מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

מתחילת שנת הלימודים אני מוטרד מהשאלה איך אני אספר למטופלים שלי שאני יוצא לחופשת לידה.

כבר כתבתי כמה פוסטים שעוסקים ב"חשיפה עצמית", שזה המושג שעוסק בגילוי פרטים אודות המטפל בתוך התהליך הטיפולי ומי שקרה אותם מבין אולי יותר בקלות למה זה עניין כזה גדול, ובעיקר לא מובן מאליו.

אני מסתכל על המשפט הראשון ורואה שכתבתי שאני אספר להם על חופשת הלידה, אבל גם זה לא ברור מאליו. מטפל אחר, הדוגל בעקרון האנונימיות אותו מכתיבות גישות מסורתיות, היה מספר למטופליו שהוא יוצא לחופשה. כל מידע נוסף, הוא סוג של חשיפה לא רצויה מבחינתו. אפשר אפילו לומר, לא מקצועית. אני כמטופל הייתי מנסה לנחש את הסיבה שמסתירים ממני, ואם יש סיבה להסתיר, סימן שהיא סיבה ממש טובה, וכל אחד - עם הפנטזיות שלו. האפשרויות שיכולות לעלות כוללות גם אשפוז על רקע נפשי, מחלה מסכנת או שנאה אישית למטופל. נראה לי שהאמ עדיפה.

אגב, לנשים מטפלות אין את הפריבילגיה הזאת, כי הבטן שלהן תופחת והמטופל (לרוב, אך לא תמיד) מבחין בשינוי ומסיק מסקנות לבד. הן גם לא ממש נזקקות לספר, כי האמת נמצאת שם בחוץ. כמובן, הן מתמודדות עם שאלות אחרות שסובבות בדיוק את העניין של החשיפה העצמית.

מהעבר השני של המתרס - בגישה טיפולית שמאפשרת חשיפה עצמית במידה וזה משרת את טובת המטופל - היה לי קושי אדיר להחליט מה מספרים ולמי. זה היה כמו פקעת חוטים שכל פיסות המידע אגודים בתוכה בלי יכולת להיפרד. החופש על הלידה והלידה עם הזוגיות והזוגיות עם הנטייה המינית, ולא רק המידע, היה לי ברור שבבית ספר כמו בבית ספר,היה לי כל כך ברור שאם אני אחשוף ולו מעט מכל זה, מיד המטופלים, ובכלל התלמידים, ידברו על זה והכל יגיע לכולם. הרי אני יודע שחלקם יודעים שאני הומו, ואחד שיודע זה מספיק? לא?

בהדרכה קבוצתית העליתי את הסוגייה. הדרכה קבוצתית זה מפגש של מטפלים בו כל מטפל בתורו מציג דילמה איתה הוא מתמודד. לרוב מדובר בטיפול אחד בו דנים במהלך המפגש אבל אני החלטתי להביא את שאלת הפרידה. כמובן, כל מטפל מחזיק את העמדה הטיפולית שלו, ומטפלים שמאמינים בעקרון האנונימיות יגידו שיש לי צורך לספר למטופלים שלי ושאני צריך לעבד את הצורך הזה ביני לבין עצמי, עד שהצורך יעלם. אבל גם היו קולות אחרים. מה שקיבלתי מהפגישה הזאת זה את היכולת לפרק את פקעת המידע הזו: אני יכול לספר לאחד בלי שהאחר ידע. הם לא ממהרים כל כך לשתף זה את זה. אולי אפילו יהנו מהמחשבה שרק הם יודעים. הם לא מתעניינים בי כל כך. הידיעה שאני עוזב אולי תהיה מרעישה ובעלת השלכות יותר מאשר כל מה שאני יכול לספר.

התובנה הזאת אפשרה לי לספר להם בקלות יותר, וחשוב יותר, כמטפל, היא עזרה לי להפריד בין המטופלים ולעשות חשיבה נקיה יותר על כל מטופל ומטופל. מה הוא צריך, מה אפשר לספר לו, איך הוא יגיב. החשיבה אינה שקולה להחלטה מראש. ההחלטה מתקבלת במקום, מול המטופל ובחשיבה משותפת איתו. כך או כך, אני לא משקר למטופלים. אני לא יכול להגיד שזה תמיד נכון (כבר קרה לי אפילו שרימיתי במשחק, גם בשביל להפסיד בכוונה), אבל דווקא בגלל הרגישות שלי אל העניין שמקשה עלי להחליט החלטות באופן אובייקטיבי, זה חשוב לי להיות כן יחד עם בדיקה מתמדת של מה טוב למטופל.

עכשיו כשאני כבר חודש וחצי לפני הפרידה מהמטופלים, כבר סיפרתי לרובם. החלטתי שאני מתחיל באמירה הפשוטה שאני יוצא לחופש. היו כאלו שהתעלמו מהמידע (לא לדאוג, אני אזכיר להם את זה שוב). היו כאלו שבדקו את ההשלכות של זה לגבי עצמם (יהיה לי מטפל מחליף? מתי תחזור?) שזה ממש חשוב ואני עושה עם כל מטופל בדיקה של מה הצרכים שלו ואיך ניתן לקבל עליהם מענה. רק מעטים שאלו אותי יותר מזה.

אחד מהם, שיודע שאני לא נשוי (אף פעם לא היתה לי דילמה אם לספר את זה או לא, שזה גם עניין לבדיקה), שאל אותי למה אני יוצא לחופש, וסיפרתי לו שאני יוצא לחופשת לידה. כששאל איך זה יכול להיות (הרי אני לא נשוי), רציתי לענות, אבל פחדתי שזה יותר מדי. בפגישה אחת לספר לילד הזה, שהטיפול בשבילו מאד משמעותי והמפגשים שלנו הם אי של שפיות בחייו הכאוטיים, גם שאני עוזב, וגם שהולך להיות לי ילד, וגם שאני הומו, נראה לי שזה יותר ממה שהוא יכול להכיל. ואז מצאתי פתרון נהדר. אמרתי לו ברוגע, כבר אמרתי לך כמה דברים גדולים מאד. אני בטוח שזה שהולך להיות לי ילד זה חדשות לא פשוטות. גם זה שאני עוזב, ולא ניפגש כמה חודשים - אלו חדשות משמעותיות מאד בשבילך. אני מבטיח שאני אנסה לענות על כל מה שתשאל, אבל אולי נדחה את זה לפעם אחרת. אני לא יודע איך זה נשמע לכם, אבל זה עבד כמו קסם. הייתי כל כך שמח מההברקה הזאת שלי שאחרי כמה ימים ניסיתי להשתמש בה עם מטופל אחר. אבל אלו לא המילים. עם הילד הזה, התשובה שלי גילמה בתוכה רגישות לצורך של הילד. נתתי לו מקום חשוב. יחד עם זה, גם התחייבתי להתמודד עם השאלה כשירצה. בפעם השנייה, ניסיתי להתחמק וזה עשה את כל ההבדל. בפעם הראשונה זה עבד, ובשנייה בכלל לא.

אני בטוח שאני עוד אכתוב על זה.

עד אז, אם יש לכם שאלות בעניין, אשמח לענות.

אני חושב שכבר כתבתי שאנחנו לא מתרגשים, לפחות לא במובן הפשוט. זאת אומרת, אנחנו רואים תגובות של אחרים כשאנחנו מספרים להם או תגובות של הקרובים אלינו והם יוצאים מגידרם מהתלהבות. אנחנו לא מוצאים את עצמינו מתרגשים בעוצמות האלו, נראה לי מהסיבה הפשוטה שאנחנו מחזיקים בתוכנו גם המון פחדים, וכדי לשלוט בפחדים, אנחנו מרסנים את עצמינו וזה מרסן גם את ההתרגשות (כן, ככה זה כשאתה מטפל, אתה מסתכל על הדברים בצורה הזאת).

שבוע שעבר קרה משהו קטן שיצר שינוי אצלנו גדול. היינו בקבוצת המתפנדקים (קבוצת ההורים לעתיד שנמצאים כולם בתהליך פונדקאות בהודו, כולם פחות או יותר באותו שלב בהריון וכולם (טפו טפו טפו) הולכים לשהות איתנו באותו בית מלון בתקופה שבין הלידה לחזרה ארצה) ושם גילינו שחלקם קיבלו הודעה ברורה מהסוכנות לגבי תאריך הטיסה המומלץ שלהם. זוג שנמצא איתנו בדיוק באותו שלב קיבל תאריך המוקדם בשבוע מהתאריך שעמד לנגד עיננו עד אז. האמת שטויות. במקום להתכונן על החמישה עשר למרץ, צריך להתכוונן לשמיני. אבל כשמחזיקים את הכל מרוסן ובשליטה, שינוי בלתי צפוי יכול לעשות רעידת אדמה. נכנסתי ללחץ. לחץ קטן, לא שהתפרקתי או משהו כזה. אחרי הכל אני כבר נמצא בתהליך עם המטופלים שלי, חלקם כבר יודעים שאני עוזב (וזה נושא לפוסט נפרד), וזה אומר שאני כבר סופר איתם שבועות, ושינוי של שבוע הוא משמעותי כשמדובר בשישה שבועות (שישה שבועות!).

אחרי זה היה לנו את המפגש עצמו של קבוצת המתפנדקים שעסק בדברים שצריך לדעת כשמטפלים בתינוק שרק נולד, דברים כמו איך להרים, ולהחזיק, ולהוציא גזים וכל מיני דברים קטנים כאלו, ואין לי ספק שגם הנושא הזה היה צעד נוסף בהפיכה של הרעיון המופשט והמרוחק הזה לדבר מוחשי שעוד רגע קורה (לא רגע, קצת יותר. קצת).

אז זהו. אנחנו קצת איבדנו שליטה. לא במובן הרע, אלא במובן שההתרגשות, הפחדים, השמחה והלחץ קצת יותר משוחררים, קצת יותר בחוץ, קצת נמצאים איתנו קרוב יותר לפני השטח.

השבוע הרכבתי את מיטת התינוק. הארון כבר מלא בבגדים וצעצועים שהגיעו מחברים ומשפחה מאז שפתחנו את הבייביתרום (עדין פתוח למי שמעוניין). הקירות כבר צבועים (יוד השלים שבוע שעבר את צביעת כל הבית. אין כמוך, מתוק). ליד המיטה תהיה כורסה שקיבלנו מהשכנה, וממול, על הרצפה נחים שני מזרונים שיוכלו לשמש אולי כמזרן פעילות. את המזרון הבאתי לפני הרבה שנים מסבתא שלי זכרונה לברכה, וזה שימוש מצויין למזכרת הזו.

עם ההתרגשות נחשף גם הלחץ, ואני אמרתי שהדבר היחיד שאני צריך שיהיה מוכן לי מראש, לכל מקרה שלא יבוא, זה תיק לנסיעה. עם כל השאר נסתדר. אז יוד רוצה שנארוז כבר תיק. קצת מוקדם, אבל גם בנסיעות של שנינו לחול הוא אוהב שהדברים יהיו מוכנים מראש. הוא דומה לאמא שלי בעניין הזה.

אני אמשיך לעדכן אתכם לקראת הנסיעה. מבטיח לא להעלם שוב. לפחות לא בזמן הקרוב.

עכשיו אמצע ינואר, מה שאומר שעוד חודשיים בדיוק אני לוקח את המזוודות, את הסל-קל ואת כל הציוד שאחנו צריכים בשביל חודש+ עם פעוט בן יומו, ואני נוסע להודו. חודשיים. לא הרבה זמן לכל הדעות.

אנחנו עכשיו בשבוע 29, שזה אומר אמצע חודש שביעי.

פתחנו את הבייביתרום וזה אומר שכבר התחלנו לקבל משלוחים של בגדים צעצועים וריהוט. יוד כבר צבע את החדר ונשאר לנו לסדר אותו, שיפסיק להראות כמו מחסן ויהפוך לחדר ילדים. בניגוד להורים לעתיד אחרים, אנחנו מתרחקים מאמנות תפלות ולא אכפת לנו שהחדר יהיה מוכן לפני הלידה, לא אכפת לנו שבארון יהיו בגדים. אני לא חושב שלמעשים שלי כאן יש השפעה על מה שקורה בבטן של הפונדקאית, ואם יש אלוהים (אולי אני עוד אכתוב על זה פוסט מתישהו) אני משוכנע שהוא לא צופה בי כדי לעשות לי דווקא. להפך. אם יש אלוהים, אני משוכנע שהוא שומר עלינו ועל התינוק שהוא הולך להביא לנו, ושגם התוכנית המעוותת הזו שלו, לשים את אלי ישי בראשות משרד הפנים כדי להקשות עלינו ולהכריח אותנו ליסוע עד הודו, יש לה מטרה שהיא אולי קשורה לירח הדבש של המשפחה החדשה שלנו., ואולי מטרה אחרת שאני אבין יום אחד.

ולא רק לענייני אמונות תפלות אנחנו אדישים, אלא גם למוסכמות חברתיות מגדריות, או במילים אחרות, זה שאנחנו נדע את מין התינוק רק אחרי הלידה לא משפיע על הצבעים בארון הבגדים או צבע הקירות. את המין אנחנו לא יודעים גם בגלל שהרופאים ההודים לא מספרים, וגם בגלל שהחלטנו לא לקחת את האולטראסאונד לרופא ישראל, וגם בגלל שאנחנו בסדר עם לא לדעת. כמו שאני אומר כבר חודשים רבים, יש לי חששות מבן ויש לי חששות שונים מבת, ולא משנה מה זה יהיה, אנחנו נהיה מאושרים מאד. ובעניין הצבעוני, בין אם בן או בת, הבגדים יהיו ורודים וכחולים, כמו שהם יהיו ירוקים או סגולים. זה טוב וזה טוב. את הצבע של הקירות אני בחרתי כשקניתי את הצבע בו צבענו את כל הבית. הצבע נקרא לבן-סתיו ואחרי שכל הבית צבוע הבא, אני יכול להודות שמדובר בגוון נפלא של וורוד בהיר וחמים. את צבע הדלתות בחדר יוד קנה. הוא בחר גוון של חום בהיר, מאד שמרני מצידו, אני יודע, וכשהדלתות נצבעו גילינו שמדובר בגוון כהה וחמים של ורוד. בטח יש מישהו מקוראי שיגיד עכשיו שזה היקום (או טמבור) שרוצה להעביר לנו מסרים על מין העובר (או על הנטייה המינית שלו), אבל כך או כך, זה המצב.

מיטה כבר יש לנו, אבל עריסה לשלושת החודשים הראשונים עדין אין. יש גם כרית הנקה כתומה (לא, אני לא מתכנן להניק, אבל יש לזה הרבה שימושים נהדרים אחרים), וגם כל מיני דברים אחרים. אני עוד לא ממש יודע מה חסר, אבל יש לי תוכנית להעלות לפייסבוק רשימה של מה שחסר, אם כי בנתיים אנחנו כבר מקבלים את כל מה שצריך בלי לפרסם שום דבר. 

יש לי גם תוכנית לצייר על הקיר בחדר. אולי כמה חתולים שיסתובבו לאורך הקירות ועל החלון. 

אני קורא את מה שכתבתי עד עכשייו, ויכול להתגאות שבנתיים אני ממש לא נשמע מודאג. חודשיים לפנינו, ואני חושב שיותר מוכנים מזה (נפשית, אני מתכוון), אנחנו כבר לא נהיה.