מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

במהלך מסעותיי ברחובות העיר נעצרתי לרגע על המדרכה הצרה שליד בית אגוז.

רוח חזקה ומדברית נשבה בחוזקה וגרגירי החול שחקו את קירות האבן שמקיפים את הבית. האבן, למרות שהונחה לא מזמן, היתה מצולקת וקרה. בית קטן הוא בית אגוז וסמוך הוא לרחוב הסואן ואין חלון או פתח נראים לעין. העוברים והשבים יכולים להתרשם מהקירות העבים והנוקשים מארבעת עבריו, מההילה הזהובה שיוצרים גרגרי החול שנערמו בכל שקע ועל כל זיז, אבל לא רבים נעצרים ומזמינים עצמם פנימה.

כשנעמדתי מולו על המדרכה הצרה חיפשתי פתח להציץ פנימה. התחלתי להקיף את הבית מחפש סימן או רמז לדלת חבויה, נלחם ברוח היבשה מעיפה את גרגרי החול באוויר כדי שאצמצם את עיניי. מאחורי המבנה מצאתי חצר נטושה. דיונות חול בהן ניתן לראות עקבות דלים.

אומרים שהיו שם אוהלים רבים צפופים לפני שבנו את הבית. אוהלים מכוסים בד לבן שיריעותיו היו מתנתקות מאחיזת היתדות ומתנפנפות באוויר עד שהיו משתחררות לחלוטין ועפות הרחק. לא היה סיכוי לאוהל להחזיק יותר מימים ספורים מול הרוח האימתנית ולכן עם הקמת האוהל שבנייתו נמשכה ימים ארוכים, היו מתחילים תושביו לבנות את האוהל הבא, ואת זה שאחריו. בכל משב רוח מאיים שקרע את היתרים, עקר מהקרקע את היתדות, והחריב את ביתם, היו רצים שפופים אל האוהל הסמוך בתקווה שיצליח לאחוז באדמה רגע ארוך יותר.

מתי נבנה שם בית אגוז איש לא יודע. אומרים שהוא צמח באחד הלילות בו שרקה הסופה ללא רגע של שקט. הוא נבנה בלי שאיש הבחין במשאיות מובילות את לבני האבן הכבדות, בלי שאיש שמע את קולות הנחת היסודות או קול האיזמל המסתת את האבן. כשהרוח שכחה, החול אט אט ירד והראות התבהרה, נראה לפתע בית אגוז עומד על אחת הדיונות. לא הכביש הסואן שנסלל לא מכבר ולצידו המדרכה שהצרה צעדיה בעוברה בסמוך לבית אגוז, ולא בתים סמוכים שחלונותים ניצבים כאילו במרחק נגיעה מבית אגוז, כל אלו וגם לא הזמן שחלף, לא הצליחו להביא לכדי סדק בקירות האבן.

אם אעבור שם שוב ואם אצליח להגניב מבט מבין האבנים, אוכל לספר לכם על האש המשתוללת בחדרים הריקים והקטנים שבתוכו, או על מדפי הברזל הרחבים עליהם מונחים ברישול בדי האוהל הלבנים או על חוטי החשמל הארוכים הפרוסים שם כקורי עכביש או על גבעות החול ושקיעת החמה הניצבת בדממה לבלי נועה עד שיציץ מישהו פנימה.

לקטע "בית אגוז 2"

הקטע נכתב בהשראת "הערים הסמויות מעין" של איטאלו קאלווינו,

ובהשראת ילד שהטריד את מחשבתי השבוע.

המוזיקה הסוחפת בקליפ היא של אסף אבידן

ומנגן על הפסנתר ברגישות ומיומנות שלומי שבן

אני כבר כמה ימים לא כתבתי.

יש לי שני תירוצים.

אחד הוא שבאמת הייתי עמוס השבוע. גם עבדתי המון, גם היו כמה דברים מבאסים שקרו השבוע והטרידו אותי וגם הייתי צריך להלחם עם העיניים הנעצמות מול מאמר שהייתי חייב לקרוא לקבוצת למידה שאני משתתף בה.

הסיבה השנייה תגרום לכם לפקפק בסיבה הראשונה. התחלתי לכתוב בויקיפדיה (אני מניח שרובכם יודעים שאני מכור קשה לכתיבה שם) את הערך על פונדקאות גאה בישראל. חשבתי אולי לפרסם את הטיוטות כאן, אבל מדובר בהמון אינפורמציה יבשה (ולכן לא מתאימה בכלל לבלוג שאני מקווה שאתם לא מוצאים אותו יבש) ובצורה מפתיעה הוא רק הולך ומתארך לי כל הזמן. זה לא רק סביב המסלול הספציפי שאנחנו עושים (דרום אפריקה-הודו), אבל זה מעלה את כל הדילמות הרלוונטיות.

אז בנתיים, מי שרוצה לראות מה אני כותב שם, או לחילופין ללמוד על פונדקאות גאה, על הייחוד הישראלי או על האפליה בהקשר הזה, מוזמן להיכנס לערך (שעדיין לא נמצא כערך ממש במרחב הערכים אבל כן בוויקיפדיה) ובמילים אחרות - תוכלו לקרוא אותו כאן:פונדקאות גאה בישראל ‏. זה כל הזמן מתעדכן (כי אני עדיין כותב). אם ממש מעניין אתכם הנושא - יש בתחתית הערך גם קישורים לכתבות בעניין.  

נ.ב.

ברכות לקוראים החדשים. אני שמח שהצטרפתם.

עוד חודש פחות או יותר, אמור להתבצע הצעד הבא - התהליך של קציר הביציות והחזרה ראשונה לרחם.

בחירת האישה שתתרום לנו את הביציות היתה משימה קצת מבהילה, אבל בסופו של דבר פשוטה משחשבתי.

כן, כבר פתחתי את הפוסט הקודם במשפטים האלו, אבל עכשיו אני מקווה שזה יזרום לכיוון אחר לחלוטין.

אחרי שחתמנו על החוזה עם סוכנות הפונדקאות תמוז, קיבלנו מדורון את הסיסמה שתאפשר לנו את הגישה לרשימת התורמות מדרום אפריקה. יש אפשרות לבחור בין תורמות גם מארה"ב או מהודו. העלות האמריקאית גבוהה מדי, ואילו תרומה מאיזה הודית מבטיחה לנו ילד הודי שחום. תורמת מדרום אפריקה תאפשר לנו עלות זולה יחסית וילד שמהרבה בחינות דומה לנו, כי הגנים שלו יהיו גנים אירופאים כמו של ההורים שלו.

בקיצור, דורון, באמצעות אתר הסוכנות, נתן לנו רשימה של כעשרים נשים צעירות. לכל תורמת היתה תמונת פורטרט, קוד של 4 אותיות במקום שמה והחודש בו היא מתעתדת להגיע להודו לבצע את התרומה. בלחיצה על שמה ניתן היה להגיע לשאלון שמילאה. השאלות כולל תחומים רבים ומגוונים החל מהספר האהוב עליה וכלה בסיבות ובגיל בו הלכו הורי הוריה לעולמם. חשוב לציין שאף אחד לא היה ערב לאמינות התשובות. אף אחת מהן לא נבדקה בגלאי אמת, ושום בלש לא חיטט בתיקים הרפואיים שלהם. הכל עניין של אמון או של ערבון מוגבל. תלוי איך אתם מסתכלים על זה.

שלושה דברים עניינו אותנו.

1. מועד התרומה.

ידענו שלא נהיה בהודו לפני אוקטובר, וברור היה שהביקור שלנו צריך להיות לפני הביקור של התורמת (כי את הזרע מקפיאים בלי בעיה ואת הביציות מקפיאים רק אחרי הפרייתן). לכן החלטנו שאנחנו בודקים רק את נובמבר-דצמבר עם מוכנות להתגמש עד ינואר.

הפנטזיה משתלטת. יכולת הבחירה נתנה לנו את האשליה שהנה, רק נבחר את המועד, נספור בלוח השנה 9 חודשים ונגלה את חודש הלידה המיועד. נחיה ונראה מה באמת יהיה, אבל את עצמי (ואותך) אני מכין לתהליך קצת יותר מורכב, גם אם אני אשמח להפתעות טובות.

2. בריאות.

אני מאמין גדול בחינוך. אני חושב שאת רוב תכונות האישיות שלנו קבעה הסביבה בה גדלנו, האהבה שקיבלנו והיעדרה, החיזוקים והציפיות, הערכים וההשראה. אבל כשזה מגיע לחולי ואריכות ימים, אנחנו בסך הכל שילוב התיקים הרפואיים של הורינו, עם השפעה קטנה של התקדמות הרפואה ואולי טיפה מודעות להגיינה ושמירה על אורח חיים בריא. ובמילים אחרות, אם סבתא של התורמת מתה בגיל צעיר מסרטן זה רע. מהצד השני, שאלון בו שני ההורים וארבעת הוריהם בריאים וחיים עד מאה ועשרים, נראה קצת לא אמין. מהר מאד נראה כאילו השאלונים התחלקו לשני סוגים: הנשים עם הגנטיקה שעדיף לנתרחק מהן, והנשים שמשקרות במצח נחושה. נראה אותך מחליטה החלטה לאחר גילוי מרעיש זה.

3. דימיון.

אני חושב שכולנו אוהבים לתפוס את עצמנו כאנשים עמוקים ונאורים שחשוב להם רק מה שבפנים. גם ממני תוכלו לשמוע הצהרות נגד תרבות הצריכה המהללת את הדימוי האולטימטיבי של גוף רזה וחטוב, עור בהיר, עיניים כחולות וגובה מרשים. למרות זאת, איכשהו, מתוך רצון מחד שהילד/ה יהיו דומים לנו בכל התכונות החיצוניות ה"טובות" שלנו, ומאידך שיהיה לו/לה קל בחיים (שלא יצחקו עליו שהוא נמוך, או שהיא שמנה). בשקלול שני הקריטריונים הפשוטים האלו - התחלנו לחפש מישהי שהיא והוריה גם גבוהים גם בהירים, עדיף עם עיניים כחולות או ירוקות ובכלל, אם אפשר שתהיה דוגמנית-על. אני לפעמים כל כך מאוכזב מעצמי.

לא, לא באמת חשוב לנו שתהיה דוגמנית על, אבל ככה יצא בלי להתכוון. בסופו של דבר, זה גם הדבר הראשון שוויתרנו עליו. נאמו שלנו (זה הכינוי באתר של התורמת שבחרנו) לא תהיה דוגמנית מסלול כי היא רק מטר שישים. יש לה שיער חום ועיניים חומות בדיוק לא כמו אבא ואבא. אם כבר מערבים הורים, אז לה יש הורים בריטים. אגב, שניהם גבוהים ממנה בלפחות עשרה סנטימטרים, גם אחותה (אז אולי מסתתרים אצל גם גנים גבוהים, מי יודע).

חוץ מחיצוניות, יש לנאמו גם תכונות אישיות ותחומי עניין (מפתיע, לא?). היא לומדת אמנות ובלילות עובדת כברמנית. היא מתארת את עצמה כחברתית ואוהבת. האמת, אני מופתע מכמות המילים החיוביות והחיוכיות שבן אדם יכול להגיד על עצמו. אני חושב שאני אדם חיובי בסך הכל, אבל שרשרת תיאורי אישיות שופעי כל טוב כאלו - לא הייתי יכול לספק גם אם הייתי חייב. על מה אני מדבר? בתרגום חופשי: "אני שמחה, חיובית, באופן כללי אופטימית, וחוש ההומור שלי מבעבע מתוכי. אני קופצנית ואנרגטית וחבריי חושבים שאני מבדרת. אני אוהבת לגרום לאנשים לשמוח או להעלות חיוך על פניהם. יש לי חוש הומור מטורף, ואני אוהבת ספונטניות. אני יצירתית, רגישה..." וזה ממשיך ככה עוד ועוד. כל אחד יכול לכתוב שהוא אדם שמח, אבל צריך להיות באמת אדם שופע חיוביות בשביל לכתוב כל כך הרבה תיאורים כאלו.

כמטפל, אני לא יכול להתעלם ממשהו שהיא כתבה, אבל מחקה (לא מספיק טוב, עובדה שקראתי): "extremely open". כשמישהו כותב משהו ומוחק, אפשר להניח שזה מה שהוא חושב על עצמו (גם אם לא בלב שלם) וחשוב מכך, אפשר להניח שהוא חושב שזה בעייתי לכתוב את זה במצב בו הוא נמצא. במילים אחרות, היא לא רצתה שנחשוב שהיא כל כך פתוחה. היא חושבת שזה חיובי, אבל חוששת שאנחנו נחשוב שזה קיצוני מדי. טוב, די לחפור. אז היא לא רצתה שאני אחשוב שהיא פתוחה, כי אולי פתיחות זה דבר שמישהו יכול לראות כדבר רע. אני לא.

מה שכנראה הכי קנה אותנו בחלק של תיאור האישיות (שכאמור לא היה דווקא החלק המכריע מההתחלה) היו שלוש מילים: אני אוהבת חיות. מי שמכיר את הבית שלנו (ועל זה ללא ספק צריך לכתוב פוסט ביום מן הימים) חיות זה עניין משמעותי בסיפור.

לפוסט הזה אין סוף ממש. נקטע באמצע. אולי בהתחלה. אין איזה משפט מסכם או נקודת מבט רעננה על החיים כי אני לא יודע. אולי היא האמא של הילדים שלנו. אולי היא ברגע האחרון תשנה את דעתה ולא תגיעה בכלל להודו.

אין ברירה. נשאר רק לחכות.