מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

קישור לחלק הראשון

לקפוץ, משמעו להחזיק את כל גופך באוויר ללא צורך בתמיכת האדמה שמתחתיך.

רוב היום, ובהחלט כל הלילה, אנחנו זקוקים לתמיכה הזאת. לא יכולים בלעדיה. זקוקים לה כאוויר לנשימה.

ישבתי מתחת לאקליפטוס הענק כששמעתי נהימה. זה היה קול רם אולי אפילו צעקה, אך מהסוג של הצעקות שיוצרן כבר נואש מכך שיקבל מענה ועשה אותן רק כדי להמנע מהריק. בהתחלה לא יכולתי להבחין בו גם אם רציתי. עלי העץ שנשרו כיסו אותו מעט, וגם הקרשים וגם המסמרים החלודים מהם הוא בנוי השתלבו בין גזעי העצים, מתקני השעשועים, ברזיות וכל השאר. אלמלא הנהימה ההיא, סביר להניח שלא הייתי רואה אותו מתחת לענפים הרחבים.

ראיתי שהוא נושם בכבדות. שפתו התחתונה כמו רועדת בכל נשימה. עיניו נטועות בקרקע. כשהתקרבתי נהמתו הפכה לשאגה, אך כשראה שאין בכוונתי להזיק לו, המשיך לרעוד ולנהום, אך כאילו לעצמו. אני לא זוכר אותו עומד במקום כל כך הרבה. אני רגיל לראות אותו מתרוצץ וקופץ, לא תמיד בהצלחה, אך תמיד בתנועה. לפתע הניע יד והצביע על ענף יבש שנח על הארץ. כשראה שאני מבחין בענף, הסיט את מבטו אל עצמו, ממקד את עיניו במסגרת עץ מפורקת שהקיפה את מותניו. חורים עמוקים בעץ העידו על מסמר שהיה שם. מרווח גדול הצביע על קרש או לוח שכיסו אותו. רעד שאחז בו סיפר על פחד גדול שנפער בו.

הוא לא ידע, לא ידע אם יוכל להמשיך קדימה או שאולי יתפרק אם ינסה להתקדם. המסגרת כבר לא החזיקה. התומכות החלו להשתחרר.

אם אתפורר כולי על הרצפה, האם אשאר אותו אני?

הוצאתי מהתיק כמה דברים שיוכלו לעזור לו. את החבל ליפפתי סביב הענף שנח על הארץ, מנסה לחבר באמצעותו את המסגרת המפורקת. הדקתי את החבל כדי שיחזיק, ואף מצאתי כמה מסמרים שיעזרו לי. המשכתי לחבר קורות שהתרופפו וחיברתי אותם ללוח שעל גבו. לאחר החיזוקים הראשונים הוא יכל לסייע לי ללקט קרשים וענפים שיכלו לחזק אותו. אז גם הצליח להראות לי מה הוא רוצה.

כשהצליח לזוז בעצמו, התגלגל הרחק ואני כבר הייתי בטוח שלא אוכל לסייע לו יותר היום. להפתעתי אחרי רגע חזר עם לוח עץ עגול, ברגים וכמה קרשים שהתפרקו מכסא ישן. הוא נתן לי הוראות מדויקות. לכל לוח וקרש ובורג היו מטרה. אני עובד והוא יושב לידי. מאיץ בי. רוטן. מרשרש. הלוח העגול הפך להיות מטרייה ואחד הקרשים הידית שאחז אותה באוויר. קרש אחר היה התחלה של מסגרת לא ברורה. הוא החזיק את המסגרת והסתכל דרכה בסיפוק. לרגע הזמן עמד מלכת. הוא לא נע כמעט, רק הביט דרך המסגרת כאילו היתה היא חלון. הוא הסתכל דרכה אל המרחק. ממתין.

ואיש לא בא.

כשסיימתי לקשור את הקשר האחרון חשבתי שייעלם,שיקפוץ הרחק כמו בפעם הקודמת. לקפוץ, משמעו להחזיק את כל גופך באוויר ללא צורך בתמיכת האדמה שמתחתיך. הפעם נראה שהוא צריך את תמיכתו של אחר, שרק איתה יוכל, לא לקפוץ, אלא לשבת ולהמתין.

אני לא יודע אם היה צריך כל כך את החלון כי רצה שמישהו יבוא אליו, או אולי רצה את החלון כדי להרגיש שאינו בחוץ, אלא מביט החוצה מתוכו של ביתו.

דווקא חשבתי שאני אעדכן כל דבר ברשומון.

חשבתי שאני אכתוב כל מה שקורה בלי לסנן, והפעם, אני מודה, סיננתי.

אני רוצה לכתוב הכל, גם כדי שתדעו מה קורה. גם כדי לחסוך ליוד ולי את העידכון בעל פה, גם קצת כדי לעשות תיקון של ילדות ביני לבין עצמי.

אבל התפלק לי. חמק מבין האצבעות ונשאר מחוץ לבלוג. אבל לא מתוך מיאוס או זלזול, לא כי רציתי להסתיר.

לא רציתי להתחיל להתעסק בסיכויים אפסיים. לא רציתי להטריד אותך בדברים שלא יקרו.

לא רציתי לפנות להם מקום כאן, אולי בגלל החשש שאם אני אפנה להם מקום כאן, אם אני אקדיש להם יותר תשומת לב, אם אני אתן להם זמן מסך או הזדמנות לתפוס חלק גדול יותר במחשבות שלי אני אתאכזב יותר.

הניסיון השני שלנו היה ניסיון כושל, שלא תחשבו שיש כאן בשורות טובות ברשומה הזאת. אבל הוא לא היה סתם ניסיון כושל הוא היה מלא באוליים.

הבדיקה הראשונה עשתה אותנו אופטימים, אבל אחריה הגיעה שנייה, שכבר הצביעה על התפתחות לא תקינה והיה אולי גדול, אולי בעצם נקלט רק עובר אחד, אולי בעצם זה יכול להיות סימן טוב, ואחרי הבדיקה השלישית נשארנו עם אולי. עם סיכויים נמוכים. עם כנראה שלא, אבל עוד שבוע נעשה אולטראסאונד. ויש הרבה סיכוי שלא ימצאו שום בשורה טובה חבויה בבטן ההודית, אבל נבדוק, למה לא? כי אולי.

ואז גם האולטראסאונד מראה שאין כלום. ואפילו אולי קטן אין.

וטוב שכך. אנחנו לא רוצים אולי קלוש. אנחנו רוצים כן חזק והחלטי. יש לכם היריון והוא חזק וברור.

עוד שבועיים שלושה יהיה ניסיון נוסף.

ניסיון שלישי.

פעם שלישית גלידה.

לא כתבתי לך השבוע, אבל זה לא אומר שאין לי מה להראות לך.

אם אני לא משתף במילים מעוררות השראה או משעשעות או סתם כאלו שיעבירו את הזמן, אז לפחות במשהו אחר שיצרתי השבוע.

ביום שבת ישבתי בסלון וציירתי את אחת הפינות המיוחדות יותר בבית בזכות מכונת התפירה היפה שיש לנו.

כל הזמן חתולים עברו מולי, אבל אולי הם ייכנסו לציור אחר.

שבוע נפלא

אבא בדרך