורים, אני לא שייך לאף קהילה, אני לא סומך על אף פוליטיקאי וגם לא על המשטרה, התקשורת סובלת מהומופוביה ליברלית, וכך גם רוב העולם ואריק ובנץ משלנו. מה חדש.

 

בנתיים, נגמרה לי חופשת הלידה. ברור שיש לי התנגדות לזה שביטוח לאומי מגדירים לנו את האורך הרצוי של החופשה , אבל אני אעזוב היום את האנטי-ממסדיות הטבועה בי.

נגמר לי הסמסטר, ואיתו שנתיים של לימודים ורק התזה נשארה לפני. שנתיים מעניינות מאד, אני יכול לסכם. לא שלא היו קורסים זוועה, אבל בסך הכל היה שווה את זה. ולראשונה הבנתי כמה האקדמיזציה של המקצוע, שהרבה מלינים נגדה, היא למעשה ברכה. יש הבדל בין להכיר רעיונות של הוגים, חשובים ככל שיהיו, לבין להכיר מחקרים מבוססים ומהימנים. 

וכבר התחלתי לעשות ראיונות לתזה. אחד עשיתי, ליתר דיוק. היה מעניין מאד. הבנתי שאני אצטרך לעשות שניים שלושה ראיונות לפני שאני אהיה בטוח מה עושה מראיין. אולי גם לפני שאני אהיה בטוח מה בדיוק אני חוקר. 

 

וגם, היום חזרתי לעבוד. התוכנית היא שאני אעבוד יום בשבוע, כשיוד נמצא בבית. זה יום קבוע כך אני אוכל לטפל ולתת למטופלים עקביות, ואם יסתדר, אולי מדי פעם אני אתן יום נוסף. למרות זאת, הבנתי שאם בימים שיוד בבית, אני אהיה בעבודה, אנחנו כמעט ולא נתראה, כך שלא ממש בא לי פתאום. כבר נורא התחשק לי לחזור. התגעגעתי. זה אפילו קצת הפתיע אותי. 

וכשכבר חוזרים, אז מתמודדים עם הדבר עצמו. מסתבר שלטפל, זה לא תמיד כזה כיף. בעיקר אחרי הפסקה כזו, אני רוצה לצלול פנימה למעמקי הנפש, והמטופלים צריכים זמן הסתגלות, זמן להסיר את ההגנות... ממש חוסר התחשבות.

 

והקטנה? הקטנה נפלאה. מחייכת ומרימה את הראש וגם עושה קולות של תנשמת. כן, תנשמת. זה כנראה קשור להשפעה של הכפר. 

יש לנו מזל גדול כי יש לנו מלאכית. היא נהדרת ולא יכולנו לבקש טוב יותר. ואל תעשו טפו טפו טפו ואל תגידו חמסה חמסה. כבר שלושה וחצי חודשים הכל זורם נהדר בלי שום אמונה תפלה, אז אל תביאו לנו עכשיו את הנאחס עם איזו מחווה נגד עין הרע.

 

אולי עדיף שאסיים כאן. אז המלצה שלי, אל תמשיכו, כי מגיע מה שמגיע.

רשומות אני כבר מתורגל לכתוב, אפילו סיפורים, אך שירים פחות, וגם זה יצא, בואו נגיד, לא ממכבשיי, אלא מיד המקרה.

ובכל זאת, למי שממש מתעקש, והחליט להתעלם מאזהרותיי, וגם לאור הרשומה הלא שגרתית הזאת, סיום לא שגרתי. שיר.

 

 

שני אימהים לבדם

מפזרים שנות ערפל

של קלישאות

של קיטש סימטרי

 

האמנם שילוב קוצים רכים

(שלפי שיבולים)

במכנה משותף של הדדיות

 

יוצר שלישי(ת)

 

נכתב על ידי אבא בדרך , 30/6/2013 22:37   בקטגוריות הורות, השתקפות, טיפול, סיפרותי  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אלף בית של הורות


החלטתי שהפעם אחרוג ממנהגי ולא אנסה ליצור מניפסט קווירי או טיפולי.  לכבוד סיומה המתקרב של שנת הלימודים, אציג את מה שאני למדתי בנתיים, כמה מושגי מפתח משמעותיים שרכשתי בניסיון ההורות הארוך שלנו (כבר חודשיים וקצת) ובכלל; וכדי שיצא משהו גם לקוראים, אם יש מישהו מקוראי שעדין בבית הספר, או שלא סיים אותו, ניסיתי למלא את האלף-בית, שיהיה מה שנקרא, רווח משני.  נראה לי שאם הייתי מצליח זה היה יוצא ארוך מדי, אבל עם ההקלות שעושים כל שנה עם בחינות הבגרות, נראה לי שיש לנו כאן מספיק אותיות. על אלף אפשר למשל לוותר.

 

ביגוד - פיסות בד קטנות מלאות בתיק-תקים. אתם לא תאמינו כמה סוגי בגדים יש לתינוקות. בהודו השתמשנו רק בבגדים שכיסו אותה מכף רגל עד צוואר (ע"ע), אבל בארון בבית חיכו לנו עוד הרבה סוגי בגדים. יש בגדי מעטפת, ובגדים שנסגרים מלמטה ומלמעלה, יש כאלו שמכסים את הרגליים אך לא את הזרועות ויש שמכסים את הזרועות אך לא את הרגליים, יש מכנסיים שנגמרים בקרסול וכאלו שמגיעים עד קצה הבוהן, ועוד ועד. אבל כאן זה רק מתחיל. הכל קטן כל כך שקשה לקפל, קשה לערום והכי קשה זה להבחין בניהם. למראית עין, כולם נראים קטנים, אבל זה בגלל שבין בגד שגדול עליה לבגד שקטן עליה יש הבדלים שכדי לאתר אותם צריך מיקרוסקופ רגיש במיוחד. כשהקטנה יוצאת ממקלחת עטופה במגבת על הידיים שלי, ואני צריך למצוא לה תוך כדי ניגוב בגד ללבוש, והם, הבגדים, יושבים יחד על המדף, זה רק עניין של מזל איזה פריט לבוש אני הולך להוציא ואם הוא יכסה אותה או לא.

 

גזים - אומרים שהאוויר מסביבנו מלא בגזים. אנחנו לא יכולים לראות אותם, אבל משום מה, אנחנו מאמינים שהם שם. הרבה מהתופעות שאי אפשר להסביר אצל תינוקות, כמו למשל עירות לא מוסברת, סירוב לאכול למרות רעב בולט, קולות של קקי (ע"ע) שאחריהן החיתול נקי, בכי, ואפילו חיוכים אקראיים מוסברים על ידי גזים. אף אחד לא יודע שהם באמת שם, אבל כיוון שהם מספקים הסבר לכל כך הרבה דברים, אך אחד לא מנסה להכחיש את קיומם. בשלב מסוים, בערך בגיל 4-3 חודשים נמאס לכולם להאשים את הגזים ומתחילים למצוא אשמים אחרים כמו צמיחת שיניים. 

 

הורות - קשר בין שני גורמים: הורה וילדו או ילדתו. הבעיה הקשה עם ההורות היא שמהרגע שיש לנו ילדים, פתאום אנו שמים לב שכמו שאנחנו הורים לילדים, אנחנו גם ילדים להורים. הדואליות הזו היא חרב פיפיות: כל תכונה טובה של הורינו הופכת לציפייה לא מציאותית מאיתנו, וגרוע מכך, כל תכונה רעה שלהם הופכת לחרדה עצומה שנהפוך להיות כמונו. זה היה פשוט יותר אם היה אפשר להדחיק אותם בשלב הזה או לפחות את הילדות שלנו, אבל העיתוי בו אנחנו מבינים את הרעיון הזה הוא בעייתי במיוחד, כי באופן מקרי הרגע בו אנחנו עושים ילדים הוא הרגע בו אנחנו עושים להם נכדים ותפאום אנחנו צריכים אותם ו/או הם רוצים את קרבתם של ילדינו. הבשורה הקשה מכל היא שמה שלא תעשו, הילדים שלכם ירגישו את אותו דבר כמוכם כשלהם יהיו ילדים. אכלתם אותה.

 

זרם מבקרים - אם נוציא את היום בו נחתנו וביוזמתינו הגיעה לכאן המשפחה משני הצדדים וכמה חברים, אנחנו מעבירים את הזמן בפורום המצומצם של שלושתנו. מסתבר שיש מוסכמה חברתית שכשאישה חוזרת מבית חולים אחרי לידה מתישה כשהגוף שלה חבול והיא מותשת ועייפה, מתחיל הזרם המבקרים לפקוד את ביתה ולהציף אותה באורחים. החברים המתחשבים ויודעי הדבר ממתינים חודש-חודשיים עד שזרם המבקרים מפסיק ורק אז באים לבקר. כדרך אגב, אני אציין שאף אחד מאיתנו לא ילד וגופו אינו חבול ונפשו אינה מותשת, ולא חזרנו מבית החולים, אלא מירח דבש (ע"ע) בהודו. לא רק זה, אלא שמעולם לא נרשם כאן זרם מבקרים כל שהוא, ויחד עם זאת, רבים מחברי הפליאו והתחשבו והמתינו אפילו יותר מחודשים. תודה, חבר'ה, על ההתחשבות. אתם מוזמנים לבקר, וכדאי לפני שחופשת הלידה (ע"ע) תסתיים.

 

חופשת הלידה - פרק זמן בן 14 שבועות אותו הגדיר המחוקק. באופן מפתיע, גם אנחנו זכאים לו. שליש ממנו עשינו בהודו, שליש אחר כבר עבר, כך שלא נשאר עוד הרבה. אל תשאלו אותי לגבי החזרה לעבודה אני נורא אמביוולנטי, וזה נושא לשיחה רצינית, שאני צריך לעשות עם המעסיקים שלי.

 

טמטמת - ירידה בתפקודים הקוגנטיבים של המוח. לרוב בסמיכות, למשל, טמטמת-הריון. מסתבר שנשים לוקחות על המושג בעלות כדי להסביר תופעות של מהלך ההריון ואחרי הלידה. מניסיון אישי, גם גברים עלולים ללקות בזה, ואני מציע ניסוי שיוכיח זאת באופן חד משמעי: קחו גבר. החליפו את עיסוקו היומיומי במשימה אחרת לחלוטין, שונה מכל מה שהוא רגיל לעשות. שנו את סביבת העבודה שלו באופן קיצוני. עוד פרט קטן, העירו אותו כל כמה שעות בלילה, או יותר טוב, מנעו ממנו שינה כמה ימים. מה שתמצאו נקרא טמטמת.

 

ירח דבש - משך זמן קצוב, קצר ופשוט, בתחילת הקשר המשפחתי. תמיד כשדיברו לידי על הודו, היה לי דבר אחד להגיד ואחרי הפעם האחרונה, זה אפילו יותר רלוונטי: הייתי בהרבה מקומות בעולם, אבל רק להודו אני מתגעגע. אין מה לעשות, היה לי טוב שם, ואם רק היה אפשר להוציא את חוסר הוודאות לגבי אישור החזרה ארצה, הייתי כנראה נשאר שם לתמיד. פרדוקסלי, אבל מהלב. תנו לי אחר הצהריים ליד הבריכה, תנו לי אננס לארוחת בוקר וערב, תנו לי סמוסה. איך בא לי סמוסה.

 

כותרות בעיתונות - משפט קצר וקליט שאין לו כל קשר עם המציאות. אחת למספר שבועות מתפרסמת כותרת שמבשרת על מהפכה. בין אם מדובר במהפכת האימוץ, מהפכת הפונדקאות, או בכל מהפכה אחרת שנדמה שנוגעת לחיינו, חשוב לי להודות לכל חברינו שמיידעים אותנו בכל שהחברה הישראלית סוף סוף מקבלת אותנו לתוכה ומסיימת את האפליה. חשוב לי יותר, להסביר בפעם האחרונה שאין מאחורי הכותרות האלו כלום. בפעם האחרונה שדובר על מהפכה באימוץ, מי שטרח לחקור את מה שעומד מאחורי הידיעה גילה שמדובר בהמלצה של היועץ המשפטי להעמיד קריטריונים שעוד לא פרסמו בתשובה לשני מקרים ספציפים שנדונו בבג"צ שגם המעורבים במקרים היו פסימים מאד לגבי הסיכוי שזה יעשה להם טוב. מה שאתם מפספסים זה שבעיתונות צריך כותרות סנסציוניות כדי שיפרסמו אותן ולכן מדברים על מהפכה כשלמעשה מדובר בגרעפס (כמעט) חסר משמעות. אנא, קחו זאת בחשבון בפעם הבאה לפני שאתם מתרגשים כל כך בשבילנו.

 

מבט - סדרת דרמה מקורית של הערוץ הראשון. אתם מכירים את זה שהורים צעירים מתלהבים מכל מיני דברים מוזרים? כל מיני דברים ששגם הכלב שלכם יודע לעשות? או כל מיני ניואנסים שאתם לא ממש מצליחים להבחין בניהם? אז בשלב הזה של ההתפתחות, הדרמה הגדולה היא המבט. לא, לא חדשות בערוץ הראשון. אתם יודעים, מה, דווקא כן. דמיינו את חיים יבין. אתם פותחים את הערוץ הראשון (פעם אחרונה שעשיתי את זה, ישב שם חיים יבין) והוא יושב מול המצלמה ומתעלם מהפרומטר. המבט שלו תקוע אי שם, כנראה דבוק לאור שיוצא מאחד הפנסים שמולו. אתם יושבים ומסתכלים, כי אין עוד ערוץ אחר (רק לצורך הדוגמה דמיינו שאנחנו בשנות השמונים, טוב?) והמבט שלו משוטט מפנס לפנס, נעצר לרגע על הבזק של אור על השולחן שמולו, ואז לרגע העיניים שלו כאילו מתמקדות במצלמה, זאת אומרת בכם. טוב, לא ממש, אבל אתם בהחלט משוכנעים שזה בכיוון שלכם. בשלב הזה, אתם קצת מתוסכלים. המבט בכיוון של המצלמה, אבל ברור שהוא עוד לא מסתכל עליכם. זה נראה כאילו הוא בוחן את המצלמה, אבל לא מסתכל דרכה אליכם, וגם זה רק לרגעים ספורים. הוא ממשיך לשבת שם, מדבר על האינפלציה, או על לבנון, שאריות חלב נוזלות מזווית פיו (טוב, הגזמתי), ואז לרגע קט - הוא מביט ישר אליכם. זה הופך להיות רגע מסדרת מדע בדיוני, אתם יודעים שיש מצלמת טלוויזיה בניכם, אבל אתם יכולים להשבע שהוא מסתכל אליכם ישר לעיניים. אז זה הסיפור של גיל חודשיים. אחרי תום המהדורה יש שושלת. אומרים שבפרק הבא אלקסיס מחייכת!

 

סופרמן - גבר שרירי עם בגדים שמדגישים את שרירי החזה שלו. הקטנה כבר בת חודשים ושבוע ואנחנו מסתדרים מעולה. יוד חזר לעבודה, וזה אומר שיש ימים שאני קצת חד הורי, אבל יוד מפצה על זה כשהוא בבית. הוא מוכיח שוב ושוב שהוא, ולא קלארק קנט, הסופרמן האמיתי. באחד הימים השבוע השארתי אותו לבד עם הקטנה כשאני הייתי מחוץ לבית כל היום וכשחזרתי הוא הספיק לעשות בבית יותר ממה שאני מספיק בשבוע, וזה תוך כדי האכלות, חיתולים והפעלות. ביום שהוא חוזר מהעבודה מותש ועייף, הוא מספיק לעשות עוד כמה דברים לפני שהוא נרדם, ולמחרת הוא גם נותן לי לישון עד מאוחר. סופרמן או לא סופרמן?

 

עצות - מסתבר שלכולם יש עצות לתת לנו. אנחנו מכירים את הנסיכה שלנו כבר חודשיים ושבוע. קצת יותר מכל אחד אחר, ויחד עם זה, זה לא מפריע לאחרים לדעת בדיוק מתי היא רעבה ומתי היא עייפה ולמה בדיוק היא עושה את מה שהיא עושה ולמה לא. זה לא היה כל כך מפריע אם לא היינו מנסים בעצמנו לנחש את הדברים האלו, לא תמיד בהצלחה. כשאחרים חושבים שהם יודעים הכל ועוד מצהירים "היא רעבה" בוודאות מוחלטת, זה גורם לנו לפקפק בעצמנו עוד יותר ותאמינו לי, כשמקבלים על הכתפיים את האחריות הגדולה ביותר של החיים שלך, פקפוק זה לא כיף. אז אנא, בעדינות עם העצות שלכם.

 

פסולת - דברים שמייקרים מאד את מה שאנחנו קונים ובכל זאת מוצאים את עצמם בפח האשפה שלנו. שלא תבינו לא נכון, אנחנו ממחזרים כל דבר בבית. קרטונים, זכוכיות, פסולת אורגנית, נייר, פלסטיק וקלקר. גם קופסאות שימורים. מאז שתרמנו את זמננו למפעל המחזור, כמות הפסולת להטמנה (זו שאוספים בפחים הגדולים שמחוץ לבית ואותו העירייה קוברת ליד בית של מישהו אחר) הצטמצמה באופן ניכר, אבל כל זה השתנה מאז שיש לנו תינוקת בבית. מסתבר שתינוק מייצר ביום פסולת להטמנה כמו משקל גופו. זה הרבה, וזה מסריח.

 

צוואר - איבר המחבר את הראש עם הגוף. ידעתם שלתינוקות אין צוואר? במקום זה יש שם בורות ספיגה של חלב. כל טיפה של חלב שנוטפת מהפה זורמת ישר לשם ואין שום מגבון או חיתול שיכולים לחדור לשם. אני מעריך ששרידים קדומים של זימים באיזור זה מאפשרים לתינוק לעשות שימוש במאגרים אלו וכך תינוק שרוכש את היכולת הזו להצליח לישון לילה שלם. זימים אלו מתנוונים עם גדילת התינוק וכשנחשף הצוואר אין להם זכר.

 

ריהוט - מסתבר שתינוקות צורכים לא רק אוכל וחיתולים, אלא גם ריהוט והרבה. אם לפני הלידה חשבתי שצריך רק שידת החתלה, עריסה ולול, גילית שזו טעות מרה. בסלון נמצאים איתי עכשיו טרמפולינה, מזרן פעילות, אוניברסיטה, פיזיובול, צ'יקו ופוף. מי שלא מכיר יחשוב שמדובר ברשימה אקראית של מילים שהחלטתי לכתוב זו לצד זו בלי הגיון וקשר, אבל בואו לסיור מודרך ותגלו שיש המון דרכים לשכן תינוק, גם כזה שעדיין לא העלה על דעתו שאפשר לזחול. כל אחד מהמושגים האלו הוא שם של כלי קיבול אחר שיכול להכיל בתוכו תינוק ויחד עם זה, היא תמיד תעדיף כל הידיים. לכל אחד יש רשימה ארוכה של יתרונות, חסרונות ומגבלת זמן שמגדירה כמה זמן מותר לשים את התינוק בתוכו בלי לגרום לו לנזק בלתי הפיך. יתרה מזאת, כיוון שיש לנו גם המון חתולים ואנחנו מנסים לשמור את הקטנה שלנו נקייה, כל אחד מהרהיטים האלו, כשהוא לא נמצא בשימוש, תלוי על מסמר, דלת או חלון כדי שחתול לא ישב עליו. הסלון שלנו נראה כמו מובייל ענק של ריהוט לתינוק. 

 

קקי - אוכל שעוכל ויצא מהצד השני. כן, הקלישאה נכונה. ברגע שנהיים הורים, נפתחים בפניך תחומי עניין שמעולם לא חלמת עלהם. אחד מהם הוא היציאות. קחו קבוצה מקרית של הורים לילדים בגיל חודשיים ותראו שתוך שעה גג הם מתחילים להשוות את פעילות המעיים של יקיריהם. תדירות, סמיכות, צמיגות, ריח וצבע, כולם מאפיינים חשובים מאד שמעידים על בריאות התינוק. העיסוק בקקי הופך להיות מעניין ומסקרן כמו העיסוק של ילדים בדמויות אהובות מסדרת הטלוויזיה פופולרית. הקקי צובע את חיינו בצבעי צהוב ירקרק. לפעמים לא רק את חיינו, אלא גם את הבגדים, המצעים והמגבות, אבל כדי לא לאבד קוראים, אני אפסיק כאן.

 

שינה - תזכירו לי מה זה?

 

תודה על תשומת הלב.

 

נכתב על ידי אבא בדרך , 24/5/2013 02:35   בקטגוריות הורות, השתקפות, שחרור קיטור  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
כינוי:  אבא בדרך



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: גאווה , הורים צעירים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאבא בדרך אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אבא בדרך ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)