מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

ידעתי שזה יגיע, אבל לא חשבתי שכל כך מהר, ולא מכל כך הרבה כיוונים.

ואתם יודעים מה, זה בכלל לא קשור להיותנו זוג גברים, להפך. איך שאני רואה את זה - זה קודם כל בעיה שלכם, הסטרייטים.

לקטנטונת שלנו היתה נזלת. נזלת זה דבר נורא. הם לא יודים להוציא כלום מהאף, והם פשוט שוכבים ומתקשים לנשום, ואז גם לא מצליחים לאכול או לישון כמו שצריך. בקיצור, סיוט. אז בדך מפה לשם נכנסתי לקנות משהו לאף. סיפרתי לרוקחת שיש לי בת בת חודש וביקשתי ממנה להסביר לי מה זה משאבת הנזלת שהיא הציעה לי. וכך אומרת לי הרוקחת:

"למשאבה יש שתי צינורות, את האחת האמא שמה באף של התינוק ואת השנייה היא מכניסה לפה"

הסתכלתי ימינה ושמאלה. אולי יש איזו אמא לידי שהרוקחת מנסה להסביר גם לה. אולי נעמדה לידי לקוחה אחרת שנראית כאילו היא עומדת איתי. אבל לא. רק כדי להסיר כל ספק, הגעתי לשם לבד, בלי אחות או חברה, וחשוב לא פחות, לא לבשתי את השמלה שלי ולא הייתי מאופרת. היה קשה לפספס את העובדה שאני גבר, ושאני הוא הלקוח שמעוניין למצוא פתרון לבת שלי. 

אל הקופה הראשית ניגשתי כי אמרו לי שמחלקים מתנה שווה לרך הנולד. היה לי ברור שזה מאמץ שיווקי משותף, ושאני בעצם חושף את עצמי למאמצי מכירה של אלו שאני אעביר אליהם אחר כך המון כסף מכיסי ובעצם אני אממן בעתיד את המתנה, אבל אם כבר מחלקים, למה שלא אקח. גם היה לי ברור שזה יכלול טופס ארוך עם הפרטים שלי דרכם יוכלו המשווקים לשלוח אלי חומר פרסומי נוסף, אבל מה לא עושים בשביל מתנה. ובטופס שמונח בנינו כותבת הקופאית את מספר הזהות של הילדה ואת שמה, והנה הגענו לפרטים שלי כי כתוב שם "שם ההורה", אבל הקופאית בוחרת לה חירות יצירתית ושואלת אותי: "איך קוראים לאמא?"

לא שלא ידעתי שזה יגיע. אפילו הייתי מוכן. כבר שמעתי את הסיפור הזה מהרבה הומואים, ויש שבחרו להתעלם, ויש שבחרו להסביר, ויש שבחרו לכעוס או אפילו להגיב בארסיות. אבל אתם יודעים מה, אף פעם לא שמעתי את הסיפור הזה מגבר סטרייט ויש לי הרבה חברים-גברים-אבות-סטרייטים. ועכשיו אנחנו ננסה לנחש למה. אפשרות אחת, גברים סטרייטים לא מעורבים בחיי התינוק. הם חוזרים לעבודה אחרי שלושה ימים. הם לא מחתלים, לא מחזיקים בקבוק, אפילו לא קופצים לסופרפארם בדרך מהעבודה והם טובים רק בשביל להביא פרנסה הביתה. אם זה נכון, אני מתנצל בפניכם כבר עכשיו (וגם מרחם עליכם) ומפציר בכם לא לקרוא את הממשך. כנראה שכמו שאבא שלי לא היה מוכן לגעת בחיתול מלוכלך כך גם כל שאר הגברים הסטרייטים וזהו רק הדימיון העשיר שלי שהביא אותי לחשוב שמשהו במילניום השלישי קצת השתנה.

אם בכל זאת המשכתם לקרוא, אני מניח שאתם חושבים כמוני, שרוב האבות, לפחות בעולם המודרני ובשכבת הגיל שלנו ואתם יודעים מה, בתוך הבועה החברתית הקטנה בה אני ואתם חיים, קצת מעורבים בגידול ילדיהם. אולי אפילו מחליפים חיתול או אפילו מתעוררים בלילה לעשות בקבוק. רחמנא לצלן, אפילו יודעים להשתמש בשואב-נזלת. ואז אני שואל אתכם, גברים סטרייטים, למה כשאתם עומדים מול הרוקחת שמסבירה לכם על האם, או מול הקופאית שמבקשת לשמוע את שם האישה, אתם עומדים ומחייכים ונותנים את שמה כאילו היא זאת האחראית על הגידול של התינוק ואתם מקסימום העוזרים הנאמנים שלהם, מופע החימום שלפני ההורה האמיתי - האמא.

ועכשיו אני מדמין אתכן האמהות. מאושרות מכך שהבנתי סוף סוף את ההבדל האמיתי. שעם כל המהפכות הפמיניסטיות והשאיפה לשיוויון, כשזה מגיע לגידול הילדים - אתן מנהלות ביד רמה את הבית והם, הגברים, זכאים לקבל את ההחלטות בעצמם, כל עוד זה מה שאמרתם להם להחליט. למעשה, לכן הנשים יש יותר מיד ורגל בכך שכששואלים אותם מה שם ההורה, הם אומרים את שמכן בלי לחשוב לרגע שמישהו כאן גוזל את זכותם להיות הורים. או שלפחות זה מה שאתן רוצות לחשוב, כי אנחנו עדין חיים בעולם פטריארכלי בו אישה שווה פחות, ובעולם בו הגבר שולט, הבית, בין החיתולים לספונג'ה, זה המקום היחיד בו אתן מצליחות לשמר את העליונות שלכן. מי שמכירה קצת תיאוריה ביקורתית, יודעת שזה פרס התנחומים שלכן: תשלטו בסירים, אבל אל תתרחקו מפנקס הצ'קים. עכשיו אני בטוח עצבנתי אתכן עד השמים (מה שמעניין אותי זה למה הגברים מקבלים את דבריי בשיוויון נפש...). אז אני אעשה הפסקה קטנה ואספר לכם משהו על יום הלימודים שלי השבוע באוניברסיטה.

אני לוקח קורס על... לא חשוב בדיוק, על טיפול. והשבוע, השבוע הראשון ללימודיי לאחר חופשת הלידה בהודו, בשיעור הראשון, היה שיעור בנושא "תובנה אמהית". מי שרוצה יעשה על זה גוגל, אבל אנ אספר לכם על קצה המזלג שתובנה אמהית היא למעשה היכולת להביט לתוך עולמו הפנימי של הילד ולהבין את מניעיו ורגשותיו. זהו מושג בן ימינו, פוסט-המהפכה הפמיניסטית, הרבה אחרי פרויד, אפילו אחרי מתן זכות החירה לנשים שלא לדבר על אחרי התקופה שגולדה ותאצ'ר הראו לכולם מי מחזיק את השרביט, וכמו שאתם מבינים מהמושג מדובר על יכולת מופלאה ששמורה לאם. הרי לאב אין את התבונה הנדרשת כדי לראות פנימה. גברים הם הרי שטוחים כמו בייגלה של העידן החדש ובעלי עומק רגשי של פרינגלס, כולל האפטר טייסט שלא עוזב אותך. כשהפניתי את תשומת לב המרצה לעניין, היא הסבירה שהמחקר נעשה על אמהות בלבד ולכן הוכללו הממצאים על הנשים בלבד. מה ששכחה להגיד המרצה היה שהנחקרות היו כולן מחיפה, כולן בעשור השלישי של חייהן, כולן אמהות לילדים בסיכון עד גיל 12 וכולן גם מעדיפות קולה זירו על דיאט קולה (מה קורה לעולם האסוציאציות שלי היום). יחד עם זאת, במסקנות המחקר צוות החוקרות לא טרחו לציין שהמחקר מצא את התובנה-של-אמהות-לילדים-עד-12-חיפאיות-בעשור-השלישי-שמעדיפות-קולה-זירו, והחליטו להכליל את המסקנות שלהן גם על אמהות שגרות בשטוקהולם ובשיקגו, על בנות הארבעים ובנות השמונה עשרה, ועל אלו שמעדיפות משקאות ללא אספרטם' כי זה לא בריא, אפשר כוס מים בבקשה? הבייגל'ה עשו לי קצת צרבת. או שאולי זה המחקר ההוא. אבל את ההורים האחרים בבית, אלו שאינם נשים, הם שכחו.

אני יודע, כבר בתיכון היה לי מנהג להתווכח עם מורים כדי להוכיח להם שהם טועים, אבל כאן זה לא היה (רק) זה. המחשבה שלי נדדה אל קבוצת ההורים שהעברתי השנה ובעיקר אל שני הגברים שהיו שם עם נשותיהם והפגינו תובנה "אמהית" לכל דבר ועניין. חשבתי לעצמי, אם אותי המושג הרעיש, מה היה קורה אם הם היו נתקלים בו? מה זה היה עושה לביטחון שלהם ביכולת שלהם להבין את הילדים שלהם ולהשפיע עליהם. חייבים להודות שהגברים היו מיעוט. אני אפילו בטוח שהקבוצות בהן עשו את המחקר הזה היו של אמהות בלבד, אז מה בעצם רע כל כך להעצים אותן, לתת להן את התחושה שהאמהות שלהן היא כוח? 
 

הבעיה היא שהאמהות האלו חוזרות הביתה לילדים שלהם, לגברים שלהם (אלו שעכשיו או אלו שיהיו) עם מסר ברור שלאישה יש יכולת שלגבר אין, שהאחריות על עולמו הפנימי של הילד על כתפיהן בלבד, שהגבר לא יכול להיות שותף להורות, שהבת שלהן צריכה להיות רגישה והבן לא יכול להבין את עולמו הפנימי של האחר, ובכך הן מנציחות את הפערים שעוד מבראשית החלישו אותן והפכו אותן לאמהות בסיכון. מרצים, חוקרים, מטפלים, כמו כל מי שמתיימר להיות סמכות מקצועית בתחום הנפש, בתחום החינוך, החברה, ההורות - יש לו תפקיד בהבניית המציאות - באופן שבו את יוצרת את תבניות החשיבה של האנשים מסביבך. שיר ילדים תמים על אצבעות היד "אגודל הוא אבא - ראש המשפחה, אצבע היא אמא - קוראת לארוחה" משמר בתוכו עולם בו מקומה של האישה בבית והגבר מנהל את המשפחה. כך גם השימוש במושג תובנה אמהית. אני יודע שאולי לחלקכם זה נראה כמו קפיצה מעל הפופיק, אבל אלו רעיונות שמפרידים בין תפקודיים גבריים לתפקודים נשיים ומשמרים את הדיכוטומיה הפטריארכלית (סליחה על הביטוי המפוצץ, בעברית פשוטה - את זה שגבר הוא "גבר" ואישה היא רגישה ונחותה).

מדי פעם אני שומע מגברים שלנשים שלהן יש אינטואיציה שלהם אין. שלגבר לוקח זמן עד שהוא משתלב בהורות. גברים יקרים, זה בדיוק התוצאה של ההבניה החברתית שאני מדבר עליה. אין במחקר הוכחה לרעיונות האלו ואם הם היו נכונים, המחקרים שהשוו ילדים של זוגות גברים לילדים שגודלו על ידי נשים היו מראים פערים בהיקשרות, ביכולות הרגשיות והחברתיות ואין כך הדבר. גברים שמגדלים ילדים מפגינים יכולות הוריות טובות בדיוק באותו אחוז כמו נשים, רק שלעיתים לחברה נוח להגיד לכם, אתם לא נדרשים לילד כשהוא קטן, לוקח לכם יותר זמן להיקשר, הילד צריך את אמא שלו, ואתם, עדיף שתחזרו לעבודה, שם אתם טובים יותר. 

גברים ונשים - זה תלוי בכם. השאיפה לשיוויון לא מתחילה בייצוג בכנסת או בחוקי התעסוקה אלא בבית, במסר שאתם מעבירים לילדים שלכם דרך ההתנהלות שלכם בבית ומחוץ לו, וכשהילדים רואים אתכם מתייחסים לאב כהורה מספר שתים, או אפילו באופן רחב יותר, כשאתם מייחסים את היכולות של הורה זה או אחר למגדר שלו, במקום לאישיות שלו, אז אתם מלמדים אותם שבגלל שהם גבר/אישה מצופה מהם להצליח במקום אחד ולהתקשות באחר. אז אתם חוסמים בפניהם מחצית מהאפשרויות. השמרו לנפשותיהם.

אחרית דבר

המרצה שלחה לי אתמול מייל ובו היא כותבת שהיא בדקה את ההערה שלי מול חוקרת שנייה במחקר (כי דבריי לא היו הגיוניים מספיק לקבלם ללא בדיקה). והחוקרת השנייה כתבה לה תשובה המסתמכת על מחקר של חוקרת שלישית, אותה החוקרת הראשונה שלחה לי ואני אביא בפניכם: "אנחנו יודעים שאין הבדל בהתפלגות (תובנה מול היעדר תובנה) בין אבות לאימהות. כלומר, אבות לפעוטות בהחלט מראים תובנה לעולמם הפנימי של ילדיהם בשיעור דומה לזה של האימהות.... כך שבהחלט ניתן לאמץ שפה שמדברת על תובנה הורית." 

למרות הכל, אני  מרגיש כאן, ממרחקים, את יום העצמאות. ברקע מתנגנים להם ביצועים מחודשים של קלאסיקות עבריות מאיזה אוסף לא כל כך חדש וניחוחות החג באוויר. מדהים איך שהחודש האחרון היה מתובל בצרור חגי ישראל. אני חושב שנתתי עליהם את דעתי השנה יותר מאשר בשנים קודמות, אולי דווקא בגלל המרחק, אולי דווקא בגלל הפייסבוק, על זה יש מקום לכתוב רשומה נפרדת, סביר להניח יותר, מחקר אנתרופולוגי נרחב, אבל לא עכשיו. דרך החלון האינטרנטי שיש לי אל מדינתנו הקטנטונת, נראה שבימי הזיכרון שחלפו עסקתם שם בארץ הקודש באותם נושאים חמים שעלו, וטוב שעלו, בשנה האחרונה. העיסוק סבב את שאלת הזכויות הבסיסיות שצריכה המדינה לתת לחלשים, אלו שלא יכולים להגן את עצמם. מיעוטים חברתיים נדחקים אל השוליים כדי לפנות מקום למיתוס של הגבר הלבן שהקריב את עצמו לטובת המדינה. זקנים שהמדינה זרקה אל פת הלחם סוחבים על גבם גאוני שיווק שמפרסמים שיסייעו לניצולי שואה ויתנו להם כוס קפה חינם ערב בשנה. לא ברור עדין מי הוא הישראלי החדש, אבל מאז השחרור ממצרים הוא הפך להיות מודע לקיומו של החלש והוא שמח לעשות עליו קופה.

ניחוחות חג העצמאות מביאים גם את ארומת שריפת הגופות המסורתית. המסורת הישראלית, לא ההודית. תנו לי רק משפט אחד של תוכחה ואני עוזב את זה. תסבלו קצת בשבילי. ברוח המודעות העולה ליתרונות הטבעונות, הן מבחינה מוסרית, הן מהבחינה המוסרית והן מהבחינה האקולוגית, עולים גיצים של גופות בעלי חיים שנולדו בהזרעה כוחנית של פרה משועבדת, שוולדיה הופרדו ממנה רגע אחרי הלידה כדי שלא ישתו את החלב השדוד, הוחזקו בתנאים קשים ובסוף הוכו בשוקים חשמליים בדרך אל אובדנם רק כדי שנוכל לחגוג בשיעבודם ועבדותם את עצמאותנו.

מי מקוראיי שהצליח לחצות את המשפט האחרון, אני מבטיח לנסות לא לחזור על דימויים כאלו שנית ברשומה זו כדי לא לקלקל לכם את חדוות החג. אני רק בונה את הטיעון שלי.

זה זמן רב שאני מנסה להמנע מחגיגות יום העצמאות. לרוב אלו מסיבות "על האש" שאני מוזמן אליהם, שם מובטח לי כפרס ניחומים, איזה טבעול או ירקות וחומוס בפיתה, כדי שגם אני אוכל לשבוע. יש גם את היוצאים מגדרם ומבטיחים שלל מאכלים צמחוניים ערבים לחיך לצד הבשרים, אבל הם מפספסים את הפואנטה. הם מצילחים לעשות זאת בגלל האופן בו הם מנסחים את העניין. גם אני, שהייתי אוכל-בשר והיום אני *עדין* אוכל מוצרים מהחי, למרות שאני מודע לתהליכים הקשים (והבטחתי לא לתאר שוב) שעוברים בעלי החיים כדי שאני אצרוך את מוצרי החלב או הביצים, מנסח את הדברים בצורה שמאפשרת לי לראות את המציאות כך שאוכל להמשיך לאכול גפ מוצרים מהחי.

הפסקה הבאה תעסוק בפסיכולוגיה נרטיבית אז מי שכבד לו, שידלג. היא גם עלולה לכלול ספוילר קטן מהסרט "חיי פיי", אז שוב, ניתן לדלג. אנחנו מבנים את עולמנו בעזרת בחירה לא מודעת של הדרך בה אנו מספרים אותו. אנחנו בוחרים אם לראות את חיינו כמסע מרתק מלא בשיעורים והזדמנויות או כתמונה חד גונית ומשעממת. אנחנו בוחרים אם לתפוס את העולם כמקום נותן מעושרו או מקום אכזר שמניב רק קשיים ומהמורות אותם אנו צריכים לצלוח. מי שראה את חיי פיי, גילה בסוף הסיפור הצבעוני והמרתק שלגיבור יש שני סיפורים שונים ורחוקים זה מזה על אותה מציאות והוא שואל אותנו איזה מהם אנו מעדיפים לבחור. הוא מתעקש שאין סיפור אחד שהוא אמת וסיפור אחר שהוא בדיה. אמנם אחד הוא כזה שאפשר לכתוב אותו בטופס של חברת ביטוח, אבל זה לא הופך אותו לנכון יותר. הבחירה של הגיבור אפשרה לו לעבור את המצוקה הנוראית אליה נקלע. הסיפור שלו הוא זה שנתן לו את הכוחות לשרוד ויתכן שבלעדיו לא היה יכול לספר את סיפורו.

"מסורת הנפנוף" הוא כינוי איזוטרי שקראתי היום, אבל דוגמה יפה לדרך בה אפשר לבחור לספר את חגיגות יום העצמאות. תוכנו המרכזי של הסיפור ברור מאד, וכולל נפנוף על מנגל בו ניצלים נתחי בשר ואכילתם בתאווה. אנחנו חוגגים את החג באכילה, כמו שעושים בכל חג ישראלי/יהודי שאפשר לסכם  ב"רצו להרוג אותנו-ניצחנו-בואו נאכל", וזה בסדר, אבל האכילה הפעם סובבת את הרעיון שככל שנוריד יותר סטיקים או נדחוף יותר קבבים, כך חגגנו יותר. האמת היא שמיטיבי הלכת נהנהים להכריז על איברי הגוף הפנימיים, ומספרים בלי משים על הלבבות, הכבדים, הכנפיים ושאר חלקי הגופות. גם אני לא הייתי חושב על משמעות החיים שנלקחים כשהייתי אוכל שניצל, או חושב על הפרה המסכנה כשהייתי קונה נתח בשר קפוא בשקית. עם הזמן הצלחתי לראות (כמה זה קל במבט לאחור) שהעוף שמסתובב בגריל, הוא בעצם גופה, ולא אוכל, ובטוח לא מקור הנאה או סיבה לחגיגה. כמו שבית הקברות, זירת רצח או שדה קרב אינם מקום מתאים לחגיגת יום הולדת, כך גם מנגלים אינם הנוף המתאים בשבילי לחגיגות יום העצמאות.

הקשר לתחילת הרשומה שם הזכרתי את זכויות הזקנים וזכויות המיעוטים אינו רק כרונולוגי. הוא לא קשור רק לסמיכות ימי הזיכרון ליום העצמאות. הוא קשור לזכויות. בעבר היו הזכויות שייכות רק לאוחז בכתר בין אם מתוקף מוצאו, תוקף הדת, או הכוח שבידיו. יותר מאוחר קיבלו מספר זעום של גברים אחרים זכויות משלהם. האנושות קיפחה זכויות של קבוצות גדולות, לא רק של מיעוטים. זכות הצבעה לנשים בשוויץ ניתנה רק ב-1971. בסעודיה, רק לפני שנתיים. זכויות להומואים ולסביות גדלות בעולם המערבי מיום ליום וצריך לזכור שרק לפני 25 שנה בוטל החוק בעניין במדינת ישראל ועדין החוק הקיים מפלה ומעודד הומופוביה וברחוב עדין מתעללים ורוצחים באנשים רק בגלל שהם אוהבים את בני מינם. אני בטוח שכשחברי ה"קו קלאס קלאן" היו מתכנסים כדי לתלות כושי, הם לא היו אומרים לעצמם "בואו נעשה הערב מעשה לא מוסרי", אלא הם היו נפגשים עם דגל ביד ושיר בלב לחגיגה טקסית של צלבי אש ואקסטזה בה הם נהנים יחד סביב גופה, וכן, אולי מעדתי בניסיוני שלא להקשות עליכם, אבל זו המציאות. בשבילם זה לא היה שונה מחגיגה של "על האש". לפי משנתם, זכויותיו של הכושי לא עלו על אלו של הפרה שברפת. 

בעלי חיים הם בעלי זכויות. העשורים האחרונים מראים שכמו זכויות הנשים, הלהטבא"קים, השחורים ושאר קבוצות, עולה המודעות וההכרה בזכויות של הנשרים, הפרות, הלביאות, דובי הקוטב, חתולי הרחוב, תרנגולות, מושטים, שממיות, סוסים ופרות משה רבנו. השאלה היא רק כמה זמן ייקח עד שהרוב הגדול יבין זאת וכמה בעלי חיים יקפחו את חייהם כדי שנוכל לחגוג את זכותנו לחיות בארץ הזו. אולי השאלה צריכה להיות קטנה יותר בהתחלה. מתי תקטיני את צריכת הבשר למינימום ההכרחי לך? מתי תוותר על נתח הפרה היומי, סתם מתוך ההבנה של ההשלכות? מתי נבין שחגיגה והרג לא אמורים לבוא ביחד?

יום עצמאות שמח לנו ולכל בעלי החיים.

כבר שבועות ארוכים אנחנו רואים את הפרומואים. נפרסו עשרות נקודות שידור ואלפים כבר נרשמו לתוכנית כדי להתחרות על התואר הנכסף. בגמר, יוכרז המנצח שיקבל אחר כך פינה בערוץ המוזיקה, אבל עד אז - הוא יהיה הכוכב הבא! בסוף הפרק היום ייפתחו הקווים ותוכלו לשלוח סמסים ולהכריע מי מצליח יותר למרר לנו את חזרתנו ארצה, מי יודע לשים יותר מכשולים ומי משוכותיו גבוהות יותר.

בפרק האחרון ראינו איך בדיקת הרקמות שהגיעה מהודו המתינה שלושה ימים בתחנת החלוקה, מטרים ספורים מבית החולים תל השומר רק כדי להגיע אליו בליל הסדר, כשהמעבדה יוצאת לחופש. הפרק שסקר את כל יציאת מצריים הסתיים במעטפה סגורה שהעבירה רותי, המפיקה שלנו, לבית המשפט בחדרה. כבר לפני חמישה ימים הגיע התיק שלנו לשולחנה של השופטת שאמורה לפסוק בענייננו. זה המון זמן לתיק פשוט כזה שיכול לבוא לידי הכרעה בלא יותר מרבע שעה, אבל ככה לא עושים טלוויזיה טובה. ראשית, יבקר צוות השופטים בבית הוריה של השופטת וישמע סיפורים על כך שמגיל צעיר היא רצתה להיות שופטת וגנבה לדוד אליהו את פטיש השניצלים. צדי צרפתי יביע פליאה על הצורך בפסיקת שופט כדי להורות למשרד הפנים לתת לתינוק אזרחות. הרי יכול הפקיד להסתכל על המסמכים הרפואיים, לראות שנמצאה התאמה גנטית בין ההורה לילד ולקבוע כי יש זכות למתן אזרחות. זה הרי ממש ליד ולא צריך שופט בשביל זה. חיים כהן יגיד שהמחוקק חשב אחרת. המחוקק רצה להמנע מכך שהבדיקה הגנטית תקבע שהילד הוא... "ממזר גדול", תתפרץ מרגול לדבריו, ולכן הסמיך את השופט למנוע את פרסום תוצאות הבדיקה אם יש חשש לממזרות. זאת אומרת, המחוקק המלעון העדיף להותיר מצב של חוסר וודאות ולו רק שלא יוכרז אדם כממזר, שזו גזרה קשה מאד. למשל, אדם שהוכרז כממזר הוא וילדיו לא יוכלו להתחתן עם יהודיה כשיגיע יומם.

אביב גפן יתרעם ויזרוק איזו בדיחה דלוחה על שמנים. בראיון לעיתון הוא יסביר את עצמו: "ראשית, ברור כי המניע לחוק זה הוא דתי, משמע שמי מאיתנו שאינו שלומי שבת ולא שומר תרי"ג מצוות, נכפה עליו צו דתי שלא נוגע אליו. באירופה זה לא עובד ככה. שנית, ממזרות אפשרית רק כשהאם היא יהודיה, משמע טעמי החוק אינם כלל רלוונטים לא לפונדקאות בחו"ל ולא לזוכה הערביה". צביקה הדר יחייך ויגיד שכל ההליך הזה כל כך לא רלוונטי אלינו ובנוסף לכך מדובר בבזבוז כספי ציבור (שעה אצל השופטת זה הרבה יותר כסף משעה אצל פקיד במשרד הפנים), אבל רק אתם בבית תכריעו. 

אז אנחנו מחכים שהשופטת תפסוק ותעביר את עניינו למשרד הפנים שיעביר למשרד החוץ שיורה לקונסוליה להוציא לנו דרכון.

זה היה משפט קצר ופשוט, אבל כל פועל במשפט יכול להמשך גם כמה ימים, כמו שהשופטת כבר חמישה ימים עדין לא פוסקת ומעכבת את חזרתנו ארצה. אבל אל דאגה, ההודים משיבים מלחמה, ולא יתנו לבירוקרטיה הישראלית לנצח בהערמת הקשיים. 

ברקע רואים את כבוד השופטת יוצאת מביתה בעיר הירוקה חדרה, את תושבי העיר מנופפים לה לשלום ואת אביה מזיל דמעה בהתרגשות ובוויס אובר הקריין חסר הכריזמה מכריז שאחרי שסיימנו לתאר את הביצועים היפים של מערכת המשפט נעבור אל נקודת השידור השנייה שלנו, בצידו השני של המאבק הצמוד, אל מומבי, שם פקיד יוצא ממכונית השרד שלו; המצלמה מתמקדת לרגע בתמונה שמשתלשלת מהמראה שם אפשר לראות את אשתו בסרי מסורתי ויוקרתי בצבעי טורקיז וזהב. הוא יוצא מהרכב ועובר לאורך שורה ארוכה של הודים שמנופפים לשלום. הם לא המעריצים של התוכנית, אלא התור הארוך שמתפתל מחוץ למשרדי ההגירה שם הוא עובד ושם הוא גם המציא את הרעיון לצו התורן שיקשה על חיינו - הוא הודיע, כך התבשרנו כבר בפרומו לתוכנית, על העברת הטיפול בענייניהם של הורים יחידים לניו-דלהי. 

הפרומו הכה גלים והעלה ים של שמועות. האם יצטרכו ההורים להטיס את הרך הנולד אל העיר הרחוקה? האם יצטרכו לשלם עשרות אלפי רופיות לשם כך? האם יצטרכו להמתין חודש נוסף? האם זו הנחיה מגבוה או מזימה של הפקיד כדי לגזור קופון שמן רגע לפני שהודו אוסרת על פונדקאות של הומואים? כמה הודים הולכים לעשות את החודשית על חשבוננו? האם השגריר יתערב בעצמו? האם בן הדוד של השופטת ינסה לסכל את מזימות ההודים כדי לתת יתרון לבירוקרטיה הישראלית? מי יקבל את גלגל ההצלה?

כל זה בפרק הבא.