מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

היום, יומנו האחרון בהודו, יזמנו פגישה עם הפונדקאית שלנו ועם בני משפחתה. עם הגיעו אלינו, מנישה, בעלה, ראג'ו, ושני בניהם, יש ומטש, אל הדירה הקטנה שלנו בבית המלון. ביקשנו מאחד מעובדי בית המלון שיצטרף כדי לתרגם כי האנגלית שלהם היא בערך כמו ההודית שלנו. כשהתקשרו מהלובי להודיע לנו שהם באו, ירדתי לשם כדי להביא אותם אל החדר שם, שם ערכנו על השולחן שתיה ממותקת, עוגיות וחטיפים פיקנטיים שיוד קנה בשכונה לכבוד המפגש.

לא מזמן כתבתי על הפגישה הראשונה שלה עם הפונדקאית. זו היתה פגישה לא קלה. היא היתה אירעית וקצרה ולא מתוכננת, וללא מתרגם קשוב. מנישה השתחררה מבית החולים יום קודם וניכר שהיא סבלה עדין מכאבי הניתוח. יצאנו מהמפגש, כמו שכתבתי ברשומה ההיא מבולבלים ומאוכזבים, אולי אפילו קצת עצובים. הפעם היה אחרת. היה משהו בנוכחות של כל בני המשפחה שנתן בטחון. אמנם התקשורת היתה רעועה, והמבוכה שהיתה נחלת הכלל, מצאה ביטוי פשוט באמצעות הילדים, אך היתה גם פשטות שכזו. בכיבוד אף אחד לא נגע בתחילה, אז מזגנו להם שתיה והנחנו לידם ורק אחרי שיחה קצרה, נדמה לי שהאב היה הראשון שלגם מכוסו ונתן אולי בכך אישור לשאר (אולי הם חיכו שאנחנו נפתח?). בתחילה בטאנו את הערכתנו למעשה המדהים שעשתה בשבילנו, התעניינו בשלומה, בהריון, והם סיפרו לנו גם קצת על משפחתם. הם גרים לא רחוק, הם עובדים שניהם, היא במכירות והוא מנהל בתחום הבניין. היא רחוק מהבית והוא קרוב יותר כך שהוא מטפל יותר בילדים. הם שניהם החזיקו ארוכות את הנסיכה שלנו. גם הציעו לילד הגדול אבל הוא סרב. היה משהו משפחתי בביקור הזה. אחרי כמה שאלות ששאלנו, ביקשתי מהמתרגם להתעניין אם יש להם משהו לשאול אותנו. למילה לשאול, באנגלית יש משמעות כפולה והיא לבקש. אני לא יודע מה היה חלקה של השפה ההודית, אבל בתשובה הם ביקשו עזרה כספית בבנית חדר נוסף לילד. אנחנו גם כך רצינו לתת להם מתנה במעמד הזה, מה שהתחבר יפה לבקשה.

יש הרבה מבקרים כנגד תהליכי הפונדקאות, במדינות מסוימות זה לא חוקי ונתפס כבלתי מוסרי. בנוסף, הפערים החברתיים הכלכליים והתרבותיים רק מעצימים כל ביקורת שהיא. יש כאלו שמבטלים את הביקורת, ואולי זה הכרחי כדי לעשות את התהליך כולו בלי להיות מוטרד, אחרי הכל הפונדקאיות מקבלות שכר. קשה לאמוד את שווי הכסף, אבל בניסיון שלי לאמוד את הסכום השוותי אותו לשכר של אחד הנהגים שעובד כאן שסיפר לי שבמשכורת החודשית שלו, איתה הוא מממן אישה חולה ושני ילדים בערך באותם גילאים. התשלום שהיא מקבלת מאיתנו היא יותר משלושים משכורות שלו. לפי בדיקה אחרת זה תשלום בגובה שנה וחצי של שכר חציוני (שכר חציוני בישראל הוא כחמשת אלפים שקל בחודש).

יחד עם זה, גובה התשלום לבדו לא הספיק כדי להשקיט לי את המצפון ולאורך כל הדרך המשכתי להחזיק בתוכי את השאלות המוסריות הרבות שהדבר מעלה. שמחתי לראות שלא מדובר במשפחה דלה חסרת כל. גם לבושם וגם העובדה ששניהם מתפרנסים בכבוד מצמצמים את הפער שחששתי שיש בנינו. גם הבקשה שלהם לעזרה לא היתה למטרה כורעת לב ומעוררת רחמים, בקשתם היא לשדרג מעט את חייהם, גם אנחנו לא מזמן היינו צריכים חדר נוסף כדי להכין מקום לנסיכה שלנו ותודות לטוב ליבה של אמא של יוד, מצאנו פתרון לבעיה. מנישה גם לא נראתה אישה כנועה הכפופה למרות בעלה. להפך, יחס הילדים להורים הראה על שותפות, אהבה וחום. 

סיימנו את הפגישה בתחושה טובה. היה בנו הרבה מתח לפני כן והוא התפרק לאיטו, ובסיום היה נעים. טוב שנפגשנו. אפילו החלפנו טלפונים, הם אמרו שירצו לדעת מה שלומה הילדה שלנו בעתיד.

מחר, נהיה כבר בבית.

כבר שבועות ארוכים אנחנו רואים את הפרומואים. נפרסו עשרות נקודות שידור ואלפים כבר נרשמו לתוכנית כדי להתחרות על התואר הנכסף. בגמר, יוכרז המנצח שיקבל אחר כך פינה בערוץ המוזיקה, אבל עד אז - הוא יהיה הכוכב הבא! בסוף הפרק היום ייפתחו הקווים ותוכלו לשלוח סמסים ולהכריע מי מצליח יותר למרר לנו את חזרתנו ארצה, מי יודע לשים יותר מכשולים ומי משוכותיו גבוהות יותר.

בפרק האחרון ראינו איך בדיקת הרקמות שהגיעה מהודו המתינה שלושה ימים בתחנת החלוקה, מטרים ספורים מבית החולים תל השומר רק כדי להגיע אליו בליל הסדר, כשהמעבדה יוצאת לחופש. הפרק שסקר את כל יציאת מצריים הסתיים במעטפה סגורה שהעבירה רותי, המפיקה שלנו, לבית המשפט בחדרה. כבר לפני חמישה ימים הגיע התיק שלנו לשולחנה של השופטת שאמורה לפסוק בענייננו. זה המון זמן לתיק פשוט כזה שיכול לבוא לידי הכרעה בלא יותר מרבע שעה, אבל ככה לא עושים טלוויזיה טובה. ראשית, יבקר צוות השופטים בבית הוריה של השופטת וישמע סיפורים על כך שמגיל צעיר היא רצתה להיות שופטת וגנבה לדוד אליהו את פטיש השניצלים. צדי צרפתי יביע פליאה על הצורך בפסיקת שופט כדי להורות למשרד הפנים לתת לתינוק אזרחות. הרי יכול הפקיד להסתכל על המסמכים הרפואיים, לראות שנמצאה התאמה גנטית בין ההורה לילד ולקבוע כי יש זכות למתן אזרחות. זה הרי ממש ליד ולא צריך שופט בשביל זה. חיים כהן יגיד שהמחוקק חשב אחרת. המחוקק רצה להמנע מכך שהבדיקה הגנטית תקבע שהילד הוא... "ממזר גדול", תתפרץ מרגול לדבריו, ולכן הסמיך את השופט למנוע את פרסום תוצאות הבדיקה אם יש חשש לממזרות. זאת אומרת, המחוקק המלעון העדיף להותיר מצב של חוסר וודאות ולו רק שלא יוכרז אדם כממזר, שזו גזרה קשה מאד. למשל, אדם שהוכרז כממזר הוא וילדיו לא יוכלו להתחתן עם יהודיה כשיגיע יומם.

אביב גפן יתרעם ויזרוק איזו בדיחה דלוחה על שמנים. בראיון לעיתון הוא יסביר את עצמו: "ראשית, ברור כי המניע לחוק זה הוא דתי, משמע שמי מאיתנו שאינו שלומי שבת ולא שומר תרי"ג מצוות, נכפה עליו צו דתי שלא נוגע אליו. באירופה זה לא עובד ככה. שנית, ממזרות אפשרית רק כשהאם היא יהודיה, משמע טעמי החוק אינם כלל רלוונטים לא לפונדקאות בחו"ל ולא לזוכה הערביה". צביקה הדר יחייך ויגיד שכל ההליך הזה כל כך לא רלוונטי אלינו ובנוסף לכך מדובר בבזבוז כספי ציבור (שעה אצל השופטת זה הרבה יותר כסף משעה אצל פקיד במשרד הפנים), אבל רק אתם בבית תכריעו. 

אז אנחנו מחכים שהשופטת תפסוק ותעביר את עניינו למשרד הפנים שיעביר למשרד החוץ שיורה לקונסוליה להוציא לנו דרכון.

זה היה משפט קצר ופשוט, אבל כל פועל במשפט יכול להמשך גם כמה ימים, כמו שהשופטת כבר חמישה ימים עדין לא פוסקת ומעכבת את חזרתנו ארצה. אבל אל דאגה, ההודים משיבים מלחמה, ולא יתנו לבירוקרטיה הישראלית לנצח בהערמת הקשיים. 

ברקע רואים את כבוד השופטת יוצאת מביתה בעיר הירוקה חדרה, את תושבי העיר מנופפים לה לשלום ואת אביה מזיל דמעה בהתרגשות ובוויס אובר הקריין חסר הכריזמה מכריז שאחרי שסיימנו לתאר את הביצועים היפים של מערכת המשפט נעבור אל נקודת השידור השנייה שלנו, בצידו השני של המאבק הצמוד, אל מומבי, שם פקיד יוצא ממכונית השרד שלו; המצלמה מתמקדת לרגע בתמונה שמשתלשלת מהמראה שם אפשר לראות את אשתו בסרי מסורתי ויוקרתי בצבעי טורקיז וזהב. הוא יוצא מהרכב ועובר לאורך שורה ארוכה של הודים שמנופפים לשלום. הם לא המעריצים של התוכנית, אלא התור הארוך שמתפתל מחוץ למשרדי ההגירה שם הוא עובד ושם הוא גם המציא את הרעיון לצו התורן שיקשה על חיינו - הוא הודיע, כך התבשרנו כבר בפרומו לתוכנית, על העברת הטיפול בענייניהם של הורים יחידים לניו-דלהי. 

הפרומו הכה גלים והעלה ים של שמועות. האם יצטרכו ההורים להטיס את הרך הנולד אל העיר הרחוקה? האם יצטרכו לשלם עשרות אלפי רופיות לשם כך? האם יצטרכו להמתין חודש נוסף? האם זו הנחיה מגבוה או מזימה של הפקיד כדי לגזור קופון שמן רגע לפני שהודו אוסרת על פונדקאות של הומואים? כמה הודים הולכים לעשות את החודשית על חשבוננו? האם השגריר יתערב בעצמו? האם בן הדוד של השופטת ינסה לסכל את מזימות ההודים כדי לתת יתרון לבירוקרטיה הישראלית? מי יקבל את גלגל ההצלה?

כל זה בפרק הבא. 

והנה מסתיים השבוע הרביעי שלנו בהודו. הנסיכה בת 23 יום. קשה להאמין שכבר כל כך הרבה זמן היא חלק מחיינו. כאילו רק אתמול קיבלנו אותה בבית החולים. היא היתה כל כך קטנה ועכשיו, עדין קטנה, אבל כבר לא מרגישה לי שבירה וחסרת אונים כמו אז. כמובן שהיא כן, אבל היא כבר ממלאת יפה את אותם הבגדים שגרמו לאחות בבית החולים לצקצק בלשונה כי היו גדולים מדי, והיא גם יודעת להפתיע את הסובבים בבכי רם כשלא נעים לה. כן, הנסיכה השקטה שלנו יודעת גם לצרוח.

לפני שבועיים כשהאכלתי את אחד מאחיה לקהילה הקטנה שלנו כאן, התפלאתי מההבדל בין להאכיל אותו לבין להאכיל את הקטנטונת, איך היא דרשה את תשומת הלב ואת העזרה בכל לגימה ולגימה, מן כיוונון עדין ומתמיד של זווית הבקבוק אל מול החולשה של השפתיים במשימה הקשה של החזקת הפטמה ושאיבתה בו זמנית, והיום, כמו אותו בריון בן שלושה שבועות, גם היא לא צריכה בזמן האכלתה יותר מהחזקה מרושלת של הבקבוק כשהיא עושה את כל העבודה, ואפילו לא צריכה הפסקות כמו פעם. ואיך כמויות האוכל עלו, וההפתעות שהיא משאירה בחיתול, והרוגע שלה תחת המים הזורמים, ואפילו הצרחות והפיתולים כשהגזים מכאיבים לה מבפנים, כולם סימנים לזמן שעובר, ולכוחות ולחוויות שהיא צוברת.

ובנתיים בארץ הדברים מתחילים לקרות. עדין לאט, עדין חוסר וודאות אופף אותם, אבל חופשת הפסח מאחורינו ופתאום המחשבה שהתהליך הבירוקרטי יצבור תאוצה, מרגשת וגם מלחיצה. כי מצד אחד יוד ואני מתגעגעים כל כך ארצה. לבנו יוצא אל בני ביתנו שהיו עוטפים כל יום ויום בחיינו ולא מבינים לאן נעלמנו פתאום, וגם אל החברים והמשפחה. אנחנו גם כמהים להתחיל את החיים האמיתיים, אלו שאחרי ירח הדבש ההודי.

אבל יחד עם זה, יש משהו מפחיד בשינוי הזה. החזרה הביתה מכילה בקרבה התמודדויות שעוד לא נערכנו להם ולא שקלנו אותם לעומקם. יצרנו לנו כאן עולם חדש ומיוחד, לא דומה לזה שהשארנו מאחורינו, וכשהם ייפגשו, השלווה שיצרנו לנו כאן תופר. איך יפגשו חתולי הבית את האוצר הקטן שנביא עמנו? איך יקבלו אותה ואת הגבולות שננסה להניח בניהם? ואיך תשתנה שגרת היוםיום שאליה אנחנו מחכים? ואיך יראה טיול עם הכלבים כשלפתע לא נהיה חמישה, אלא שישה? ואיך יראה ביתנו, שלא רגיל למבקרים רבים, כשתתחיל העליה לרגל וירצה העולם להביט בפלא? אנחנו, שרגילים לשקט שלנו נצטרך לקבל אורחים בהמוניהם, גם נרצה לראות אותם, אבל נצטרך להיות רגישים אליה ולעצמינו ולהגיד כמה ומתי ואיך ומדוע.

וכל אלו תעלומות שיצטרכו לקבל מענה כבר בימים הראשונים, לאחריהם יבואו מצבים מורכבים אף יותר, אני אסע ליום הלימודים השבועי שלי ואצטרך להתמודד ולהיות רחוק ממנה יום שלם, ואחרי כן יוד יחזור לעבוד ויעבור התמודדות דומה, כשנשאיר זה את זה לבד איתה, או בחברת אחרים, כשעדין לא ברור מה קשה יותר בשבילנו. ואחרי כל אלו גם תגיעה השגרה.

בזמן שאנחנו כאן ראינו משפחות ותיקות הולכות, וזוגות מצפים באים. ההורים הצפויים להרחיב את משפחתם מלאי התרגשות, אבל זו התרגשות של ילד קטן שהולך לפתוח את עטיפת המתנה, לא יודע מה היא מסתירה והוא נרגש מעצם הידיעה שקיבל מתנה, זו התרגשות מתוקה ומציפה, אבל ההתרגשות של אלו שעוזבים היא התרגשות רבת פנים ורבת מעמקים. צפונים בה געגועים, כמו גם כאב של פרידה, שמחה עם עצב, והמון פחד. כולנו רוצים לחזור ומתלוננים על הזמן הארוך שנכפה עלינו וההוצאה הכספית שנדמה שאין לה תחתית, אבל אני גם חרד מהיום שיגיע בו נגלה שהדרכון מוכן וצריך להיפרד מהשגרה העוטפת כאן.

היא גדלה כל הזמן, כך כתבתי בהתחלה, וזה תהליך מרתק לצפייה. כל צעד קדימה הוא סימן לצמיחה נוספת שעתידה לבוא שממלאת אותנו בשמחה ובגאווה ובסקרנות, אבל יחד עם זה, לפעמים אני גם עצוב. כל יום שעובר הוא ההזדמנות האחרונה לחוות את אותו היום. רגע שנמלט וחומק מבין האצבעות, מפנה לו מקום לרגע אחר, חדש ומשמח, אבל שונה. היא כבר לא תהיה שוב בת שבוע. היא כבר לא תמצוץ אצבע בפעם הראשונה. ויהיו פעמים ראשונות אחרות, מרגשות וסוחפות כמו חיוך או תנועת יד או מילה, וגם הן יעלמו ויהפכו למילים ברשומה, לתמונה בקובץ או לזיכרון שהולך ומתעמעם. אם רק הייתי יכול להאט מעט את מהלכו של הזמן...