מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

(רשומה זה מבוססת על שיחה שהיתה לי לאחרונה. תודה, נועה!)

מערכה ראשונה  - ברך מעונ(נ)ה

לפני כמה ימים התחילה לכאוב לי הברך וזה אף פעם לא קרה לי קודם.

זה כל כך מבאס שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל להסביר עד כמה זה מבאס.

דווקא עכשיו, רגע לפני השינוי הגדול בחיים שלי, אני מתפרק במקומות חדשים!

סליחה על הענן הקודר.

שלא תחשבו שרק עכשיו גיליתי שיש דברים כאלו כמו צרות עם הגוף.

הגב שלי נוקם בי כבר שנים. אחת לשנה שנתיים הוא משבית אותי, לעיתים עד למצב של חוסר יכולת להתנייד לשירותים.

האלרגיות מביאות אותי לנזול כל בוקר, ולמרות שהן קצת נדירות יותר לאחרונה, אני יודע שהן תמיד מחכות שם.

פעם היו לי אפילו כאבי ראש כרוניים שגרמו לי לרצון עז לדפוק את הראש בקיר ולפעמים הם מאיימים לחזור.

שלא לדבר על מקור המחלות המרכזי הקרב אלינו - חידקי הפעוטון והגן וכל המחלות הנחמדות שמשפחות שלמות מקבלות ברגע שהעולל מצטרף לחברת בני גילו.

הברך שלי.

זה פשוט מבאס.

פשוט קמתי בוקר אחד עם ברך כואבת.

לא התייחסתי לזה יותר מדי עד שהייתי צריך לעלות על כסא והושטתי קדימה את הרגל עם הברך הלא נכונה וזה כ-א-ב.

אחר כך גיליתי שאפילו לעלות במדרגות זה כואב.

אולי אני צריך מקל סבא?

מערכה שניה - מנוחה ונחמה

היתה לי חבילה שלמה של עוגיות עבאדי.

לרוב יוד אהובי קונה לי אותן כי הוא יודע כמה שאני אוהב אותן (ואני כועס עליו כי זה ממש לא בריא), אבל הפעם הייתי כל כך מבואס שקניתי לי אותם בעצמי

כנראה שאפשר לקרוא לזה אוכל-נחמה.

מהדברים שלכאורה עוזרים לנו כשאנחנו למטה.

פשוט חזרתי מהרופא ובדרך הביתה, אחרי שקניתי את התרופות שהוא נתן לי , הייתי חייב לפנק את עצמי.

ואולי גם לתת לעצמי סיבה לכעוס על עצמי. כי בעניין הברך לא עשיתי כלום. פשוט קמתי ככה בבוקר.

הוא טען שיש לי דלקת בגיד. זה לא רע. זה אומר שאין בעיה של סחוס או עצם, אלא דלקת שמהניסיון שלי עם עצמי תציק לי איזה שנה שנתיים ואז אולי (בלי להבטיח) תעבור. בדלקות בגיד מטפלים כמו בכאבי גב דלקתיים. עם כדורים איומים שהורסים את הכבד או את הכליות או איזה דבר חשוב אחר שנמצא בתוך הגוף.רשם לי גם 5 ימי מנוחה

בדרך כלל אני נמנע מכאלו (גם מעוגיות עבאדי, גם מקיטורים, גם מכדורים), אבל העיתוי, עוד פחות משבועיים אני צריך לעלות על המטוס.

וזה ממש זמן רגוע לבעיות מהסוג הזה.

מערכה שלישית - יוגה והגינות

ושלא תחשבו שאני לא עושה ספורט

תקופה ארוכה הייתי רץ פעמיים בשבוע. בסביבות חמישה קילומטרים כל פעם.

כמובן שאת הקרדיט לריצה צריך לתת ליוד שבלעדיו בטח הייתי פדלאה מנוונת, אבל בזכות כאבי הגב (ריצה וכאבי גב לא הולכים טוב ביחד), עברתי ליוגה ואני כבר שנה עושה יוגה פעמיים בשבוע

יוגה זה דבר נפלא. אחרי שיעור יוגה יוצאים עם תחושה מרעננת, כאילו גבהת בסנטימטר.

אחד הדברים המדהימים ביוגה זה שמגלים שיש לנו שרירים שלא ידענו על קיומם. כשהתחלתי יוגה ושמעתי כל מיני הנחיות כמו לסובב את הירכיים פנימה ואת השוקיים החוצה, את גלגלי העיניים אחורה ולהרחיק בין הישבן הימני והשמאלי, חשבתי שאלו הנחיות מטאפוריות, שדורשות את ההתכווננות שלנו, אבל עם הזמן ממש למדתי לעשות את זה. אולי חוץ מהקטע של העיניים. נראה לי קצת מפחיד לסובב אותם אחורה. גם אל הפירנאום אני לא נושם. נראה לי שזה עושה גזים.

אני זוכר שפתאום הבנתי שבאמת אפשר להרים את פיקות הברכיים מעלה, כאילו היו הן איברים עצמאיים, אז הן כן.

ובדיוק שם כואב לי עכשיו. בפיקת הברך השמאלית.

בלי שום סיבה

לא עשיתי תנועה לא טובה, לא הרמתי כלום

קמתי ככה בבוקר

לא הוגן, נכון?

אפילוג

עבר שבוע ובאמת הכל טוב.

הברך, כמו חדשה, אפילו הלכתי ליוגה ונהניתי מאד

מישהו רוצה לחלוק איתי את העבאדי האחרונות שנשארו בשקית?

תוספת מאוחרת לרשומה:

מצאתי כמה שבועות אחרי מאמר של אייל גרוס בנושא הסלבים בארון. 

הרגשתי שהוא הצליח לבטא היטב את דעותיי בנושא.

אתם מוזמנים לקרוא.

אייל גרוס, בארון של חבר הכנסת X, הארץ, 14 במרץ 2013

עוד 23 ימים אנחנו טסים להודו.

כן, אני כבר סופר. פתאום ספירת השבועות נעשית משנית (שבוע 33 למי ששואל) ואם עד עכשיו היינו במסע איטי מלא בציפייה וחששות, הטיסה משמעה שהמסע לקראת ההורות הולך להסתיים ויתחיל המסע החדש והעיקרי - מסע ההורות.

אני טיפוס אופטימי. לרוב. אני סומך על זה שנטוס ביום המתוכנן, נגיע להודו, נתמקם, נאכל במסעדה טובה או שתיים, נטייל באיזור להכיר אותו, ויומיים שלושה אחרי תהיה הלידה. אבל אנחנו יודעים שזה לא תמיד הולך כמתוכנן. שני זוגות שהיו איתנו בקבוצת המתפנדקים ילדו במהלך העשרה ימים האחרונים, זאת אומרת שהלידה הוקדמה במספר שבועות ותפסה אותם בארץ, אולי בלי פורמולה, אולי בלי דרכון, אולי בלי סל-קל. יש לי מזל שיש לי את יוד. הוא לא ייתן לזה לקרות. הוא כבר ארגן מזוודה והכל כבר מוכן, עכשיו רק חסר שיבוא (לא החתן, אלא) היום המיוחל.

האמת היא שאני לא דואג. אם יש דבר שאולי מדאיג הוא זה שאני לא דואג. הדברים יקרו בעיתוי הנכון להם. 

גם ליום שאחרי אני לא דואג. חיכיתי כל כך הרבה זמן להחזיק בידיים את התינוק שלנו שהחששות הפרקטים כמו אם אני אדע להרדים אותו, ואם אני אזהה כשהוא רעב, לא מטרידים אותי. הם קיימים, אבל אנחנו נתגבר על כל המכשולים שבדך. גם החששות הקיומיים יותר לא מטרידים אותי. אני אוהב אותו מהרגע שהוא יהיה בידיים שלי. אני כבר אוהב אותו. אני אהבתי בשנה-שנתיים האחרונות כל כך הרבה פעוטות ששהו איתי שנייה וחצי רק בגלל שכל כך רציתי אחד כזה לעצמי. אני בטוח שיוד גם הוא יאהב אותו כי הוא הבן אדם עם הלב הכי גדול וחם שאני מכיר. יש לשנינו המון אהבה שמחכה לילד או הילדה שיגיעו.

יכול להיות שאני מדחיק את הדאגות. מי שמכיר אותי יודע שמנגנוני ההדחקה שלי מצויינים. יכול להיות גם שאני משליך את הדאגות שלי על כל הארגון של הפרידה מהעבודה ומהמטופלים. כן, אני מושקע בפרידה עד מעל צוואר ואני מתכנן ככל יכולתי איך הם יוכלו לקבל מענה בהיעדרי, אבל אתם יודעים מה, גם אם זה השלכה, אז היא חיובית ופרודוקטיבית והיא עובדת לי מצוין. 

ביום ראשון הייתי במעבדה לבדיקת רקמות בתל השומר. כל מי שעושה פונדקאות בחול צריך להוכיח בבוא העת את הורותו ולכן צריך להשאיר דגימה במרפאה היחידה בעולם כולו עליה מערכת המשפט הישראלית סומכת לעניינים אלו (כי אם אפשר לסבך את העניינים, אז למה לא). יום לפני כן, אני נתקפתי בחרדה קלה. הייתי מאד מוטרד, לא ידעתי להצביע על הגורם לכך. יכול להיות שהעדרו של יוד הביא לכך, שפתאום אני צריך להיות בלי האדם שאני כל כך סומך עליו בכל התהליך הזה. 

גם אם הלידה תהיה עכשיו, גם אם נתקע בהודו אחריה, אני יודע שנעבור את זה ונהיה חזקים. כל עוד שלושתנו בריאים ושלמים - אנחנו נעבור הכל.