יום שלישי היום, ומאז יום שבת אני לא ממש יוצא מהבית. כאב גב תפס אותי. יום שבת יצאנו לריצה ואחרי 3 דקות הרגשתי שאני לא יכול להמשיך. המצב לא היה נוראי, אבל הבנתי שזה מתחיל להדרדר. אם פעם הייתי מחכה לנורא מכל לפני שהייתי מתחיל טיפול תרופתי, הפעם כבר ביום שבת התחלת להקפיץ כדורי אטופן על הלשון. יום ראשון הכדורים עוד לא החלו להשפיע, ומהצד השני הכאב כצפוי החמיר. לא יכולתי לעמוד ישר. הרגשתי כאילו יצקו לי בלוק בטון כבד בתוך הגב התחתון. הוא הפיל אותי למטה, כופף את ברכיי ומנע מכתפיי להתגבר על כוח המשיכה. יום ראשון לא הלכתי לעבודה. היה לי יום מלא טיפולים, זה אחר זה, אבל מתוכם היו שני ילדים שידעתי שהיעדרי יעיב על יומם, שחסרוני יהיה להם קשה לעיכול, שהיעדרותי כנראה תפגע בהם, אבל לא היה לי מה לעשות. אולי זה רק המצפון שלי, והם בעצם עברו על הרגע הזה בו הודיעו להם שאני אינני בלי למצמץ.
מאתמול כבר התחיל המצב להשתפר. אני כבר קצת מסתובב, יכול לקחת לעצמי משהו מהמקרר, יכול ללכת להשתין ואפילו לעמוד בגאווה מעל האסלה בלי להישען על מיכל המים. צעד קטן לאדם אך הישג גדול למערכת הבריאות הביתית.
יוד טיפל בי במסירות אין קץ. מרח לי משחות על הגב. הכין לי אוכל שאני אוהב, וגם דאג שיישאר להמשך השבוע כשהוא כבר לא יוכל לטפל בי. ראיתי עליו שהוא דואג. הוא מוטרד גם מה יהיה עם כל בני חסותינו שמתרוצצים בבית ובחצר. זהר שצריך לקבל תרופה פעמיים ביום (שלומו אגב משתפר, תודה על ההתעניינות). דודי ושולי שמחכים לטיול היומי שלהם וקיבלו היום רק זמן חופשי בחוץ. יוני, זקן הבית, שצריך לקבל תשומת לב מיוחדת גם הוא; ישב עלי בשעתיים האחרונות, לא רצה לזוז. כזה חמוד. יום אחד אספר לכם סיפור שיקרא "איך הפכנו חתול ענקי ומסוכן לחתלתול נוגע ללב" או אולי "הפרעות התנהגות אצל חתולים ודרכי התמודדות".
בכל מקרה, אני בסדר. משתפר. רק צריך לשבת פחות על המחשב, אתם יודעים...
"צעד קטן לאדם" (באז אולדרין, האיש הראשון שהשתין על הירח) למצולמים אין כל קשר לכתבה
עוד לא החלטתי אם ללכת ללימודים מחר. אני לא זוכר מתי הייתי בחופש כזה מוחלט, כזה ארוך. אם נספור גם את שישי ושבת, אז זה היום החמישי שלי בחופש, ולמרות הכאב בגב, אני מצליח לנוח ואפילו להנות מהחופש. פשוט לא להאמין. אתמול דיברתי בטלפון עם אודיסיאה (אני אוהב לקרוא לך ככה, זה שם יפה ומעורר השראה) וגם היא בחופשה כפויה מנסיבות קצת אחרות, קצת פחות מאפשרות להנות מהחופש. היא סיפרה לי חדשות נפלאות. שבוע הבא חבר טוב שלה מתחתן. מישהו שאני מכיר כבר שנים רבות. אף פעם לא היינו בקשר קרוב אבל תמיד היה לי מקום חם כלפיו. איך היא הגדירה את זה: חתונה, אולם, DJ וכל הזה. אני מאחל להם המון מזל טוב. אני נורא מתרגש בשבילהם. האמת היא שהיא סיפרה לי על עוד הפתעה שקשורה לאירוע, ומהחשש הקל להרוס אותה לא אכתוב על זה כלום, אבל שידעו המעורבים בדבר, שאני מתגעגע אליהם, גם אם אני לא יודע לשמור על קשר לפעמים.
יוד ואני מעולם לא התחתנו. לא עשינו אירוע גדול כדי לקבל הכרה, או כדי להצהיר על אהבתנו, או כדי להשיג את אחד מהדברים שכל הזוגות האלו שמתחתנים רוצים להשיג. לגבי יוד ממש קל לי להסביר. בשבילו אירוע שיש בו יותר משמונה אנשים הוא גדול מדי, גם אם הוא בוחר מי יהיה שם, ואז בשביל מה לעשות משהו שלא יעשה לו שמח. הוא לא אוהב חתונות וזה בטח לא ישתנה רק בגלל שהחתונה היא שלו. לגבי זה הרבה יותר מסובך. אני לא יודע להסביר בדיוק, אבל ברור לי ששום אירוע, טקס או נייר חתום לא יצליחו לגלם את הרגשות העזים שיש בי כלפיו, ואיך אפשר בכלל ליצור חגיגה שתסמל את הדבר הכי אדיר שקרה לי בחיים? אולי בדבר אדיר יותר. אולי כשיקרה משהו משמעותי דיו, שבחיי שנינו יצליח להשתוות בעוצמתו למה שאנחנו מחזיקים בנינו כבר יותר מעשור, זו תהיה הזדמנות לעשות חגיגה.
חתונה, אולם, DJ וכל הזה. למצולמים אין כל קשר לכתבה
ובנושא אחר לחלוטין (או שלא), הגענו לשלב ברשומה שאני מוציא את זה החוצה. עוד משהו קרה ביום שבת. יותר חשוב מזה שנתפס לי הגב.
יום שבת עשינו החזרה שנייה, ובעברית, ביום שבת שניים מעוברינו הועברו למקומם החדש ברחמה של פונדקאית חדשה בתקווה שייקלטו שם ויישארו שם עד ללידה. זו הפעם השנייה שאנחנו מנסים את זה ובניגוד לפעם הראשונה, אנחנו מנסים להיות יותר זהירים. בדיעבד אני יכול לספר שבשבועיים שהמתנו מההחזרה לרחם ועד לבדיקה בה גילינו שלא נקלטו העוברים בנינו מגדלים גבוהים מאד באוויר. לא תכננו, לא שלטנו, אבל בדימיון שלנו כבר יכולנו לראות אותנו טסים להודו לקראת הלידה כשבחוץ עדין שרב של חודש אוגוסט. הכל היה ברור כל כך והתנפץ די מהר כשגילינו שזה לא הולך לקרות כל כך מהר.
ביום שישי, כשקיבלנו את ההודעה מה הולך לקראת עוד דיברנו במהלך כל היום על ההתקדמות, אבל מיום שבת, כאילו יצא צו איסור פרסום ועלטה נפלה על הדיון בנושא. הפסקנו לדבר על זה. כאילו זה אמצעי מניעה מפני אכזבה - 99% במידה ולובשים את השתיקה על פי ההוראות. יוד הודיעה לי שהוא לא מתכוון לספר לאף אחד. לא מתוך בקשה שלא אספר, אלא רק כדי שהוא לא יצטרך לעמוד בפני שאלות האנשים, וכדי שלא יצטרך לספר להם אחר כך אם זה שוב לא ילך. אז אל תרגישו לא בנוח שאני מספר לכם, זה לא בניגוד לרצונו, אבל אם אתם רוצים לדעת איך מתקדם, תבדקו כאן ואל תשאלו אותו. עשינו עסק?
אני לא יודע אם אני אתמיד בגישה זו עד סוף הדרך, אבל בנתיים אני מתקשה מאד שלא לספר דברים לכל מי שרק רוצה לשמוע. אני מעדיף ככה במקום להסתיר, אז הנה, אתם שומעים. לא שיש הרבה מה לשמוע. אנחנו מקבלים כרגיל עדכונים מדורון, שמקבל אותם במייל מהודו (למרות שאני חושב שדווקא הפעם הוא שם בעצמו ומוסר עידכונים מיד ראשונה), וסביר להניח שגם את בדיקות הביתא עוד שבועיים נקבל ממנו אחרי שייקבל אותם במייל, אבל כך נראית הדרך שאנחנו הולכים בה. תא פיקוד סטרילי ומרוחק משדה הקרב. סוכנות חלל שמקבלת ידיעותיה מחיישנים רחוקים על כוכבים בגלקסיה אחרת. חדר מצב טלוויזיוני שמקבל ידיעות מהשכנה שראתה צללית בשעת לילה ובנתיים במסך הענק בקע נראים שוב ושוב תמונות מחדר הפריות כלשהו כשבתחתית המסך מופיעה הכתובית "למצולמים אין כל קשר לכתבה".
קבלת עידכונים מדורון. למצולמים אין כל קשר לכתבה
אז מה היה לנו כאן. הוצאתי רשומה אחרי שבועיים של שתיקה בלי נושא ברור.
עברתי מרשומה על מצב רפואי של חתול למצב רפואי שלי, ולא, זה לא אמור להיות רשומון רפואי שכזה.
קפצתי מנושא לנושא, אבל ניסיתי לעמוד בהבטחה של עצמי לעצמי, שזה יהיה סובב אותי. מקווה שעמדתי בזה, למרות שזה לא בא לי טבעי.
אז בלי משפט סיום אופטימי במיוחד או מסר חזק וברור, אני אסיים כאן. תודה לך שקראת.
נ.ב.
אחרי שכבר פירסמתי את הרשומה הזאת, גיליתי שעכשיו ולנטיין דיי. כשדיברנו על זה בסופש האחרון הגענו למסקנה, יוד ואני, שזה לא פלא שאנחנו לא מציינים את ימי האהבה למיניהם. יש לנו שני ימי הולדת ועוד את היום שבו התחיל הקשר שלנו, שזה יוצא שלושה ימים שגם אותם אנחנו מתקשים לחגוג שנה אחר שנה בלי לפספס, ואנחנו לא צריכים עוד תאריכים שהמציאו אנשים אחרים כדי לחגוג. שלושה זה מספיק לנו.
אחרי שכתבתי את כל זה, אתם חייבים להודות שיש ברשומה הזאת היום מספיק חומר בשביל להגדיר אותה גם כרשומה ליום האהבה.
אז תודה לך יוד. אני אוהב אותך יותר מיום ליום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
