מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

קישור לחלק הראשון

לקפוץ, משמעו להחזיק את כל גופך באוויר ללא צורך בתמיכת האדמה שמתחתיך.

רוב היום, ובהחלט כל הלילה, אנחנו זקוקים לתמיכה הזאת. לא יכולים בלעדיה. זקוקים לה כאוויר לנשימה.

ישבתי מתחת לאקליפטוס הענק כששמעתי נהימה. זה היה קול רם אולי אפילו צעקה, אך מהסוג של הצעקות שיוצרן כבר נואש מכך שיקבל מענה ועשה אותן רק כדי להמנע מהריק. בהתחלה לא יכולתי להבחין בו גם אם רציתי. עלי העץ שנשרו כיסו אותו מעט, וגם הקרשים וגם המסמרים החלודים מהם הוא בנוי השתלבו בין גזעי העצים, מתקני השעשועים, ברזיות וכל השאר. אלמלא הנהימה ההיא, סביר להניח שלא הייתי רואה אותו מתחת לענפים הרחבים.

ראיתי שהוא נושם בכבדות. שפתו התחתונה כמו רועדת בכל נשימה. עיניו נטועות בקרקע. כשהתקרבתי נהמתו הפכה לשאגה, אך כשראה שאין בכוונתי להזיק לו, המשיך לרעוד ולנהום, אך כאילו לעצמו. אני לא זוכר אותו עומד במקום כל כך הרבה. אני רגיל לראות אותו מתרוצץ וקופץ, לא תמיד בהצלחה, אך תמיד בתנועה. לפתע הניע יד והצביע על ענף יבש שנח על הארץ. כשראה שאני מבחין בענף, הסיט את מבטו אל עצמו, ממקד את עיניו במסגרת עץ מפורקת שהקיפה את מותניו. חורים עמוקים בעץ העידו על מסמר שהיה שם. מרווח גדול הצביע על קרש או לוח שכיסו אותו. רעד שאחז בו סיפר על פחד גדול שנפער בו.

הוא לא ידע, לא ידע אם יוכל להמשיך קדימה או שאולי יתפרק אם ינסה להתקדם. המסגרת כבר לא החזיקה. התומכות החלו להשתחרר.

אם אתפורר כולי על הרצפה, האם אשאר אותו אני?

הוצאתי מהתיק כמה דברים שיוכלו לעזור לו. את החבל ליפפתי סביב הענף שנח על הארץ, מנסה לחבר באמצעותו את המסגרת המפורקת. הדקתי את החבל כדי שיחזיק, ואף מצאתי כמה מסמרים שיעזרו לי. המשכתי לחבר קורות שהתרופפו וחיברתי אותם ללוח שעל גבו. לאחר החיזוקים הראשונים הוא יכל לסייע לי ללקט קרשים וענפים שיכלו לחזק אותו. אז גם הצליח להראות לי מה הוא רוצה.

כשהצליח לזוז בעצמו, התגלגל הרחק ואני כבר הייתי בטוח שלא אוכל לסייע לו יותר היום. להפתעתי אחרי רגע חזר עם לוח עץ עגול, ברגים וכמה קרשים שהתפרקו מכסא ישן. הוא נתן לי הוראות מדויקות. לכל לוח וקרש ובורג היו מטרה. אני עובד והוא יושב לידי. מאיץ בי. רוטן. מרשרש. הלוח העגול הפך להיות מטרייה ואחד הקרשים הידית שאחז אותה באוויר. קרש אחר היה התחלה של מסגרת לא ברורה. הוא החזיק את המסגרת והסתכל דרכה בסיפוק. לרגע הזמן עמד מלכת. הוא לא נע כמעט, רק הביט דרך המסגרת כאילו היתה היא חלון. הוא הסתכל דרכה אל המרחק. ממתין.

ואיש לא בא.

כשסיימתי לקשור את הקשר האחרון חשבתי שייעלם,שיקפוץ הרחק כמו בפעם הקודמת. לקפוץ, משמעו להחזיק את כל גופך באוויר ללא צורך בתמיכת האדמה שמתחתיך. הפעם נראה שהוא צריך את תמיכתו של אחר, שרק איתה יוכל, לא לקפוץ, אלא לשבת ולהמתין.

אני לא יודע אם היה צריך כל כך את החלון כי רצה שמישהו יבוא אליו, או אולי רצה את החלון כדי להרגיש שאינו בחוץ, אלא מביט החוצה מתוכו של ביתו.

בשעת הצהריים, עת תפסתי נמנום קל בצילו של עץ, נחשפתי למראה מוזר מאין כמוהו.

שקוע הייתי, ספק במחשבות, ספק בחלומות, כשחריקות מתכתיות מלוות במהלומות חזקות הפרו את שלוותי כשלמולי, על המדרכה, עמד ביתן קטן מכוסה לוחות פח, קרשי עץ, מחוברים זה לזה ברישול. הוא לא כל כך עמד, אלא נע במקומו בחוסר שקט, כאילו חלקיו הרבים מנסים למצוא לעצמם מקום. זיזים פרועים שלא נחתכו לאורך המתאים, קפצו פנימה והחוצה ללא מנוחה, והצירים שחיברו אותם זה לזה נאנקו וצעקו. התנועה בו היתה כה רבה שהתפלאתי איך הוא בכלל מצליח שלא להתפרק, ובעוד אני מנסה להבין מה המראה התמוה שלפני, הביתן החל לקפץ. הוא נע לעבר הכביש, עלה במעלה הרחוב, מצליח רק במזל לחמוק ממכונית שנסעה שם במהירות. מתוך הבהלה, החל לקפץ לצד השני ואז התרסק ברעש גדול על גדר עץ בשולי המדרכה שממול.

לוחות המתכת היכו בגדר ופרקו אותה כשהן עצמן מתפזרות לכל עבר.

יחד עם זאת, גם אחרי שאחרון הלוחות שקט על המדרכה, הרעש לא נדם. הברגים והצירים המשיכו לרטוט. הם קיפצו על המדרכה וגלגלי שיניים קטנים החלו לכוון את התנועה ולחבר, כאילו באקראי, קרש מן הגדר עם לוח פח, אליו חוברה כמו בטעות שקית ניילון שהרוח לא הצליחה לסייע לה לחמוק. לוחות פח וקרשי עץ נערמו זה על זה. ברגים ומסמרים איחדו אותם יחד ללא סדר, ללא תכנון, והכל ברעש גדול כשכול החתיכות רועדות ומתחככות זו בזו. הופתעתי איך בתוך כל הכאוס שנותר מפוזר על המדרכה הצליח להתרומם ביתן חדש, שונה בצורתו, חסר תכנון או מחשבה, אך עומד על יסודותיו הארעיים בכל מחיר. הביתן מתכווץ ומתרחב כמו לב פועם שהוצא מבית החזה, חלקיו נעים החוצה ופנימה והנה הוא שוב מתחיל לקפץ, מותיר אחריו נסורת עץ ושבבי מתכת, חלקי ברגים עקומים, אך הוא לא מביט לאחור, אלא ממשיך להתקדם במעלה הרחוב, כאילו בורח הוא ממשהו, או שלהפך, מנסה להשיג את מה שכבר מזמן לא נראה באופק.

בחנתי את התקדמותו. כיוונו משתנה בכל רגע, כאילו מכוונים אותו תריסר קברניטים חלוקי דעות, רבים זה עם זה לאן לכוון את ההגה. לעיתים הוא נראה כקפיץ, כשבכל נחיתה על הקרקע עף לו בורג או קפיץ עץ שלא חובר כהלכה, ולעיתים נראה הוא כחבית המתגלגלת מצד לצד בכוחם של גלגלי שיניים גדולים. קרשים שחוברו כעמודים הופכים בן רגע להיות חלק מהגג ולוחות שחצצו בין הפנים והחוץ נבלעים מאחורי אחרים שמכסים אותם בפתאומיות. עוד אני מנסה לשווא למצוא הגיון כלשהו באופן הפעולה וההבנייה של המבנה המוזר הזה, נבלמה מנוסתו כשהתנגש בעמוד רחוב. משני עברי העמוד הושלכו בעוצמה כל חלקיו, כאילו לא היו מחוברים מעולם ונחתו על חצץ שכיסה את הכביש.

רגע של שקט וחוסר תזוזה הקים אותי לראות מקרוב מה עלה בגורלו וכשהתקרבתי החל שוב זמזום גלגלי השיניים הרוטטים. פיסות ברזל קטנות החלו לקפץ כמו גרעיני תירס בשמן החם וכשיורדים הם חזרה אל הקרקע, נתפסים בכל העומד בדרכם. כך נקשרו יחדיו גם אבני החצץ, גם לוחות הפח וקרשי הגדר, כשגלגלי השיניים ומסמרים וברגים וגם שארית חבל ואולי גם מסטיק דביק, קושרים מחדש את שהתפרק והתפזר רק לפני דקה או שתיים.  קולות חריקת לוחות הפח והלומות קרש בקרש רק התחזקו וכשנראה ששוב נאספו זה לזה המשיכו לנוע, למשוך מעט ימינה, מעט  שמאלה כדי למצוא את מקומם, כיסו זה את זה ונגלו לפתע בפאה אחרת או בגג, ואז הרגשתי שהבחין בי וכשברח, נותרו מאחור שוב רק שבבי עץ וכמה ברגים מיותרים כשאחד מהם ממשיך לרטוט ולנתר ואין לדעת אם ידע או לא ידע את דרכו חזרה הביתה.

הוא לא מש ממחשבותיי.

מתפזר וחוזר לעצמן, אך הוא לא מוצא את עצמו. הוא כאילו אחר, אבל הוא ללא ספק הוא. הלוואי והייתי יכול לעזור לו למצוא את ביתו, למצוא את עצמו, למצוא סוג של קביעות. כל מה שנקרה בדרכו הוא בולע, אך נעלם באותה מהירות. מנסה לאחוז בתוכו, אך מאבד, ואני אוסף בורג עקום, פיסת עץ קטנה, להזכיר לעצמי את היש. להציע לו רציפות כלשהי.

אולי הוא מגיע אלי שוב ושוב, לא במקרה.

שב לידי רגע. נוח לך תחת צל ענפיי הדקים. היה אתה עצמך.

קישור לחלק השני

סיפרתי לך על בית אגוז.

באחד מטיוליי התיישבתי לרגע בצל הקיר המערבי והנחתי ראשי על אחת מהאבנים הגדולות שבלטו ממנו. אמנם היתה זו שעת בוקר, אך עפעפיי היו כבדים והשקט עטף אותי ברכות. שקעתי בתנומה וכשפתחתי את עיניי לא ידעתי אם ער אני או חולם.

פתח צר נגלה לפתע מולי. אור בקע מתוכו, רך ובהיר. התקרבתי אל הפתח ולמרות שהיה הוא צר כחריר ירי הצלחתי להשתחל ולעבור דרכו. החדר אליו נכנסתי היה לבן כולו והאור היה נעים ומרגיע. מהתקרה היו תלויים לוחות עץ ארעיים, ספק מדפים, ספק מדרגות, ספק קישטו את החדר. הם הונחו באקראיות, כמו נתלה הראשון ברישול לשם עצמו וללא ייעוד וללא מחשבה על אלו שיבואו בעקבותיו וכך גם השני והשלישי. בצידו השני של החדר, בגומחה רחבה בקיר, היו תלויות יריעות בד לבן ארוכות כשחול בקפליהן. כשהתקרבתי ראיתי כמה רבות הן היו. לא יכולתי לראות את הקיר מאחוריהן, אולי היה זה ארון שדלתותיו נעקרו?

הסתתי כמה מהיריעות והן נעו בכבדות כמו וילון ישן חושפות אחריהן יריעות נוספות. התקדמתי ופילסתי דרכי בין היריעות הלבנות שהיו רבות משיכולתי לשער. התקדמתי בניהן כמו היה זה ארון שאין לו סוף. התקשיתי לראות מעבר ללובן הבוהק, אך לפתע תמו יריעות הבד. האור היה חזק, כנראה זה היה מקור הלובן הבוהק של הבדים, וכשהתרגלתי מעט לעוצמתו, מצאתי עצמי בחצר פנימית קטנה ונעימה. במרכזה עמד עץ רימון צעיר שענפיו הדקים הושטו לכל עבר ועליהם פירותיו הבשלים.

העץ לא היה גבוה כך שלא התקשיתי לקטוף את אחד הרימונים האדומים והעסיסיים מבין הרבים שעמסו את ענפיו. צבעו היה מבהיק ועמוק כמו יין אדום שיושן בחבית עץ עתיקה וניחוח עז של תשוקה נדף ממנו. ריחה של הרפתקאה הקסים אותי ונעצתי את שני אגודלי בבשר הפרי כדי לפתוח אותו לשניים והגרעינים האדומים מלאי העסיס שלחו נתזים עזים אל פניי. פי התמלא במתיקותם האין סופית, אך גם עיניי התמלאו באדום הסמיך. תחושת הצריבה הקשה גרמה לצעקה להימלט מפי שהפרה את השקט ששרר בגן המבודד מוקף הקירות. הרימון נפל מידיי שמיהרו להגן על העיניים השורפות, אך היה זה מאוחר מדי. נשענתי על קיר האבן, כמו מחפש הגנה.

שפשפתי את עיניי כדי להביא אותם לדמוע ולסלק את החומצה האדומה הזו שסמאה אותי. אחרי דקות ארוכות של כאב הצלחתי לפקוח אותן. קיר האבן עמד זקוף מולי אך כשהצלחתי לראות שוב הבנתי שאני לא נמצא עוד בגן, אלא במקום בו נמנמתי זה דקות ארוכות, מחוץ לבית אגוז. הפתח נעלם. לעומתו, האודם המתוק הותיר על ידיי את סימניו גם לאחר ששטפו אותו מים רבים ורק הימים הצליחו להחזיר להם את צבעם. מאז עברתי מספר פעמים לידו אך את הפתח לא מצאתי. עוד אמשיך לפקוד אותו, אולי עוד אולי אמצא את הדרך לגן החבוי שבבית אגוז.