מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

הבית שלנו תמיד היה מורכב משני בתים השוכנים תחת קורת גג אחת.

בית אחד הוא בית רגיל, דומה פחות או יותר לכל בית אחר.

יש בו מטבח בו האוכל מתבשל.

יש בו חדר ובו מיטה לשינה. 

גם כסא עליו מונח התיק בסוף יום עבודה וארון בו שוכנים ספרים.

לבית יש דלת כניסה וחלונות, בדיוק כמו לכל בית אחר.

הוא יציב ולא משתנה. גם, בדיוק כמו כל בית אחר.

אבל בתוך הבית שלנו יש בית נוסף, שיושב מתחת לאותה קורת גג ומתקיים בדיוק באותו מרחב.

הוא עובר שינויים לפי עונות השנה וגם סתם, באופן בלתי צפוי.

הוא לפעמים עצוב ולפעמים שמח. ורק מי שמבין חתולים יבין אותו.

בבית שלנו יש את הכיסא עליו יושבת שימשי, חתולה שחורה וארוכת שיער.

שימשי יושבת על הכיסא שלה ולא משמיעה אפילו ציוץ.

אם ירצה מישהו כסא לשבת עליו ויזיז  את הכיסא בטעות, תברח שימשי והוא יגלה שבעצם ישבה עליו חתולה.

יש בבית את החלון של צוץ. דרכו נכנס החתול שקוראים לו צוץ.

צוץ הוא חתול קטן, עדין וקצת פחדן. הוא נכנס בשקט דרך פרצה בחלון ובלי להודיע לאף אחד.

עוד מעט החלון יתוקן וצוץ יצטרך למצוא חלון אחר.

או סתם מדף גבוה.

יש בבית את המקרר של מירמורית. אם תשמעו אותה מדברת תבינו למה היא נקראת ככה.

היא היחידה שיודעת לפתוח את המקרר של מרמורית.

למורת רוחנו.

אבל אנחנו מנסים שלא להתמרמר.

יש לנו את הספה של נעים, גזזי ועוד אחד. הם חברים ולכל אחד מהם יש סיפור משלו.

יש לנו את הגג של רופי.  

היא מארחת עליו חתולים אחרים בשמחה, אבל היא שם כל הזמן. 

אולי בגלל שרופי גדלה, בשלושה החודשים הראשונים של חייה, על גג.

גג אחר, אבל גג.

יש לנו בבית את החדר של זהר. זהר הוא חתול ג'ינג'י שיש לו פרווה מדהימה והוא כל כך אוהב שמלטפים אותו. 

יש לו כליה אחת. כן, גם לרוב החתולים כמו לבני אדם יש שתי כליות, אבל לזהר נשארה רק אחת.

לכן זהר מקבל אוכל מיוחד, שהכליה היחידה שלו לא תתאמץ כל פעם כשהוא אוכל.

יש לו חדר משלו כדי שאף אחד לא ייקח לו את האוכל.

יש לנו בבית גם את החדר של יוני ושירה. זוג מוזר.

היא הצעירה שבחתולים, צריכה שישמרו עליה, שלא תצא החוצה בלי ליווי והוא, הזקן בחבורה. חולה מאד ואסור שיפריעו לו.

כבר שנה שהוא מקבל אוכל מיוחד, וזריקות כל כמה שבועות כדי שירגיש טוב יותר.

יחד הם חולקים חדר. החדר של יוני ושירה.

שירה היא חתולה קטנטנה וחיונית. מקסימה כל אורח ומעלה בו חיוך.

עוד מעט תגדל וכבר לא תצטרך חדר משלה.

ויוני? שבוע שעבר יוני קיבל זריקה נוספת. כבר לפחות שנה זה ככה. 

כל פעם זה משפיע קצת פחות ואתמול דיברנו על זה שאולי זה הסוף. אולי יותר רע לו מטוב.

אולי עוד מעט החדר של שירה ויוני יהיה סתם חדר.

הבית שלנו תמיד היה מורכב משני בתים השוכנים תחת קורת גג אחת.

בית אחד הוא בית רגיל, דומה פחות או יותר לכל בית אחר.

הוא יציב ולא משתנה. גם, בדיוק כמו כל בית אחר.

אבל בתוך הבית שלנו יש בית נוסף, שיושב מתחת לאותה קורת גג ומתקיים בדיוק באותו מרחב.

הוא עובר שינויים לפי עונות השנה וגם סתם, באופן בלתי צפוי.

הוא לפעמים עצוב ולפעמים שמח. ורק מי שמבין חתולים יבין אותו.

כבר יותר משבועיים לא כתבתי כלום.

וזה לא בגלל שלא קורה כלום, אלא בגלל שקורה המון, אבל לא משהו מעניין.

לא, זה לא שזה לא מעניין, אלא שזה מה שנקרא שגרה.

בתחום הפריון אין חדש. אנחנו מחכים לפונדקאית ואין כזו בנמצא.

יוד היה במומביי שבוע שעבר וביקשתי ממנו לחפש ברחבי העיר פונדקאית.

מזל שהוא לא לקח אותי ברצינות - לא בא לי להחזיק קשר עם אסיר בכלא הודי.

ובעניינים אחרים? ענייני העבודה כמו ענייני עבודה. סך הכל אני אוהב את הדברים שאני עושה, ולפעמים העומס קצת כבד, והמערכת מחרפנת, אבל אין חדש.

אולי זו הזדמנות לכתוב קצת על אחד הדברים שממלאים את חיינו בהמון אהבה ולפעמים גם בעצב.

יוד ואני מגדלים בביתנו מושבה של חתולים. המדיניות היא חלון פתוח. מי שרוצה נכנס ומי שרוצה יוצא. אוכל לחתולים קיים בשפע בפנים ובחוץ וטיפול רפואי אנחנו נותנים ככל שידינו משגת.

זהר חולה.

זהר הוא חתול ג'ינג'י. השלישי בסדר ההצטרפות לביתנו. יוד חילץ אותו מתוך איזה פח אשפה כשהיה בגודל כף יד, מכוסה כולו במה שנראה כמו זפת שחורה. מאז עברו כעשר שנים וזהר גדל והיום הוא חתול מאד נעים, חביב לזרים. אפילו יכול לשבת עליך אם באת לבקר. אבל בחוץ, בחוץ הוא נמר טורף. שועל קרבות לוחם. לכן הוא מגיע הביתה לפעמים מדמם, מנוקב, צולע, מנופח או סתם שרוט. לפני כמה שבועות הוא הגיע כשהלחי שלו נפוחה וקשה. כמו ציסטה גדולה בפניו. רק זו נעלמה, הוא חזר עם חור גדול ברגל. ניסינו לתת לו אנטיביוטיקה, אך הוא ירק את הכל החוצה. לא שמישהו אוהב לקבל תרופות מרות, אבל כשאין ברירה, אין ברירה, ויש חתולים שבולעים את זה בגבורה והוא - רייר הכל החוצה.

לאורך כל התקופה הוא איבד משקל. הוא היה חתול חתיך וחזק, ועכשיו הוא נראה רזה ושברירי. לקחנו אותו לבדיקה מקיפה השבוע. בדיקות הדם הראו שיש לו בעיה בכליות. אני מקווה שזו בעיה זמנית ושעם התרופות והתזונה המתאימה, יחד עם הרבה חום ואהבה, נצליח לסייע לו להבריא ולחזור על עצמו. כבר עשינו ניסים כאלו בעבר.

בינואר שנה שעברה איבדנו את שחר שהיתה חתולה מיוחדת במינה. אתם יודעים איך זה, הורה אוהב את כל ילדיו, אבל בכל זאת, שחר היתה יוצאת דופן. היה לה סיפור חיים מדהים ואולי פעם אכתוב אותו. אובדנה היה קשה לנו מאד. אני יודע שיוד נשבר ועדיין אני בטוח שכשהוא קורא את השורות האלו - ליבו כואב. ככה הוא יוד. הבן אדם עם הלב הכי גדול שאני מכיר. לא סתם אני אוהב אותו כל כך.

אני מזכיר את שחר רק בגלל הפחד שמכרסם אצלי, ובטח גם אצל יוד. אני מפחד לאבד אותו.

אני יודע, מי מכם שלא נקשר אי פעם אל בעל חיים לא יוכל להבין את זה. זהר הוא לא סתם חתול. הוא בן בית ובן משפחה. הבוקר כשהתעוררתי חיפשתי אותו בסלון, במקלחת, על הארון שליד המחשב והוא לא היה בשום מקום. ישר פתחתי את דלת הכניסה וקראתי לו. לא עברו יותר משלוש שניות והוא כבר היה לידי. הוא מכיר את שמו, ומכיר את קולי. רבים אומרים שחתולים הם כפויי טובה, אבל אם הם יראו את המבט שהוא תוקע בי כשאני סתם יושב לעצמי בסלון והוא מסתכל ומחכה שאקרא לו אלי להתלטף, אם הם יראו את המבט המשתוקק שלו, את הכרת התודה, יבינו שזה קשר אמיתי.

זהו. אני מסיים רשומה שלא תכננתי לכתוב, על נושא שלא כתבתי עליו עוד, ומשאיר הכל פתוח, כי זה המצב עכשיו.

אני יודע שיוד אולי קורא את מה שכתבתי, יושב על המיטה אי שם במדינה רחוקה, ואני מקווה שלא העצבתי אותו יתר על המידה ושאולי, אגייס כאן כמה מחשבות טובות שיקרבו את זהר להחלמה. יוד יקירי, אני מתגעגע אליך.