"איחור של כמה שנים" הגדיר את זה מישהו. אין ספק שלפחות יחסית לחבריי, משפחתי וכנראה רוב העולם, התעכבתי מעט.
שנים ארוכות התנגדתי לרעיון הפייסבוק (דבר שלווה תמיד באמירה שקטה שברור לי שמתישהו אצטרף כמו כולם). עדין, כשאני חושב על הפייס, אני נזכר בסאות' פארק, סדרת האנימציה האהובה עלי, בפרק שנקרא "You Have 0 Friends" ומבקר את הקשרים הרדודים שיוצר הפייסבוק, תקשורת שמתמצה שמשפטים קצרים חסרי עומק ויכולת התבוננות פנימית וזה בלי להתייחס למשחקים מגרי החשיבה דוגמת פארמוויל. ולמרות הכל, הצטרפתי להמונים (שזה אתם, לא?), אז ברוכים הנמצאים!
אולי פעם היה נכנס מישהו לפייס כלארץ לא מיושבת, תקעו את הדגל ואמרו "צעד קטן לאדם, צעד גדול למין הוירטואלי", אבל היום זה בערך כמו להגיח בפתאומיות לתוך הטיים-סקוור. אין סוף גירויים ואפשרויות. ביממה הראשונה ראיתי כל כך הרבה פרצופים של אנשים בניסיון למצוא ברשימות של חברים את האנשים שלא מצאתי בעצמי או לא חשבתי עליהם באותו רגע. אז הבנתי למה קוראים לזה ספר הפנים. אולי עם הזמן אני (או האנושות, מי שיצליח קודם) אצליח לפתח את המיומנות הזו של סקירה מהירה של פרצופים בניסיון למצוא חיוך מוכר, אבל בנתיים זה עלה בהרבה אנרגיה. תחושה של מתקפת גירויים בלתי מפסקת.
יש לזה גם צדדים חיוביים. תוך 24 שעות הספקתי לחדש קשר עם מישהו שאני מאד אוהב ושנה לא דיברתי איתו. הספקתי גם לקשקש עם כאלו שלפני עשור היו חניכים שלי בתנועה. זה היה כיף לשמוע מה קורה איתם היום. אבל בעיקר היתה זו עבודה קשה ומאמץ גדול. היום, שבוע אחרי, יש לי כשבעים חברים. הרבה, מעט, אני לא יודע. מה שבטוח, יש מדד חדש לתחרות "למי יש יותר גדול".
נקודת אור משמעותית הוא היכולת להיחשף מחדש לאינטרנט. מסתבר שחווית הרשת עברה מזמן לפייסבוק. חווית הרשת בשבילי היא התחושה שיש המון מידע מעניין ומסקרן שנמצא במרחק לחיצת עכבר. האמת היא שכבר מזמן לא גלשתי באינטרנט בגילוי אתרים חדשים ומעניינים, ואני מבין עכשיו למה. בין אם זה נושאים פוליטיים או אמנות חזותית או מוזיקה - השבוע האחרון הזכיר לי שהכל עדין נמצא. יש הרבה מה לראות וזה מרתק, אבל כנראה שכדי לראות את זה צריך פייסבוק, וצריך להכיר את האנשים המעניינים שמפרסמים את זה.
להבדיל ממרחב הרשומון, בו אני אנונימי כך אני מאמין), בפייס נרשמתי בשמי האמיתי. חשוף וברור, עם קישור לבן זוגי בסטאטוס (ככה אומרים את זה?). זה אומר שמי מכם שמכיר אותי מחוץ לרשומון יוכל לפנות אלי בפייס, ומי שלא, לא. אני מתנצל, אם זה פוגע במישהו. זו לא הכוונה. מעניין יהיה עם הזמן להשוות את החוויה האנונימית כאן מול העדר האנונימיות שם. אבל בשביל זה נחכה עוד קצת.
אגב לחכות, אנחנו עוד מחכים. את הבדיקה הבאה יעשו לנו כשנהיה בחופשה בחול במהלך השבועיים הקרובים.
כבר חיכינו המון עד היום, אבל זה לא אותו דבר. פעם היינו מחכים להתחיל מחדש. היום כשאנחנו מחכים, זה אומר שמשהו קורה, מתפתח, גדל והכי חשוב - מתקרב להיות הדבר לו אנחנו מחכים. זה הרבה יותר טוב לחכות כשלזמן שעובר יש משמעות חיובית. כל יום שעובר הוא עוד יום בו הנס שקורה לנו ממשיך ומתפתח.
הזכות להורות היא ביסוד-כל-היסודות, בתשתית-כל-התשתיות, היא קיומו של המין האנושי, היא שאיפתו של האדם - בוודאי שאיפתה של אישה. ... פונדקאות כבקשתה של העותרת מבטאת באורח מוחשי אותו אינסטינקט שבאדם, אינסטינקט-בראשית של החי לקיום ולהישרדות על דרך העמדת דור חדש הנושא את מיטענו הגנטי. אותו צורך קמאי ממלא את הגוף וממלא את הנפש והוא אף העומד ביסודה של הזכות להורות. מי לא יזכור את קריאתה הנואשת של רחל העקרה בקוראה אל יעקב אישהּ: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית, ל, א)
– מישאל חשין, בג"ץ 2458/01 משפחה חדשה נ' משרד הבריאות, ניתן ב-23 בדצמבר 2002
לפני כמה רשומות שאלה אותי יעל אם אין לנו קושי מוסרי עם עניין הפונדקאות.
סוגיות מוסריות יש הרבה, ובחרתי להתחיל את הרשומה הזו עם הסוגיה המוסרית אליה יעל לא התכוונה (לאחרות אתייחס בהמשך), וזו עוסקת בזכות שלנו להיות הורים, ובאפליה הקיימת במדינה בעתייה אין לנו את האפשרות לעשות זאת בארץ. הרבה אומרים לי "טוב, אז אתם יכולים לעשות את זה בחו"ל, אז מה ההבדל?"
כיוון שהרשומה הזו עוסקת במוסר, אז אני אדלג על הסוגייה הכלכלית של המאתיים אל שקל פחות או יותר, ואגע בצד המוסרי של העניין. חוק הפונדקאות תפקידו בין היתר לארגן את אמצעי הפיקוח והאכיפה על התהליך כולו ובכלל זה - גם לוודא שהנשים שמציעות את גופן, עושות זאת מהסיבות הנכונות ולא ממצוקה כספית או מחוסר אונים אחר. העובדה שאנו חייבים לעשות זאת בחו"ל, ללא פיקוח - יוצר קושי מוסרי אמיתי.
שלא תבינו לא נכון, בכל הבדיקות שערכנו נראה כי גם בהודו הנשים שעושות זאת, עושות זאת כדי לעזור, כדי לשדרג את חייהן, אבל אין לי את הערובות לכך כפי שיכול היה להיות אם היינו עושים זאת בישראל.
האפשרות לעשות את זה בישראל, אפשרות שקיימת אך מוגבלת על פי חוק לזוגות סטרייטים בלבד, היתה יכולה לתת לנו את האפשרות ללות את הפונדקאית במהלך כל הריונה, לוודא שהיא לוקחת את כל התוספים הנכונים, ובכלל להיות מעורבים במידת האפשר בחיי העובר. אי שם בהודו, אני מנסה להאמין שידאגו לו ויעשו הכל בשבילו, אבל אתם יודעים, זו עדין הודו, עם סניטציה של עולם שלישי כשהפונדקאית, גם אם בית החולים עצמו מספק רפואה מערבית, לאו דווקא יודעת מתי ואיך להיעזר ברפואה הזו.
היום בבוקר, כשהתעוררתי, ראיתי שיוד שלח לי מייל עם קישור לכתבה ובה הסרטון הבא.
עשה אותו זוג, בני גילנו, שחולקים איתנו את הרצון העז להקים משפחה.
כמונו, גם הם מרגישים פגועים מחוסר השיוויון. מכך שגוזלים מאיתנו את האפשרות ללות את הפונדקאית במהלך ההריון, שלא מאפשרים לנו לעשות זאת במדינה בה הרפואה ואפילו התנאים הסניטרים בבית הפונדקאית הם חלק מהעולם המערבי המפותח.
אם אתם מרגישים שאתם שותפים לתחושה שיש לשנות את זה. תחתמו על העצומה:
אם השינוי ייעשה, אולי את הילד הבא שלנו נעשה כבר בארץ.
תתכוננו לשובר הקופות: "אבא בדרך 2 - המסע בארץ הקודש"
שיהיה להם בהצלחה!
ועוד משהו קטן שאני מוסיף קצת באיחור:
כדי לתרום למחאה, סיימתי את הערך על פונדקאות גאה בישראל בוויקיפדיה. אני מקווה שכתבים וגם סתם מי שיעניין אותו יוכל לקבל שם מידע שידרבן את החשיפה התקשורתית ואולי יקדם משהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
