בלי יותר מדי מטאפורות או אמצעי מבע ספרותיים אחרים, קיבלנו היום הודעה שההחזרה לרחם הראשונה שעשינו לפני שבועיים לא נקלטה.
ביום ראשון לפני שבועים 18/12/11 החזירו לרחם הפונדקאית שתי ביציות מופרות. ביום חמישי נעשתה בדיקת בטא (בדיקה של רמת חלבון) לפונדקאית. רמת החלבון היתה נמוכה (30) דבר שמעיד שהביצית המופרה נקלטה בהתחלה, אך בסוף ההחזרה לא צלחה.
משמעות הדבר היא שאין היריון, ואנחנו נחזור על הניסיון עוד כשבועיים עם שתיים או שלוש מהביציות המוקפאות.
קיבלנו את ההודעה הזו כשאנחנו בתחילת חופשה של סופש ארוך, חוגגים את יום השנה שלנו. אין ספק שזה ביאס אותנו.
תארתי בפיסקה הקודמת את סדר האירועים פחות או יותר, אבל אני עוד לא יודע איך להתייחס לעניין עצמו.
איבדנו את ההריון.
אין ספק שזו הדרך הקשה ביותר לראות את זה. יש לי חברה טובה , אודיסיאה נקרא לה, שתומכת בי מאד בתהליך (והיא נתנה לי את ההשראה לכתוב רשומון). היא עצמה נמצאת אחרי מספר הפלות ועכשיו סוף סוף היא בהריון (מאמי, המון תודה והמון המון בהצלחה, ושמהר מהר יוכלו הילדים שלנו לשחק יחד). ההיכרות איתה והמסע שלה לימד אותי שכל היריון הוא הריון. גם היריון מדומה. גם אם אין ביצית. גם אם הייתי בטוח שזה קורה ובסוף לא. אם אני אקצין את זה, התינוק, לפני שהוא מבשיל ברחם, הוא כבר מתחיל להבשיל בנפשם של הוריו, בעולם הפנטזיה שלהם. מנקודת מבט זו, גם שבועיים בסך הכל אחרי ההחזרה לרחם, זה אובדן. אובדן שיש לעבדו, שיש לעכל אותו, שיש להתאבל עליו.
עוד צעד במסע.
ידענו שזה חלק מהעניין. אמרתי מזמן, אני אופטימי ואני מאמין שזה ילך כמו שצריך גם אם חלק מהמסע כולל כמה ניסיונות לא מוצלחים. הרי אחרי הכל אנחנו צריכים רק ניסיון מוצלח אחד. אולי, במידה מסוימת, עברנו חלק אחד של המסע. עברנו אותו ועכשיו אנחנו לפני החלק הבא. גם אם זו אינה הדרך האידיאלית, זו הדרך של המסע שלנו, וגם בתחנה זו היא צריכה לעבור, והנה, עוד רגע היא מאחורינו.
יותר מזה, אודיסיאה אמרה לי פעם לגבי עצמה, שהיא בטוחה שהילד או הילדה שלה מחכים איפשהו להגיע אליה. וגם אם זה לא קרה בניסיון הראשון, או בזה שאחריו, היא יודעת שזה יקרה, שהוא יגיע. אולי התינוק מגיע ובודק אם העיתוי טוב לו, ואם לא, אז הוא מחכה עוד קצת, לניסיון הבא.
בדרך חזרה מהחופשה שלנו, ישבנו באוטו, אני נוהג ויוד לידי ודיברנו על זה. אם הוא היה מתעורר באמצע הנסיעה ושואל אותי אם כבר הגענו, לא היתי אומר לו "לא. זה לא הלך. אנחנו נצטרך לנסות להגיע הביתה שוב". הייתי אומר "עוד מעט, חמוד, אנחנו בדרך. אנחנו מתקרבים. אתה יכול לחזור ולעצום עיניים ועוד מעט אנחנו נגיע". חגגנו 14 שנה יחד השבוע. אנחנו אוהבים מאד. אני לא יכול לדמיין אהבה גדולה יותר מזה, למרות שכל הזמן האהבה שלנו מפתיעה אותי מחדש בעוצמתה. אני בטוח שאנחנו נעבור את זה ואני ממשיך להיות אופטימי. זה עוד יקרה.
כמו שכתבה ריטה: זה יבוא כמו קו חרוט על כף יד, זה יבוא בטוח בעצמו, כאילו היה שם תמיד, וחיכה שנבחין בו. וזה יבוא, אתה הרי יודע, לא הכל יטלטל אותנו, לא הכל יכה, ומה שייפתח לנו - מחכה.
בשעת הצהריים, עת תפסתי נמנום קל בצילו של עץ, נחשפתי למראה מוזר מאין כמוהו.
שקוע הייתי, ספק במחשבות, ספק בחלומות, כשחריקות מתכתיות מלוות במהלומות חזקות הפרו את שלוותי כשלמולי, על המדרכה, עמד ביתן קטן מכוסה לוחות פח, קרשי עץ, מחוברים זה לזה ברישול. הוא לא כל כך עמד, אלא נע במקומו בחוסר שקט, כאילו חלקיו הרבים מנסים למצוא לעצמם מקום. זיזים פרועים שלא נחתכו לאורך המתאים, קפצו פנימה והחוצה ללא מנוחה, והצירים שחיברו אותם זה לזה נאנקו וצעקו. התנועה בו היתה כה רבה שהתפלאתי איך הוא בכלל מצליח שלא להתפרק, ובעוד אני מנסה להבין מה המראה התמוה שלפני, הביתן החל לקפץ. הוא נע לעבר הכביש, עלה במעלה הרחוב, מצליח רק במזל לחמוק ממכונית שנסעה שם במהירות. מתוך הבהלה, החל לקפץ לצד השני ואז התרסק ברעש גדול על גדר עץ בשולי המדרכה שממול.
לוחות המתכת היכו בגדר ופרקו אותה כשהן עצמן מתפזרות לכל עבר.
יחד עם זאת, גם אחרי שאחרון הלוחות שקט על המדרכה, הרעש לא נדם. הברגים והצירים המשיכו לרטוט. הם קיפצו על המדרכה וגלגלי שיניים קטנים החלו לכוון את התנועה ולחבר, כאילו באקראי, קרש מן הגדר עם לוח פח, אליו חוברה כמו בטעות שקית ניילון שהרוח לא הצליחה לסייע לה לחמוק. לוחות פח וקרשי עץ נערמו זה על זה. ברגים ומסמרים איחדו אותם יחד ללא סדר, ללא תכנון, והכל ברעש גדול כשכול החתיכות רועדות ומתחככות זו בזו. הופתעתי איך בתוך כל הכאוס שנותר מפוזר על המדרכה הצליח להתרומם ביתן חדש, שונה בצורתו, חסר תכנון או מחשבה, אך עומד על יסודותיו הארעיים בכל מחיר. הביתן מתכווץ ומתרחב כמו לב פועם שהוצא מבית החזה, חלקיו נעים החוצה ופנימה והנה הוא שוב מתחיל לקפץ, מותיר אחריו נסורת עץ ושבבי מתכת, חלקי ברגים עקומים, אך הוא לא מביט לאחור, אלא ממשיך להתקדם במעלה הרחוב, כאילו בורח הוא ממשהו, או שלהפך, מנסה להשיג את מה שכבר מזמן לא נראה באופק.
בחנתי את התקדמותו. כיוונו משתנה בכל רגע, כאילו מכוונים אותו תריסר קברניטים חלוקי דעות, רבים זה עם זה לאן לכוון את ההגה. לעיתים הוא נראה כקפיץ, כשבכל נחיתה על הקרקע עף לו בורג או קפיץ עץ שלא חובר כהלכה, ולעיתים נראה הוא כחבית המתגלגלת מצד לצד בכוחם של גלגלי שיניים גדולים. קרשים שחוברו כעמודים הופכים בן רגע להיות חלק מהגג ולוחות שחצצו בין הפנים והחוץ נבלעים מאחורי אחרים שמכסים אותם בפתאומיות. עוד אני מנסה לשווא למצוא הגיון כלשהו באופן הפעולה וההבנייה של המבנה המוזר הזה, נבלמה מנוסתו כשהתנגש בעמוד רחוב. משני עברי העמוד הושלכו בעוצמה כל חלקיו, כאילו לא היו מחוברים מעולם ונחתו על חצץ שכיסה את הכביש.
רגע של שקט וחוסר תזוזה הקים אותי לראות מקרוב מה עלה בגורלו וכשהתקרבתי החל שוב זמזום גלגלי השיניים הרוטטים. פיסות ברזל קטנות החלו לקפץ כמו גרעיני תירס בשמן החם וכשיורדים הם חזרה אל הקרקע, נתפסים בכל העומד בדרכם. כך נקשרו יחדיו גם אבני החצץ, גם לוחות הפח וקרשי הגדר, כשגלגלי השיניים ומסמרים וברגים וגם שארית חבל ואולי גם מסטיק דביק, קושרים מחדש את שהתפרק והתפזר רק לפני דקה או שתיים. קולות חריקת לוחות הפח והלומות קרש בקרש רק התחזקו וכשנראה ששוב נאספו זה לזה המשיכו לנוע, למשוך מעט ימינה, מעט שמאלה כדי למצוא את מקומם, כיסו זה את זה ונגלו לפתע בפאה אחרת או בגג, ואז הרגשתי שהבחין בי וכשברח, נותרו מאחור שוב רק שבבי עץ וכמה ברגים מיותרים כשאחד מהם ממשיך לרטוט ולנתר ואין לדעת אם ידע או לא ידע את דרכו חזרה הביתה.
הוא לא מש ממחשבותיי.
מתפזר וחוזר לעצמן, אך הוא לא מוצא את עצמו. הוא כאילו אחר, אבל הוא ללא ספק הוא. הלוואי והייתי יכול לעזור לו למצוא את ביתו, למצוא את עצמו, למצוא סוג של קביעות. כל מה שנקרה בדרכו הוא בולע, אך נעלם באותה מהירות. מנסה לאחוז בתוכו, אך מאבד, ואני אוסף בורג עקום, פיסת עץ קטנה, להזכיר לעצמי את היש. להציע לו רציפות כלשהי.
אולי הוא מגיע אלי שוב ושוב, לא במקרה.
שב לידי רגע. נוח לך תחת צל ענפיי הדקים. היה אתה עצמך.
הגעתן לא בצוללת, אלא במטוס, מיבשת רחוקה השוכנת בקצהו האחד של האוקיינוס ההודי, מרוחק מאיתנו עד מאד. מצאתן עצמכן בקצהו האחר של אותו אוקיינוס, מרוחק גם הוא מאיתנו עד מאד. יצאתן כמו קפטן נמו, אל הרפתקאה לא נודעת, ומצאתן עצמכן יוצאות לאוויר העולם בבית הולדתו של רב החובל, הודו.
כך כדרכה של אגדה הגעתן אלינו, לא שלושה דובים, לא שבעה גמדים, אלא שלוש עשרה ביציות.
ביום ראשון הקרוב שתיים מכן יועברו אל צוללת מיוחדת - הרחם שמחכה לקבל אתכן ולטפח אתכן. מי מכן שתגיעה לנסיעה הארוכה הזו, אנא, אל תחששו, תנו לעצמכן להיקלט ברכות ובנינוחות, כי שם תוכלו לגדול ולצמוח.
רצינו שתדעו שאנחנו חושבים עליכן הרבה. גם בשמחה. גם בפחד.
אין טעם להכחיש, כי כשפתאום הדברים הופכים לאמיתיים, גם הפחד נכנס, והרבה לא ידוע נכנס לחיינו. ולא רק אמיתיים הם , אלא גם מהירים ומפתיעים, ואנחנו לא התכוננו מספיק, כי אף פעם זה לא יהיה מספיק. ונכון שיש לנו עוד תשעה חודשים - תשעה חודשים בהן תשהו בצוללת, צפה בבטנה של אישה יקרה - אך האם זה יספיק לנו?
דעו שאנחנו דואגים לכן ומקווים שתהיו בריאות ומאושרות. ובסוף הדרך, כשתסיימואת המסע בצוללת החדשה שלכן, תעשו אותנו המאושרים באדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
