מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

ומאז שחזרנו מהודו כמעט ולא כתבתי.

לא שאני לא חושב על זה, ולא שאין לי רעיונות, פשוט אני לא מצליח לגלגל את הרעיון מספיק זמן בראש כדי שיבשיל ואז כבר אין לי זמן ואני שוכח או שאפילו יש רעיון אחר אבל לא יוצא מזה כלום. בגלל זה הרשומה האחרונה שלי היתה אוסף של מבזקים קצרים יחסית (יחסית אלי. בלוגר אחר אולי היה עושה מכל אחד מהם רשומה שלמה בלי למצמץ, אבל אני, מסתבר, אוהב להאריך). היתה תקופה עמוסה של עם הרבה רעיונות מגדריים, מצעד גאווה, כותרות על מהפכות ועל חקירת פרשת הרצח בבר נוער ופסיקת הנישואים הגאים באמריקה - שעל כל אחד מהם יכולתי למלא עמודים, אבל היו כאלו שאמרו את מה שחשבתי באופן לא רע בכלל, ולא התחשק לי לעשות קופי-פייסט למישהו אחר. בתמצית: הומואים הם אחלה הורים, אני לא שייך לאף קהילה, אני לא סומך על אף פוליטיקאי וגם לא על המשטרה, התקשורת סובלת מהומופוביה ליברלית, וכך גם רוב העולם ואריק ובנץ משלנו. מה חדש.

בנתיים, נגמרה לי חופשת הלידה. ברור שיש לי התנגדות לזה שביטוח לאומי מגדירים לנו את האורך הרצוי של החופשה , אבל אני אעזוב היום את האנטי-ממסדיות הטבועה בי.

נגמר לי הסמסטר, ואיתו שנתיים של לימודים ורק התזה נשארה לפני. שנתיים מעניינות מאד, אני יכול לסכם. לא שלא היו קורסים זוועה, אבל בסך הכל היה שווה את זה. ולראשונה הבנתי כמה האקדמיזציה של המקצוע, שהרבה מלינים נגדה, היא למעשה ברכה. יש הבדל בין להכיר רעיונות של הוגים, חשובים ככל שיהיו, לבין להכיר מחקרים מבוססים ומהימנים. 

וכבר התחלתי לעשות ראיונות לתזה. אחד עשיתי, ליתר דיוק. היה מעניין מאד. הבנתי שאני אצטרך לעשות שניים שלושה ראיונות לפני שאני אהיה בטוח מה עושה מראיין. אולי גם לפני שאני אהיה בטוח מה בדיוק אני חוקר. 

וגם, היום חזרתי לעבוד. התוכנית היא שאני אעבוד יום בשבוע, כשיוד נמצא בבית. זה יום קבוע כך אני אוכל לטפל ולתת למטופלים עקביות, ואם יסתדר, אולי מדי פעם אני אתן יום נוסף. למרות זאת, הבנתי שאם בימים שיוד בבית, אני אהיה בעבודה, אנחנו כמעט ולא נתראה, כך שלא ממש בא לי פתאום. כבר נורא התחשק לי לחזור. התגעגעתי. זה אפילו קצת הפתיע אותי. 

וכשכבר חוזרים, אז מתמודדים עם הדבר עצמו. מסתבר שלטפל, זה לא תמיד כזה כיף. בעיקר אחרי הפסקה כזו, אני רוצה לצלול פנימה למעמקי הנפש, והמטופלים צריכים זמן הסתגלות, זמן להסיר את ההגנות... ממש חוסר התחשבות.

והקטנה? הקטנה נפלאה. מחייכת ומרימה את הראש וגם עושה קולות של תנשמת. כן, תנשמת. זה כנראה קשור להשפעה של הכפר. 

יש לנו מזל גדול כי יש לנו מלאכית. היא נהדרת ולא יכולנו לבקש טוב יותר. ואל תעשו טפו טפו טפו ואל תגידו חמסה חמסה. כבר שלושה וחצי חודשים הכל זורם נהדר בלי שום אמונה תפלה, אז אל תביאו לנו עכשיו את הנאחס עם איזו מחווה נגד עין הרע.

אולי עדיף שאסיים כאן. אז המלצה שלי, אל תמשיכו, כי מגיע מה שמגיע.

רשומות אני כבר מתורגל לכתוב, אפילו סיפורים, אך שירים פחות, וגם זה יצא, בואו נגיד, לא ממכבשיי, אלא מיד המקרה.

ובכל זאת, למי שממש מתעקש, והחליט להתעלם מאזהרותיי, וגם לאור הרשומה הלא שגרתית הזאת, סיום לא שגרתי. שיר.

שני אימהים לבדם

מפזרים שנות ערפל

של קלישאות

של קיטש סימטרי

האמנם שילוב קוצים רכים

(שלפי שיבולים)

במכנה משותף של הדדיות

יוצר שלישי(ת)

ידעתי שזה יגיע, אבל לא חשבתי שכל כך מהר, ולא מכל כך הרבה כיוונים.

ואתם יודעים מה, זה בכלל לא קשור להיותנו זוג גברים, להפך. איך שאני רואה את זה - זה קודם כל בעיה שלכם, הסטרייטים.

לקטנטונת שלנו היתה נזלת. נזלת זה דבר נורא. הם לא יודים להוציא כלום מהאף, והם פשוט שוכבים ומתקשים לנשום, ואז גם לא מצליחים לאכול או לישון כמו שצריך. בקיצור, סיוט. אז בדך מפה לשם נכנסתי לקנות משהו לאף. סיפרתי לרוקחת שיש לי בת בת חודש וביקשתי ממנה להסביר לי מה זה משאבת הנזלת שהיא הציעה לי. וכך אומרת לי הרוקחת:

"למשאבה יש שתי צינורות, את האחת האמא שמה באף של התינוק ואת השנייה היא מכניסה לפה"

הסתכלתי ימינה ושמאלה. אולי יש איזו אמא לידי שהרוקחת מנסה להסביר גם לה. אולי נעמדה לידי לקוחה אחרת שנראית כאילו היא עומדת איתי. אבל לא. רק כדי להסיר כל ספק, הגעתי לשם לבד, בלי אחות או חברה, וחשוב לא פחות, לא לבשתי את השמלה שלי ולא הייתי מאופרת. היה קשה לפספס את העובדה שאני גבר, ושאני הוא הלקוח שמעוניין למצוא פתרון לבת שלי. 

אל הקופה הראשית ניגשתי כי אמרו לי שמחלקים מתנה שווה לרך הנולד. היה לי ברור שזה מאמץ שיווקי משותף, ושאני בעצם חושף את עצמי למאמצי מכירה של אלו שאני אעביר אליהם אחר כך המון כסף מכיסי ובעצם אני אממן בעתיד את המתנה, אבל אם כבר מחלקים, למה שלא אקח. גם היה לי ברור שזה יכלול טופס ארוך עם הפרטים שלי דרכם יוכלו המשווקים לשלוח אלי חומר פרסומי נוסף, אבל מה לא עושים בשביל מתנה. ובטופס שמונח בנינו כותבת הקופאית את מספר הזהות של הילדה ואת שמה, והנה הגענו לפרטים שלי כי כתוב שם "שם ההורה", אבל הקופאית בוחרת לה חירות יצירתית ושואלת אותי: "איך קוראים לאמא?"

לא שלא ידעתי שזה יגיע. אפילו הייתי מוכן. כבר שמעתי את הסיפור הזה מהרבה הומואים, ויש שבחרו להתעלם, ויש שבחרו להסביר, ויש שבחרו לכעוס או אפילו להגיב בארסיות. אבל אתם יודעים מה, אף פעם לא שמעתי את הסיפור הזה מגבר סטרייט ויש לי הרבה חברים-גברים-אבות-סטרייטים. ועכשיו אנחנו ננסה לנחש למה. אפשרות אחת, גברים סטרייטים לא מעורבים בחיי התינוק. הם חוזרים לעבודה אחרי שלושה ימים. הם לא מחתלים, לא מחזיקים בקבוק, אפילו לא קופצים לסופרפארם בדרך מהעבודה והם טובים רק בשביל להביא פרנסה הביתה. אם זה נכון, אני מתנצל בפניכם כבר עכשיו (וגם מרחם עליכם) ומפציר בכם לא לקרוא את הממשך. כנראה שכמו שאבא שלי לא היה מוכן לגעת בחיתול מלוכלך כך גם כל שאר הגברים הסטרייטים וזהו רק הדימיון העשיר שלי שהביא אותי לחשוב שמשהו במילניום השלישי קצת השתנה.

אם בכל זאת המשכתם לקרוא, אני מניח שאתם חושבים כמוני, שרוב האבות, לפחות בעולם המודרני ובשכבת הגיל שלנו ואתם יודעים מה, בתוך הבועה החברתית הקטנה בה אני ואתם חיים, קצת מעורבים בגידול ילדיהם. אולי אפילו מחליפים חיתול או אפילו מתעוררים בלילה לעשות בקבוק. רחמנא לצלן, אפילו יודעים להשתמש בשואב-נזלת. ואז אני שואל אתכם, גברים סטרייטים, למה כשאתם עומדים מול הרוקחת שמסבירה לכם על האם, או מול הקופאית שמבקשת לשמוע את שם האישה, אתם עומדים ומחייכים ונותנים את שמה כאילו היא זאת האחראית על הגידול של התינוק ואתם מקסימום העוזרים הנאמנים שלהם, מופע החימום שלפני ההורה האמיתי - האמא.

ועכשיו אני מדמין אתכן האמהות. מאושרות מכך שהבנתי סוף סוף את ההבדל האמיתי. שעם כל המהפכות הפמיניסטיות והשאיפה לשיוויון, כשזה מגיע לגידול הילדים - אתן מנהלות ביד רמה את הבית והם, הגברים, זכאים לקבל את ההחלטות בעצמם, כל עוד זה מה שאמרתם להם להחליט. למעשה, לכן הנשים יש יותר מיד ורגל בכך שכששואלים אותם מה שם ההורה, הם אומרים את שמכן בלי לחשוב לרגע שמישהו כאן גוזל את זכותם להיות הורים. או שלפחות זה מה שאתן רוצות לחשוב, כי אנחנו עדין חיים בעולם פטריארכלי בו אישה שווה פחות, ובעולם בו הגבר שולט, הבית, בין החיתולים לספונג'ה, זה המקום היחיד בו אתן מצליחות לשמר את העליונות שלכן. מי שמכירה קצת תיאוריה ביקורתית, יודעת שזה פרס התנחומים שלכן: תשלטו בסירים, אבל אל תתרחקו מפנקס הצ'קים. עכשיו אני בטוח עצבנתי אתכן עד השמים (מה שמעניין אותי זה למה הגברים מקבלים את דבריי בשיוויון נפש...). אז אני אעשה הפסקה קטנה ואספר לכם משהו על יום הלימודים שלי השבוע באוניברסיטה.

אני לוקח קורס על... לא חשוב בדיוק, על טיפול. והשבוע, השבוע הראשון ללימודיי לאחר חופשת הלידה בהודו, בשיעור הראשון, היה שיעור בנושא "תובנה אמהית". מי שרוצה יעשה על זה גוגל, אבל אנ אספר לכם על קצה המזלג שתובנה אמהית היא למעשה היכולת להביט לתוך עולמו הפנימי של הילד ולהבין את מניעיו ורגשותיו. זהו מושג בן ימינו, פוסט-המהפכה הפמיניסטית, הרבה אחרי פרויד, אפילו אחרי מתן זכות החירה לנשים שלא לדבר על אחרי התקופה שגולדה ותאצ'ר הראו לכולם מי מחזיק את השרביט, וכמו שאתם מבינים מהמושג מדובר על יכולת מופלאה ששמורה לאם. הרי לאב אין את התבונה הנדרשת כדי לראות פנימה. גברים הם הרי שטוחים כמו בייגלה של העידן החדש ובעלי עומק רגשי של פרינגלס, כולל האפטר טייסט שלא עוזב אותך. כשהפניתי את תשומת לב המרצה לעניין, היא הסבירה שהמחקר נעשה על אמהות בלבד ולכן הוכללו הממצאים על הנשים בלבד. מה ששכחה להגיד המרצה היה שהנחקרות היו כולן מחיפה, כולן בעשור השלישי של חייהן, כולן אמהות לילדים בסיכון עד גיל 12 וכולן גם מעדיפות קולה זירו על דיאט קולה (מה קורה לעולם האסוציאציות שלי היום). יחד עם זאת, במסקנות המחקר צוות החוקרות לא טרחו לציין שהמחקר מצא את התובנה-של-אמהות-לילדים-עד-12-חיפאיות-בעשור-השלישי-שמעדיפות-קולה-זירו, והחליטו להכליל את המסקנות שלהן גם על אמהות שגרות בשטוקהולם ובשיקגו, על בנות הארבעים ובנות השמונה עשרה, ועל אלו שמעדיפות משקאות ללא אספרטם' כי זה לא בריא, אפשר כוס מים בבקשה? הבייגל'ה עשו לי קצת צרבת. או שאולי זה המחקר ההוא. אבל את ההורים האחרים בבית, אלו שאינם נשים, הם שכחו.

אני יודע, כבר בתיכון היה לי מנהג להתווכח עם מורים כדי להוכיח להם שהם טועים, אבל כאן זה לא היה (רק) זה. המחשבה שלי נדדה אל קבוצת ההורים שהעברתי השנה ובעיקר אל שני הגברים שהיו שם עם נשותיהם והפגינו תובנה "אמהית" לכל דבר ועניין. חשבתי לעצמי, אם אותי המושג הרעיש, מה היה קורה אם הם היו נתקלים בו? מה זה היה עושה לביטחון שלהם ביכולת שלהם להבין את הילדים שלהם ולהשפיע עליהם. חייבים להודות שהגברים היו מיעוט. אני אפילו בטוח שהקבוצות בהן עשו את המחקר הזה היו של אמהות בלבד, אז מה בעצם רע כל כך להעצים אותן, לתת להן את התחושה שהאמהות שלהן היא כוח? 
 

הבעיה היא שהאמהות האלו חוזרות הביתה לילדים שלהם, לגברים שלהם (אלו שעכשיו או אלו שיהיו) עם מסר ברור שלאישה יש יכולת שלגבר אין, שהאחריות על עולמו הפנימי של הילד על כתפיהן בלבד, שהגבר לא יכול להיות שותף להורות, שהבת שלהן צריכה להיות רגישה והבן לא יכול להבין את עולמו הפנימי של האחר, ובכך הן מנציחות את הפערים שעוד מבראשית החלישו אותן והפכו אותן לאמהות בסיכון. מרצים, חוקרים, מטפלים, כמו כל מי שמתיימר להיות סמכות מקצועית בתחום הנפש, בתחום החינוך, החברה, ההורות - יש לו תפקיד בהבניית המציאות - באופן שבו את יוצרת את תבניות החשיבה של האנשים מסביבך. שיר ילדים תמים על אצבעות היד "אגודל הוא אבא - ראש המשפחה, אצבע היא אמא - קוראת לארוחה" משמר בתוכו עולם בו מקומה של האישה בבית והגבר מנהל את המשפחה. כך גם השימוש במושג תובנה אמהית. אני יודע שאולי לחלקכם זה נראה כמו קפיצה מעל הפופיק, אבל אלו רעיונות שמפרידים בין תפקודיים גבריים לתפקודים נשיים ומשמרים את הדיכוטומיה הפטריארכלית (סליחה על הביטוי המפוצץ, בעברית פשוטה - את זה שגבר הוא "גבר" ואישה היא רגישה ונחותה).

מדי פעם אני שומע מגברים שלנשים שלהן יש אינטואיציה שלהם אין. שלגבר לוקח זמן עד שהוא משתלב בהורות. גברים יקרים, זה בדיוק התוצאה של ההבניה החברתית שאני מדבר עליה. אין במחקר הוכחה לרעיונות האלו ואם הם היו נכונים, המחקרים שהשוו ילדים של זוגות גברים לילדים שגודלו על ידי נשים היו מראים פערים בהיקשרות, ביכולות הרגשיות והחברתיות ואין כך הדבר. גברים שמגדלים ילדים מפגינים יכולות הוריות טובות בדיוק באותו אחוז כמו נשים, רק שלעיתים לחברה נוח להגיד לכם, אתם לא נדרשים לילד כשהוא קטן, לוקח לכם יותר זמן להיקשר, הילד צריך את אמא שלו, ואתם, עדיף שתחזרו לעבודה, שם אתם טובים יותר. 

גברים ונשים - זה תלוי בכם. השאיפה לשיוויון לא מתחילה בייצוג בכנסת או בחוקי התעסוקה אלא בבית, במסר שאתם מעבירים לילדים שלכם דרך ההתנהלות שלכם בבית ומחוץ לו, וכשהילדים רואים אתכם מתייחסים לאב כהורה מספר שתים, או אפילו באופן רחב יותר, כשאתם מייחסים את היכולות של הורה זה או אחר למגדר שלו, במקום לאישיות שלו, אז אתם מלמדים אותם שבגלל שהם גבר/אישה מצופה מהם להצליח במקום אחד ולהתקשות באחר. אז אתם חוסמים בפניהם מחצית מהאפשרויות. השמרו לנפשותיהם.

אחרית דבר

המרצה שלחה לי אתמול מייל ובו היא כותבת שהיא בדקה את ההערה שלי מול חוקרת שנייה במחקר (כי דבריי לא היו הגיוניים מספיק לקבלם ללא בדיקה). והחוקרת השנייה כתבה לה תשובה המסתמכת על מחקר של חוקרת שלישית, אותה החוקרת הראשונה שלחה לי ואני אביא בפניכם: "אנחנו יודעים שאין הבדל בהתפלגות (תובנה מול היעדר תובנה) בין אבות לאימהות. כלומר, אבות לפעוטות בהחלט מראים תובנה לעולמם הפנימי של ילדיהם בשיעור דומה לזה של האימהות.... כך שבהחלט ניתן לאמץ שפה שמדברת על תובנה הורית." 

למרות הכל, אני  מרגיש כאן, ממרחקים, את יום העצמאות. ברקע מתנגנים להם ביצועים מחודשים של קלאסיקות עבריות מאיזה אוסף לא כל כך חדש וניחוחות החג באוויר. מדהים איך שהחודש האחרון היה מתובל בצרור חגי ישראל. אני חושב שנתתי עליהם את דעתי השנה יותר מאשר בשנים קודמות, אולי דווקא בגלל המרחק, אולי דווקא בגלל הפייסבוק, על זה יש מקום לכתוב רשומה נפרדת, סביר להניח יותר, מחקר אנתרופולוגי נרחב, אבל לא עכשיו. דרך החלון האינטרנטי שיש לי אל מדינתנו הקטנטונת, נראה שבימי הזיכרון שחלפו עסקתם שם בארץ הקודש באותם נושאים חמים שעלו, וטוב שעלו, בשנה האחרונה. העיסוק סבב את שאלת הזכויות הבסיסיות שצריכה המדינה לתת לחלשים, אלו שלא יכולים להגן את עצמם. מיעוטים חברתיים נדחקים אל השוליים כדי לפנות מקום למיתוס של הגבר הלבן שהקריב את עצמו לטובת המדינה. זקנים שהמדינה זרקה אל פת הלחם סוחבים על גבם גאוני שיווק שמפרסמים שיסייעו לניצולי שואה ויתנו להם כוס קפה חינם ערב בשנה. לא ברור עדין מי הוא הישראלי החדש, אבל מאז השחרור ממצרים הוא הפך להיות מודע לקיומו של החלש והוא שמח לעשות עליו קופה.

ניחוחות חג העצמאות מביאים גם את ארומת שריפת הגופות המסורתית. המסורת הישראלית, לא ההודית. תנו לי רק משפט אחד של תוכחה ואני עוזב את זה. תסבלו קצת בשבילי. ברוח המודעות העולה ליתרונות הטבעונות, הן מבחינה מוסרית, הן מהבחינה המוסרית והן מהבחינה האקולוגית, עולים גיצים של גופות בעלי חיים שנולדו בהזרעה כוחנית של פרה משועבדת, שוולדיה הופרדו ממנה רגע אחרי הלידה כדי שלא ישתו את החלב השדוד, הוחזקו בתנאים קשים ובסוף הוכו בשוקים חשמליים בדרך אל אובדנם רק כדי שנוכל לחגוג בשיעבודם ועבדותם את עצמאותנו.

מי מקוראיי שהצליח לחצות את המשפט האחרון, אני מבטיח לנסות לא לחזור על דימויים כאלו שנית ברשומה זו כדי לא לקלקל לכם את חדוות החג. אני רק בונה את הטיעון שלי.

זה זמן רב שאני מנסה להמנע מחגיגות יום העצמאות. לרוב אלו מסיבות "על האש" שאני מוזמן אליהם, שם מובטח לי כפרס ניחומים, איזה טבעול או ירקות וחומוס בפיתה, כדי שגם אני אוכל לשבוע. יש גם את היוצאים מגדרם ומבטיחים שלל מאכלים צמחוניים ערבים לחיך לצד הבשרים, אבל הם מפספסים את הפואנטה. הם מצילחים לעשות זאת בגלל האופן בו הם מנסחים את העניין. גם אני, שהייתי אוכל-בשר והיום אני *עדין* אוכל מוצרים מהחי, למרות שאני מודע לתהליכים הקשים (והבטחתי לא לתאר שוב) שעוברים בעלי החיים כדי שאני אצרוך את מוצרי החלב או הביצים, מנסח את הדברים בצורה שמאפשרת לי לראות את המציאות כך שאוכל להמשיך לאכול גפ מוצרים מהחי.

הפסקה הבאה תעסוק בפסיכולוגיה נרטיבית אז מי שכבד לו, שידלג. היא גם עלולה לכלול ספוילר קטן מהסרט "חיי פיי", אז שוב, ניתן לדלג. אנחנו מבנים את עולמנו בעזרת בחירה לא מודעת של הדרך בה אנו מספרים אותו. אנחנו בוחרים אם לראות את חיינו כמסע מרתק מלא בשיעורים והזדמנויות או כתמונה חד גונית ומשעממת. אנחנו בוחרים אם לתפוס את העולם כמקום נותן מעושרו או מקום אכזר שמניב רק קשיים ומהמורות אותם אנו צריכים לצלוח. מי שראה את חיי פיי, גילה בסוף הסיפור הצבעוני והמרתק שלגיבור יש שני סיפורים שונים ורחוקים זה מזה על אותה מציאות והוא שואל אותנו איזה מהם אנו מעדיפים לבחור. הוא מתעקש שאין סיפור אחד שהוא אמת וסיפור אחר שהוא בדיה. אמנם אחד הוא כזה שאפשר לכתוב אותו בטופס של חברת ביטוח, אבל זה לא הופך אותו לנכון יותר. הבחירה של הגיבור אפשרה לו לעבור את המצוקה הנוראית אליה נקלע. הסיפור שלו הוא זה שנתן לו את הכוחות לשרוד ויתכן שבלעדיו לא היה יכול לספר את סיפורו.

"מסורת הנפנוף" הוא כינוי איזוטרי שקראתי היום, אבל דוגמה יפה לדרך בה אפשר לבחור לספר את חגיגות יום העצמאות. תוכנו המרכזי של הסיפור ברור מאד, וכולל נפנוף על מנגל בו ניצלים נתחי בשר ואכילתם בתאווה. אנחנו חוגגים את החג באכילה, כמו שעושים בכל חג ישראלי/יהודי שאפשר לסכם  ב"רצו להרוג אותנו-ניצחנו-בואו נאכל", וזה בסדר, אבל האכילה הפעם סובבת את הרעיון שככל שנוריד יותר סטיקים או נדחוף יותר קבבים, כך חגגנו יותר. האמת היא שמיטיבי הלכת נהנהים להכריז על איברי הגוף הפנימיים, ומספרים בלי משים על הלבבות, הכבדים, הכנפיים ושאר חלקי הגופות. גם אני לא הייתי חושב על משמעות החיים שנלקחים כשהייתי אוכל שניצל, או חושב על הפרה המסכנה כשהייתי קונה נתח בשר קפוא בשקית. עם הזמן הצלחתי לראות (כמה זה קל במבט לאחור) שהעוף שמסתובב בגריל, הוא בעצם גופה, ולא אוכל, ובטוח לא מקור הנאה או סיבה לחגיגה. כמו שבית הקברות, זירת רצח או שדה קרב אינם מקום מתאים לחגיגת יום הולדת, כך גם מנגלים אינם הנוף המתאים בשבילי לחגיגות יום העצמאות.

הקשר לתחילת הרשומה שם הזכרתי את זכויות הזקנים וזכויות המיעוטים אינו רק כרונולוגי. הוא לא קשור רק לסמיכות ימי הזיכרון ליום העצמאות. הוא קשור לזכויות. בעבר היו הזכויות שייכות רק לאוחז בכתר בין אם מתוקף מוצאו, תוקף הדת, או הכוח שבידיו. יותר מאוחר קיבלו מספר זעום של גברים אחרים זכויות משלהם. האנושות קיפחה זכויות של קבוצות גדולות, לא רק של מיעוטים. זכות הצבעה לנשים בשוויץ ניתנה רק ב-1971. בסעודיה, רק לפני שנתיים. זכויות להומואים ולסביות גדלות בעולם המערבי מיום ליום וצריך לזכור שרק לפני 25 שנה בוטל החוק בעניין במדינת ישראל ועדין החוק הקיים מפלה ומעודד הומופוביה וברחוב עדין מתעללים ורוצחים באנשים רק בגלל שהם אוהבים את בני מינם. אני בטוח שכשחברי ה"קו קלאס קלאן" היו מתכנסים כדי לתלות כושי, הם לא היו אומרים לעצמם "בואו נעשה הערב מעשה לא מוסרי", אלא הם היו נפגשים עם דגל ביד ושיר בלב לחגיגה טקסית של צלבי אש ואקסטזה בה הם נהנים יחד סביב גופה, וכן, אולי מעדתי בניסיוני שלא להקשות עליכם, אבל זו המציאות. בשבילם זה לא היה שונה מחגיגה של "על האש". לפי משנתם, זכויותיו של הכושי לא עלו על אלו של הפרה שברפת. 

בעלי חיים הם בעלי זכויות. העשורים האחרונים מראים שכמו זכויות הנשים, הלהטבא"קים, השחורים ושאר קבוצות, עולה המודעות וההכרה בזכויות של הנשרים, הפרות, הלביאות, דובי הקוטב, חתולי הרחוב, תרנגולות, מושטים, שממיות, סוסים ופרות משה רבנו. השאלה היא רק כמה זמן ייקח עד שהרוב הגדול יבין זאת וכמה בעלי חיים יקפחו את חייהם כדי שנוכל לחגוג את זכותנו לחיות בארץ הזו. אולי השאלה צריכה להיות קטנה יותר בהתחלה. מתי תקטיני את צריכת הבשר למינימום ההכרחי לך? מתי תוותר על נתח הפרה היומי, סתם מתוך ההבנה של ההשלכות? מתי נבין שחגיגה והרג לא אמורים לבוא ביחד?

יום עצמאות שמח לנו ולכל בעלי החיים.