מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

כבר יותר משבועיים לא כתבתי כלום.

וזה לא בגלל שלא קורה כלום, אלא בגלל שקורה המון, אבל לא משהו מעניין.

לא, זה לא שזה לא מעניין, אלא שזה מה שנקרא שגרה.

בתחום הפריון אין חדש. אנחנו מחכים לפונדקאית ואין כזו בנמצא.

יוד היה במומביי שבוע שעבר וביקשתי ממנו לחפש ברחבי העיר פונדקאית.

מזל שהוא לא לקח אותי ברצינות - לא בא לי להחזיק קשר עם אסיר בכלא הודי.

ובעניינים אחרים? ענייני העבודה כמו ענייני עבודה. סך הכל אני אוהב את הדברים שאני עושה, ולפעמים העומס קצת כבד, והמערכת מחרפנת, אבל אין חדש.

אולי זו הזדמנות לכתוב קצת על אחד הדברים שממלאים את חיינו בהמון אהבה ולפעמים גם בעצב.

יוד ואני מגדלים בביתנו מושבה של חתולים. המדיניות היא חלון פתוח. מי שרוצה נכנס ומי שרוצה יוצא. אוכל לחתולים קיים בשפע בפנים ובחוץ וטיפול רפואי אנחנו נותנים ככל שידינו משגת.

זהר חולה.

זהר הוא חתול ג'ינג'י. השלישי בסדר ההצטרפות לביתנו. יוד חילץ אותו מתוך איזה פח אשפה כשהיה בגודל כף יד, מכוסה כולו במה שנראה כמו זפת שחורה. מאז עברו כעשר שנים וזהר גדל והיום הוא חתול מאד נעים, חביב לזרים. אפילו יכול לשבת עליך אם באת לבקר. אבל בחוץ, בחוץ הוא נמר טורף. שועל קרבות לוחם. לכן הוא מגיע הביתה לפעמים מדמם, מנוקב, צולע, מנופח או סתם שרוט. לפני כמה שבועות הוא הגיע כשהלחי שלו נפוחה וקשה. כמו ציסטה גדולה בפניו. רק זו נעלמה, הוא חזר עם חור גדול ברגל. ניסינו לתת לו אנטיביוטיקה, אך הוא ירק את הכל החוצה. לא שמישהו אוהב לקבל תרופות מרות, אבל כשאין ברירה, אין ברירה, ויש חתולים שבולעים את זה בגבורה והוא - רייר הכל החוצה.

לאורך כל התקופה הוא איבד משקל. הוא היה חתול חתיך וחזק, ועכשיו הוא נראה רזה ושברירי. לקחנו אותו לבדיקה מקיפה השבוע. בדיקות הדם הראו שיש לו בעיה בכליות. אני מקווה שזו בעיה זמנית ושעם התרופות והתזונה המתאימה, יחד עם הרבה חום ואהבה, נצליח לסייע לו להבריא ולחזור על עצמו. כבר עשינו ניסים כאלו בעבר.

בינואר שנה שעברה איבדנו את שחר שהיתה חתולה מיוחדת במינה. אתם יודעים איך זה, הורה אוהב את כל ילדיו, אבל בכל זאת, שחר היתה יוצאת דופן. היה לה סיפור חיים מדהים ואולי פעם אכתוב אותו. אובדנה היה קשה לנו מאד. אני יודע שיוד נשבר ועדיין אני בטוח שכשהוא קורא את השורות האלו - ליבו כואב. ככה הוא יוד. הבן אדם עם הלב הכי גדול שאני מכיר. לא סתם אני אוהב אותו כל כך.

אני מזכיר את שחר רק בגלל הפחד שמכרסם אצלי, ובטח גם אצל יוד. אני מפחד לאבד אותו.

אני יודע, מי מכם שלא נקשר אי פעם אל בעל חיים לא יוכל להבין את זה. זהר הוא לא סתם חתול. הוא בן בית ובן משפחה. הבוקר כשהתעוררתי חיפשתי אותו בסלון, במקלחת, על הארון שליד המחשב והוא לא היה בשום מקום. ישר פתחתי את דלת הכניסה וקראתי לו. לא עברו יותר משלוש שניות והוא כבר היה לידי. הוא מכיר את שמו, ומכיר את קולי. רבים אומרים שחתולים הם כפויי טובה, אבל אם הם יראו את המבט שהוא תוקע בי כשאני סתם יושב לעצמי בסלון והוא מסתכל ומחכה שאקרא לו אלי להתלטף, אם הם יראו את המבט המשתוקק שלו, את הכרת התודה, יבינו שזה קשר אמיתי.

זהו. אני מסיים רשומה שלא תכננתי לכתוב, על נושא שלא כתבתי עליו עוד, ומשאיר הכל פתוח, כי זה המצב עכשיו.

אני יודע שיוד אולי קורא את מה שכתבתי, יושב על המיטה אי שם במדינה רחוקה, ואני מקווה שלא העצבתי אותו יתר על המידה ושאולי, אגייס כאן כמה מחשבות טובות שיקרבו את זהר להחלמה. יוד יקירי, אני מתגעגע אליך.

אתמול כשהתקשרנו לבחור מהסוכנות לשאול אותו מתי ההחזרה הבאה של הביציות, הוא אמר "עוד שבועיים. אולי בתחילת החודש הבא".

אז חשבנו שפונדקאיות עומדות בתור, מחכות לקבל את ילדינו לעתיד לתוך רחמן, ומסתבר שצריך לחכות יותר ממה שציפינו.

כמה ימים אחרי שכתבתי את הרשומה האחרונה, על ההחזרה הראשונה שלא הפכה להריון, כתבה אודיסאה על מה שאני כתבתי. זה מוזר. היא כתבה באנגלית, מה שאומר שהיה מרחק מובנה והכרחי בין המילים שלי למילים שלה. אולי המרחק הזה גרם לתיאורים האלו לפתוח אצלי את טפטפות העיניים.

שבועיים כבר עברו מאז שההחזרה האחרונה לא צלחה. שבועיים בהם התרגלנו לרעיון שלא הכל ילך חלק. שיהיו גם עיכובים. פתאום הסתבר שכבר בנינו פנטזיה של תינוק בתחילת ספטמבר. של שנת לימודים שתתחיל כשאני בהודו. חופשת לידה סתיווית. פתאום הסתבר שהפנטזיה הפכה כבר למגדל, לרשת סבוכה של חלומות, לתוכנית שנתית. פתאום הסתבר שהמגדל הוא מגדל קלפים, הרשת וירטואלית והתוכנית היא רק בסיס לשינויים.

השגרה העמוסה שבניתי לי (תמיד השגרה שלי עמוסה, אך השנה יותר מתמיד) נותנת לי את האפשרות להבלע בפעילות, לשקוע בתוך העשייה. אין זמן להתאכזב, אין זמן לצפות, אבל גם אין זמן להתמודד. תודה לך אודיסאה על ההתמודדות הקטנה.

מעבר לכך, חיים מיום ליום. מפזר את ימי ברוח. אנשים יולדים סביבי. גם אני רוצה כבר לא-לנוח.

אפשר לחשוב שאתה באמת נח.

לא, לא נח. רק רוצה לא-לנוח מסיבות אחרות.

הזמן הוא עניין בעייתי. הוא נע בקצב קבוע, כך טוענים, אבל אנחנו יודעים שזה לא ממש כך. הוא זז מהר ולאט. לעיתים הזמן עומד מלכת. הזמן הוא כמו גלגל ענק. כשטוב לנו הוא ממהר, חולף בן רגע. כשרע לנו הוא עומד, לא זז. כאילו עושה לנו דווקא, מתנכל אלינו בערמומיותו. ועוד אומרים שהזמן הוא הרופא הכי טוב. רופא שיניים סדיסט, זה מה שהוא.

חשבתם פעם על כל עניין הימי הולדת ושאר האירועים שאנחנו מציינים? נניח יום ההולדת שלך. כל שנה מתווספים עוד המון אנשים שנולדים באותו יום, ששנה אחר כך גם הם יציינו את יום הולדתם איתך, ולמרבה הצער גם כל אלו שמתו באותו יום, יקיריהם יציינו את אותו יום, כאילו היה הזמן מגדל שהיקפו 365 לבנים וכל יום מוסיפים עוד לבנה ולאחר שנה הסתיים סיבוב אחד בדיוק וכל לבנה נושאת את כל אלו שמעליה (לא סגנון בנייה יציב במיוחד), עוד שנה ועוד שנה, עוד לבנה ועוד לבנה, וכבר אלפי לבנים מכבידות על הספירה, מכבידות עלינו, ומה זה באמת אומר?

העבר והעתיד הם שני החלקים הגדולים המשמעותיים יותר של הזמן - ההווה נמשך רק הרף עין, וגם אם אנו חיים רק בהווה, הוא תמיד שבריר קטן מהזמן. אני לא בטוח באיזה ספר קראתי את הרעיון שאומר שהעבר והעתיד הם רק המצאה שלנו, בני האדם. למעשה, אין לנו הוכחה לקיומם. אנו משתמשים בהם כדי להסביר דברים שאנו לא מסוגלים להסביר בדרך אחרת. למשל, אני יושב בנוחות על הכיסא בגינה, כולי מתנשף ומזיע. כדי לפתור את הפער הזה, אני מסביר לעצמי שרק עכשיו חזרתי מריצה ארוכה. סביר להניח שקראתי רעיון מסוג זה ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" או משהו כזה.

מסתבר שלא רק דאגלס אדאמס חשב על זה. לפני 300 שנה חי בחור בשם גוטפריד וילהלם לייבניץ. היו לו תלתלים שחורים ארוכים עד למותניו והוא גילה את הבסיס הבינארי. בלי שום קשר, הוא טען שהזמן הוא המצאה של התודעה (שכידוע, היא משתנה וסוביקטיבית), כלומר - הזמן הוא ביטוי של יכולתנו להבחין בשינויים ולחוות אותם, ומעבר לכך אין לו כלל משמעות.

זמן מוחלט? תשכחו מזה.

מציאות אוביקטיבית? הייתם רוצים.

אמת אחת? כל כך לא פוסטמודרניסטי מצדך שזה ממש מאכזב.

זה בהחלט מסביר כמה עניינים. ראשית, זה מקבע את המדריך לטרמפיסט כספר מדעי לכל דבר, טענה שטענתי לא פעם בעבר. שנית, זה מסביר את הקושי האדיר שיש לנו עם הזמן כל הזמן.

מצד שני, אותו גוטפריד כתב באיזה חיבור פילוסופי שהיקום שלנו הוא הטוב ביותר שאלוהים היה יכול ליצור, אז בואו ניקח את הדברים שלו בערבון מוגבל. טוב?

אז אנחנו מחכים. מעבירים את הזמן. נותנים לשעון לתקתק, למחוגים להסתובב, לשמש לנוע מצד אחד של השמיים לצד השני ובאופן מסתורי להופיע שוב, ולא היכן שנעלמה. אם זה תלוי רק בנו, תנו לנו את השלט של ה- T.O.D  (שזה Time On Demand), נזיז את הזמן קדימה אחורה, ונעשה פאוז מתי שבא לנו.

תודה לך על הזמן.