מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

אז חשבנו שהתורמת שלנו כבר בהודו.

חשבנו.

היא תגיע לשם רק ברביעי בדצמבר, יום יומיים אחר כך יעשו לה בדיקה שמטרתה לבדוק את הפוריות שלה (סריקת זקיקים) ורק שבוע אחר כך ישאבו את הביציות ונדע כמה יש בסל.

ההפריה עצמה נעשית קרוב מאד לשאיבה וחמישה ימים אחר כך - אנחנו נחזיר את העוברים לרחם של הפונדקאית.

זה אומר שפחות או יותר ב-18 בדצמבר (הערכה שלי, בטח זה יזוז קצת לכאן או לכאן) יקרה העניין.

נו, אתם יודעים, העוגה תיכנס לתנור, השתיל יוכנס לאדמה, הספינה תרים עוגן ותצא לדרכה, המחבת תונח על הלהבה והשקשוקה תתחיל להשתקשק.

וכן, אם הכל ילך ללא עיכובים, תשעה חודשים אחר כך נהיה אבות מאושרים, וזה בהנחה שתחת ההגדרה המילונית של אבות מאושרים מתוארים שני גברים לחוצים בהודו כשבידם יש עולל בן יומו, אדמדם, מעוך וצורח.

אז זה תקציר התשעה חודשים הקרובים. מי שמרגיש שאני חופר, יכול לעזוב את הרשומון הזה ולחזור עוד עשרה חודשים לראות אם צדקתי.

וחשוב לא פחות, שייקח אותי איתו. כי גם אני מוכן לדלג על ההמתנה הטראנס-יבשתית, הנדנודים לדורון מהסוכנות לקבל מידע, לחוסר הוודאות, ולהגיע לרגע שבו אנחנו חבוקים עם תינוק/תינוקת/תינוקות. ויש לציין שאני החצי הפחות חרדתי בזוגיות שלנו. 

אולי זה מוזר, אולי לא, אבל הרבה יותר קל לי כרגע להתמודד עם המחשבה של ההורות עצמה, עם כל הפחדים הקשיים והמחסור בשינה (כן, עניין השינה מהווה בשבילי קטגוריה בפני עצמה), אני בטוח שנתמודד עם זה. אפילו החודש שנגזר עלינו להעביר בהודו מהלידה ועד קבלת האזרחות שתאפשר לנו להגיע חזרה לישראל, נראה לי בסדר. אני יודע שזה לא יהיה חגיגת סמוסות ומלאי קופטה (ומי שלא יודע מה היו שלוש המילים האחרונות כנראה שלא טעם אוכל הודי טעים מימיו), אבל נהיה ביחד, ויהיה לנו את כל הפנאי ליצור קשר עם הפלא החדש, דבר שאין לכל אב בימינו.

לעומת המחשבה על ההורות, המחשבה על כל מה שנעבור עד ללידה מלחיצה אותי כל כך. ולא, זה לא בגלל שאני דואג שזה לא ייקלט. זה ייקלט. אם לא בפעם הראשונה, אז בשנייה, וזה לא שצריך לחכות המון בין פעם לפעם, ובתקווה שיהיו לנו מספיק ביציות כדי שזה יהיה באמת פשוט כל כך. זה הכל ביחד, זה חוסר הוודאות, זה הקושי הזה לחכות, זה המצב הזה שגורם לי צביטה כל פעם שאני צריך לפתוח את היומן בתאריך כלשהו בשנה הקרובה.

אתם יודעים מה, אל תקבעו איתי פגישות בשנה הקרובה. הכי טוב. דברו איתי אחר כך (אני בטח אהיה עסוק בלהחליף חיתולים, אבל דברו איתי, כי אני אצטרך לקטר למישהו). עד אז, רק תעזרו לי להשאיר את היומן שלי סגור.

אני רוצה לכתוב רשומה שכבר מסתובבת לי בראש כמה שנים. היא עוסקת במושגים בפסיכותרפיה, אבל בעיקר בחוויות מאוד אנושיות שכולנו מכירים.

אחת התופעות המעניינות בעולם הרגשי של בני האדם הוא היכולת שלנו לחלוק ברגשות. לחלוק ברגשות יכול להשתמע כיכולת שלנו לספר זה לזה על המתרחש בנפשנו, אבל אני מתייחס כאן לתופעה גדולה בהרבה. לרגשות שלנו יש יכולת להיות מדבקים ולעבור מאדם לאדם, ואף להיות שיתופיים, משמע רגש שמתעורר במרחב הבינאישי ולא אצל פרט זה או אחר.

אנחנו מכירים את זה ממש טוב מחיי היום יום. בן הזוג שלי מגיע הביתה מיום עבודה מתיש. הוא עייף או מצוברח ואולי אפילו מישהו שעובד איתו עצבן אותו באופן יוצא דופן. כשהוא מגיע הביתה הרגשות שלו מבוטאים דרך התנועות שלו, תווי הפנים, ודרך צליל קולו. עוד לפני שייספר על יומו, רגשות עצמתיים מצליחים לזלוג ממנו, ובגלל הקשר הקרוב שלנו וההתכווננות שלי אליו, הרגשות מחלחלים גם בי. תופעה זו מתרחשת גם כמובן בצדדים החיוביים של הספקטרום הרגשי.

לעיתים, נובט רגש זה לא בעולמו הרגשי של אדם אחד אלא במרחב המשותף אותו חולקים שניים או יותר. דמיינו לעצמכם זוג מאוהב רץ לו בחוף הים, אוחזים ידיים, הגלים רודפים אחר צעדיהם על החול. תחושת ההתאהבות מציפה את שניהם, כמו שהגל מרטיב את כפות הרגליים שלהם. כמו היתה ענן של אושר שממלא את האוויר שבניהם. 

נתן אלתרמן היטיב לבטא תופעה זו בשיר המרגש "אליפלט" שהביצוע המוכר ביותר שלו הוא של להקת התרנגולים (מילות השיר, וגם ביצוע מופתי של ברי סחרוף בסוף הרשומה כמובן). בשיר מתואר ילד-נער-חייל שהוא חסר מזל וחסר אופי, אבל גם ברגעי חרדה וקושי גדולים יש בו איזו שמחה מהולה בתמימות, שנוגעת ללב. וגם כשמידי אליפלט הילד נגזל צעצוע, חיוכו גרם לתחושה מוזרה לצוץ אצל סובביו. וגם כשאליפלט החייל עמד מול מותו, חיוכו מעלה רינה אצל בני פלוגתו. אלתרמן מיטיב לבטא את הקושי להבין ולאתר את מקור התחושה הטובה שעולה בהם נוכח האירוע העצוב: "ובליבות חבריו, זה מוזר,/ אז דבר מה התרונן כה ושר. /בלי מדוע ובלי כיצד, /בלי היכן ובלי איך ולמה, /בלי לאן ומאיזה צד, /בלי מתי ובלי אן וכמה. /מסביב ככינור וחליל /מנגינה מאירה, מצלצלת."

זה סוג של קסם. פלא. חוויה שצומחת בן רגע או מזדחלת באיטיות וצובעת בצבעים דומים את עולמם של מספר אנשים בבת אחת. סטיבן מיטשל, אחד התיאורתיקנים שהשפיעו עלי הכי הרבה (כתבתי לא מזמן שוויניקוט הוא האמא התיאורטית שלי, אז מיטשל הוא האבא) התייחס לתופעה זו באמצעות המושג חדירות רגשית. מצב רוח, כך הוא טוען, הוא לעתים קרובות דבר מידבק. הוא יוצר חוויה משותפת של אפקט עז וגבולות חדירים. רגשות עזים של תשוקה, כאב, צער ועוררות מינית יכולים לחלחל באחר ולעורר אצלו רגשות דומים. רגשות על-אישיים (Transpersonal) מתעוררים בנו בלי לדעת אצל מי התעורר הרגש לראשונה. יש שורה של מושגים בפסיכותרפיה שכולם מתארים סוגים שונים של תופעה זו, אחד מהם הוא "העברה", מושג מרכזי בהבנת טיפול נפשי מכל סוג. מושג זה מתאר רגשות ותחושות שעולות ביחסים הטיפוליים.

(במצבים מסויימים תחושות אלו אינן חלק מהחדירות הרגשית, אלא תוצר של תצורות עצמי-אחר, שהן דפוסים של מערכות יחסים שאנו רוכשים במהלך חיינו ומלבישים בהם את המטפל שלנו או שותפים אחרים למערכות יחסים (לעיתים נקראים "דפוסי העברה", קצת מבלבל). כך הציפיות שלנו מאבינו (וכן האכזבות), משתחזרות אל מול הבוס או הבן זוג. האופן בו אנו מגדירים את עצמנו (הערכתנו העצמית והדימוי העצמי) נובעים בין היתר מהדפוסים שאנו מסגלים לעצמנו. טיפול נפשי תפקידו להרחיב את הדפוסים האלו כדי לאפשר לנו מגוון רחב יותר של יחסים.)

אלתרמן הלך צעד נוסף בשיר זה כדי להעביר לנו את העוצמה הפלאית של החדירות הרגשית. מתיאורו של אליפלט בגן המשחקים או בשדה הקרב אנחנו שומעים ממקור שני תיאור של האופן בו עולמו הרגשי משפיע על הסובבים אותו, אך מתוך השיר כולו על מילותיו ועל הלחן המרגש של סשה ארגוב, מגיע אפקט זה גם אל מחוץ לעולם הדמיוני המתואר בשיר. גבולות השיר נחצים וממקור ראשון השומע, כך השכיל אלתרמן לתאר במילות השיר, הופך להיות חלק מהתופעה הזו כשחיוך נוגה עולה על פניו: "זהו זמר פשוט גם תמוה, /אין ראשית לו וסוף והמשך, /זימרנוהו בלי דעת מדוע /וכיצד ובשל מה זה ואיך. /זימרנוהו כך סתם זה מוזר, /כי דבר מה התרונן בו ושר...". אלתרמן הקדים וידע שכשנשמע את השיר, התחושות בליבו של אליפלט יצליחו לחדור את מעטה העולם הדמיוני בו הוא מתרחש ולהגיע אל השומע ויציפו אותנו באותו חיוך נוגה.

וזו כוחה של אמנות. מילים שנבחרו בקפידה ומצליחות לכלוא בתוכן תופעות אנושיות מורכבות מדי להסבר. ציור שמצליח לתת את התחושה שהצייר הצליח להגדיר בצבע וצורה חוויה רגשית שנמצאת בתוכנו ולא נמצאה הדרך לבטא אותה אחרת. ההעברה מתרחשת לא רק בין אדם לאדם, אלא גם דרך הכלי האמנותי באשר הוא, שאוצר בתוכו את החוויה הרגשית-האסתטית.

איפה זה פוגש אותי עכשיו? אתם בטח יודעים.

כמה אני יכול לכתוב על החרדה, על הלחץ, על ההתרגשות, שסביב השבוע שלפנינו שבו יערכו את שאיבת הביציות וכמה ימים לאחריה את ההפריה. הרי אי אפשר לכתוב רק על זה, ואני עצמי צריך קצת מחשבה קרה ואינטלקטואלית כדי להדחיק יותר ביעילות את המערבולת של הרגשות האלו. אז מי מכם שחשיבה אינטלקטואלית לא מרגיעה אותו, יכול לשמוע את השיר. אולי זה יעזור.

אליפלט (מילים: נתן אלתרמן; לחן: סשה ארגוב)

נזמר נא את שיר אליפלט
ונגידה כולנו בקול:
כאשר עוד היה הוא רק ילד,
כבר היה הוא ביש גדא גדול.
בו שכנים ושכנות דיברו דופי
ואמרו שום דבר לא יועיל -
אליפלט הוא ילד בלי אופי,
אין לו אופי אפילו במיל.

אם גוזלים מידיו צעצוע,
הוא נשאר מבולבל ומחייך,
מחייך מבלי דעת מדוע,
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

ונדמה כי סביבו, זה מוזר,
אז דבר מה התרונן כה ושר.
בלי מדוע ובלי כיצד,
בלי היכן ובלי איך ולמה,
בלי לאן ומאיזה צד,
בלי מתי ובלי אן וכמה.
כי סביב ככינור וחליל
מנגינה מאירה, מצלצלת.
אם נסביר לך מה זה יועיל,
איזה ילד אתה אליפלט.

בליל קרב ברעום אש מזנקת,
בין אנשי הפלוגה קול עבר:
העמדה הקדמית מנותקת,
מלאי תחמושת אזל בה מכבר.
אז הרגיש אליפלט כאילו
הוא מוכרח את המלאי לחדש,
וכיוון שאין אופי במיל לו,
הוא זחל כך ישר מול האש.

ובשובו מהומם ופצוע,
התמוטט הוא, כרע וחייך.
הוא חייך מבלי דעת מדוע,
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

ובליבות חבריו, זה מוזר,
אז דבר מה התרונן כה ושר.
בלי מדוע ובלי כיצד,
בלי היכן ובלי איך ולמה,
בלי לאן ומאיזה צד,
בלי מתי ובלי אן וכמה.
מסביב ככינור וחליל
מנגינה מאירה, מצלצלת.
אם נסביר לך מה זה יועיל,
איזה ילד אתה אליפלט.

ובלילה חבוש קסדת פלד,
אז ירד המלאך גבריאל,
וניגש למראשות אליפלט,
ששכב במשלט על התל.
הוא אמר: אליפלט אל פחד,
אליפלט, אל פחד וחיל ‟
במרום לנו יש ממך נחת,
אף שאין לך אופי במיל.

זהו זמר פשוט גם תמוה,
אין ראשית לו וסוף והמשך,
זימרנוהו בלי דעת מדוע
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

זימרנוהו כך סתם זה מוזר,
כי דבר מה התרונן בו ושר...

לפני כמה ימים קבעתי פגישה לעוד 3 שבועות. נשמע נורא פשוט, עשיתי זאת יותר מפעם אחת, אבל הפעם משהו זז.

משהו פתאום נפל מחוץ לתבנית הרגילה, האוטומטית, של סתם עוד תאריך.

פתאום הבנתי, שכשיגיע מועד הפגישה, יכול להיות, רק אולי, אבל אפשרי - שכבר נהיה בהריון.

בסוף החודש מגיעה נאמו להודו, לתת לנו את הביציות שלה. זה אומר שמיד אחר כך תתבצע ההפריה, ועוד כמה ימים אחרי זה - ההחזרה לרחם.

זה אומר שעוד פחות משלושה שבועות, יש סיכוי שנהיה בהריון.

אגב, אנחנו לא נדע את זה. יש בדיקות ביתא (תודה לענבר שלימדה אותי כבר את כל מה שאני צריך לדעת בנושא זה ובעוד כמה) בהן מודדים קיומו של חלבון מסוים בדם (של הפונדקאית, לא שלנו) שעושים אותן אם אני לא טועה אחרי שבועיים, והן מעידות על קיומו ותקינותו של ההריון.

זה אומר שבמהלך החצי הראשון של דצמבר, אולי קצת יותר, אנחנו נהיה אולי בהריון. אנחנו נתהלך עם המון סימני שאלה של הפערים הכי קיצוניים שיכולים להיות. מצד אחד, הכל כרגיל, שום דבר לא השתנה, החיים ממשיכים כרגיל. מצד שני, בצד השני של היבשת, בגן קסום, ננטע זרע של הדבר הכי מסעיר שאני יכול לדמיין ולקוות שיקרה לי בחיים. אבל אני לא אדע אם הוא נקלט או לא. אני לא אדע כלום. ואתם מבינים, מדובר על יצור חי, או אולי שניים, שרק תשעה חודשים אחר כך, ייכנס לחיים שלנו.

עכשיו, כבר תקופה, אנו שקועים בפנטזיות. חלומות (וגם חרדות) של איך זה יהיה, ומה נעשה, ושמות, ומחשבות, אבל עוד שלושה שבועות (כבר פחות) החלומות האלו לא יהיו רק אפשרות היפוטתית, אלא מציאות שכבר הוטענה ומחכה להיכנס לחיינו. זה כמו מכתב שכבר הוכנס למעטפה ונחתם ונשלח, אבל עוד לא הגיע ליעדו, ולמרות שבתוכו בשורה שתשנה את החיים של מישהו, הוא עוד לא יודע את זה. זה כמו פקעת ששתלתי, שעד שלא תפרח אני לא אדע של איזה צמח היא. זה כמו חבילת קמח, וכמה ביצים ועוד כמה חומרים שעורבבו יחד לכדי בצק, שתפח, ונכנס לתנור, וזה רק עניין של זמן, עם קצת זהירות ומזל, עד שיצא משם לחם חם ומהביל, רגעי ההמתנה האלו הם בלתי נתפסים. אלו רגעים שיש כבר משהו, הוא כבר נוצר, אבל הוא עדין לא איתנו. ואצלנו התנור, יהיה רחוק רחוק, והעדות היחידה לקיומו היא אמירה קצרה, אולי אפילו SMS שבו יהיה כתוב "ההחזרה בוצעה. נודיע לכם על התפתחויות". אני מדמיין את עצמי רץ עם הנייד שלי ברחוב, מחבק אותו  וצועק - אנחנו בהריון! אנחנו בהריון! (כן, לא ממש אופייני לי לרוץ ולצעוק דברים כאלו ברחוב, אבל מתי בפעם האחרונה עשיתי ילד? אז מי באמת יודע מה אני אעשה כשזה יקרה?)

חלק לא קטן ממי שקורא באופן קבוע את הרשומון הזה הוא הורה. ולכם לא צריך לספר. אני מתרגש ומוצף משמחה רק מהמחשבה, אבל חרד בצורה בלתי רגילה מהרעיון. ועוד שלושה שבועות, כשתתווסף המחשבה הזו שאולי, יתכן, אם הכל ילך כשורה, אני לא אדע את זה, אבל אני אדע שאולי לא אבל אולי כן, אבל כבר עכשיו וברגע זה, והשעון כבר סופר לאחור את טיקטוקיו...

כבר עכשיו קשה לי להכיל את זה, אז מה יהיה כשזו תהיה מציאות?

אז כשאתם קובעים איתי פגישה לעוד שלושה שבועות, או בעצם לכל מועד שאחרי הראשון בדצמבר, בבקשה עשו זאת בזהירות, תזכרו שאני לא יכול להבטיח לא להיות חרד מדי, והעיקר, תחזיקו לנו אצבעות שזה באמת ילך כמו שאנחנו רוצים.