מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

אז אתמול היה סדר פסח, וכאן בהודו החלטנו לחגוג בדרכנו.

האמת היא שאם הייתם שואלים אותי קודם, הייתי אומר לכם שזו הזדמנות מצויינת להמלט מהאירוע המתיש הזה שנקרא סדר פסח, אירוע שעיקרו מלחמה בין המהדרין לבין המקצרין, בין הכופתאה לבין הדיאטה, ובין האחריות לשכרות.

ולמרות שנים ארוכות של התנגדות מסורתית, מצאתי את עצמי בוועדה המארגנת, ואולי טוב שכך. באמביוולנטיות של שותפי לארגון מצאתי את הסדקים בהם סללנו יחד את דרך המלך: אוכל, מזמורים ושיכר. האוכל, רובו היה ארוחת הערב השגרתית והטעימה של בית המלון, אוכל הודי מתובל וטעים. ליד צלחות הנאן, הנחנו גם צלחות עם מצות. הדימיון היה למראית עין בלבד, כי המצות היו יבשות ועבשות והנאן מצוין. קיבלנו את המצות מבית חבד בעיר. משלחת שנסעה לשם פגשה את הרבנית שסיפקה את הדרוש לצלחת הסדר (כולל חתיכת גרון מצומקת של תנגולת שתפקידה לסמל את הזרוע הנטויה ונראתה יותר כמו חבל טבור שהתייבש ונפל) וגם קנידלך – עשרים חתיכות, אחת לכל משתתף, אמהות ואבות, יהודים, נוצרים ומוסלמים, ישראלים, הודים, אמריקאים, שוויצרית ואוסטרלי אחד.

את האלכוהול קנינו כאן בשכונה. לא יצא לי לספר, אבל מטר מהמלון יש שכונה נחמדה עם מסחר שוקק ועוני פורח. כאן זה הולך ביחד. לפחות ככה זה נראה. ליד ערימת העגבניות העסיסיות שעל הדוכן שוכבת אישה מבוגרת שמזמינה אותך לקנות אצלה. בדוכן ליד מוכרים חלקי חילוף לרכב ומיד אחרי יש חנות צעצועים, חנות שעונים, מעדניה ובחור שעושה קרטיבים מקרח מרוסק וסירופ. מול בית המרקחת והפיצוציה מצאנו גם חנות לאלכוהול שם קנינו כמה בקבוקי יין וגם בקבוק וודקה. הוודקה נגמרה עוד לפני די-דיינו והיין היה חמוץ והשימוש היחידי שלו היה לסמל את הדם בעשרת המכות.

גם מזמורים ידע הסדר שלנו. את ניהול הסדר הפקדנו בידיה הנאמנות של וותיקת השבט שאוחזת בידיה שני ילדים, ונמצאת כאן יותר מכולנו. גם בימים שאינם מצווים במצוות" והגדת" היא מספרת לנו על תולדות שבט המתפנדקים, סיפורי גבורה מסמרי שיער ששורשיהם העמוקים נטועים בשכבות ישנות של ההיסטוריה, אי שם לפני שלושה חודשים כשאנשים אחרים גרו בחדרינו וגידלו שם תינוקות אחרים ואת סבלם ואושרם, טרוניותיהם וחכמתם היא מעבירה לנו. תפקיד חשוב נוסף קיבלה גם כן אחת הנשים. את שירת "מה נשתנה" קיבלה בשמחה סיביל, אנתרופולוגית משוויץ שהגיעה לחקור את התופעה המוזרה הזאת של גברים גאים שעושים ילדים בהודו. היא למדה בעל פה ושרה את ארבעת הקושיות, משימה שגם רוב הישראלים שישבו סביב השולחן לא יודעים לעשות בלי להציץ בכתוב. על כל מה שאחרי האוכל דילגנו, על פי מיטב המסורת.

לפני האוכל גם נשאתי דברים. ההיסטוריונית של השבט הכריחה אותי לעשות זאת ואני שאוהב לכתוב לקחתי על עצמי את המשימה, ורק לאחר מכן הבנתי שחלק נכבד מהקהל אינו דובר עברית וישבתי וכתבתי באנגלית שבורה נאום קצר שמשווה כצפוי בין יציאת מצריים למה שאנחנו עוברים כאן בהודו. היו שם כמה משחקי מילים דוגמת השוואת ה*מן* שנפל מהשמיים ל*נאן* ההודי, ו*פרעה* מול משרד ההגירה שנקרא כאן *FRRO* (אמרו איתי: let my children go!), אבל בעיקר כמה מילים על הדרך ומשמעותה להולכים בה. ואתם יודעים, אני אבא בדרך, ואפילו אחרי שהנסיכה שלנו נולדה החלטתי שלא לשנות את שם הרשומון, כי גם אם הגענו ליעד בו הפכנו לזוג אבות, זו היא רק אבן דרך ועדין דרכינו ארוכה.

אל תגלו לאף אחד, כי בטח אני עוד אשתמש בעתיד ברעיון הזה באיזה נאום או חיבור או משהו כזה, אבל כל סיפורי הדרך יש בהם מן המשותף והוא סוג של גילוי עצמי. דורותי למשל הולכת בשביל האבנים הצהובות רק כדי למצוא את הבית שלה עם הדחליל שמגלה שיש בו שכל ואריה שמגלה שיש בו אומץ. אודיסיאוס מפליג ברחבי העולם כדי למצוא את עצמו מחדש כראוי למלוכה. סיפור בני ישראל במדבר מתאר את הפיכתם מאספסוף לעם. אליסה, אותה ציירתי על בד לחדר הילדים של הנסיכה, מסתובבת בארץ הפלאות, גדלה וקטנה, וכשהזחל הכחול שואל אותה מי היא, בהתחלה היא אומרת שהיא לא יודעת, וכל הסיפור למעשה נסוב סביב גילוי העצמי שלה. קוראי, בוגרי מסלול טיפול באמנות בטח מהנהנים ואומרים לעצמם: כן, כן, מסע הגיבור, כמה כבר אפשר לדבר על זה, וכן, גם המסע שלנו כאן בהודו יש לו מטרה יישומית להביא את ילדנו ארצה אבל מאחורי מטרה זו מסתתר התהליך הנפשי בו החלנו כזוג דינקים ובמהלכו אנחנו לומדים איך להיות הורים, איך להיות משפחה.

והסדר הוא עניין של משפחה. לא רק של מסורת או של דת, לא רק של סיפור ההגדה בה לומדים את סיפור יציאת מצריים (שכמעט ואין לו התייחסות בהגדה עצמה), אלא במהות המרכזית של סיפור הסיפור (the telling of the story) והעברתו מדור לדור. אולי הפסח, החג הראשון שלנו כמשפחה מיוחדת, שחגגנו בפורום המיוחד הזה, הוא ההזדמנות לספר את סיפור המשפחה שלנו, את יציאת המצריים שלנו, ואולי זה הרגע בהגדה שנכתבת צעד צעד בכל רשומה ורשומה, זה הרגע בו נכתב על עצם כתיבתה.

"והגדת לבתך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי מהודו"

ואסיים בשיר. אני אוהב שירים עם ניקוד.

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

כבר משלבים מוקדמים של התהליך אני רוצה לכתוב על הפונדקאית, ואתמול שוחחתי איתה לראשונה ורציתי לחלוק זאת אתכם.

קוראים לה מנישה, והיא בת 26 ויש לה ולבעלה שני ילדים והם גרים במומבי. מנישה נתנה את עצמה כדי לסייע לנו להגשים חלום גדול ובכך עשתה מעשה מדהים והשפיעה על חיי באופן שלעולם אף אדם זר לא יוכל. הנס שקרה לנו, בדיוק לפני שבוע, לא היה קורה בלעדיה.

כשפגשנו אותה אתמול היינו בלובי של הקומה השלוש עשרה בבנין בו נמצאת הקונסוליה הישראלית. היא הגיעה כדי לחתום על הצהרה שהיא מוותרת על התינוקת ובכך לסיים סופית כל קשר שהיה או לא היה איתה. אנחנו הגענו כדי לבצע בדיקת רקמות שיוכיחו את הקשר (הגנטי) שלנו אליה ולמעשה יניעו קדימה את תהליך חזרתנו ארצה. כנראה שזה נכון שכל סיום הוא התחלה חדשה. סמיכות האירועים לא היתה מקרית, אלא נבעה מהצורך שלנו לא לאבד אף דקה. לא מאפשרים לעשות את בדיקת הרקמות לפני ההצהרה על הויתור, כי מבחינתם הילדה אינה שלי על אף החוזה החתום, ההכרה המלאה של בית החולים בהורות שלנו והטיפול שלנו בה מהרגע שנולדה.

למרות שהיה לנו ברור שניפגש, לא היתה לנו דרך לתכנן את המפגש והוא התרחש במקום הכי לא נוח. אנחנו הקדמנו ולכן לא היה לנו מה לעשות בקונסוליה והחלטנו לצאת כדי להאכיל את התינוקת. בדיוק כשאנחנו ניגשים למעלית, יוצאת משם מנישה מלווה בעורך הדין של הסוכנות שמטפלת בעניין. למרות שהיינו זוג גברים מערביים עם תינוקת, מראה שקשה לפספס, נראה שהיא לא מבחינה בנו והיא ועורך הדין מיהרו להיכנס לקונסוליה כשאנחנו עוצרים אותה ויוד שואל את העורך דין אם זו מנישה. יש לי מזל כל כך גדול שיש לי את יוד לצידי. הכל היה בלתי צפוי ובלתי מתוכנן ולא היתה לי את השהייה הקטנה לחשוב ולהתארגן. כשיוד נענה בחיוב הוא פנה אליה והביע את תודתנו. הוא תמיד מרגש אותי. הוא גם דאג שעורך הדין יתרגם אותו. עורך הדין, הודי בעצמו, לא טרח לעשות זאת מעצמו, או אפילו לציין בפנינו שהיא לא מבינה אנגלית. פגישתנו נמשכה בשלב מאוחר יותר בתוך הקונסוליה. זה היה שיפור לעומת המעליות, אבל עדין זה היה חדר קר ומנוכר שנראה כמו סניף דואר קטן ומאובטח היטב, יותר מאשר כל דבר אחר. שם הצענו למנישה להחזיק את הנסיכה שלנו. היא עשתה זאת והיה לי קשה לקרוא את שפת הגוף שלה, מלבד חוסר הנוחות והכאב שגרם לה הניתוח הקיסרי. שאלנו אותה מעט על חייה, והודנו לה שוב.

אחרי שנפרדנו השתררה דממה בחדר.

לא הבנו מה קרה שם. אנחנו היינו מוצפים ברגשות, אולי גם חששות, וציפינו לפגישה מרגשת, בין אם קשה או מרוממת. בהתחלה התרשמתי שהיא הפגינה אדישות, בין אם כך הרגישה או שניסתה להסוות את רגשותיה בגללנו או בשביל להקל על ההתנתקות ממי שהיה חלק ממנה תקופה ארוכה. ואז זה הכה בי. אנחנו מסתכלים על מנישה מעיניים מערביות. מה אנחנו מפספסים שם? מה נסתר מעיננו? ואז ניסיתי לחשוב על מה שאני יודע על התרבות ההודית. מנישה מוקפת בשלושה גברים, שני מערביים ועורך דין הודי. כל חייה למדו אותה לכבד גברים ולראות עצמה פחותת ערך. לא רק זה, אלא שתרבות המעמדות בהודו היא מהאכזריות שאני מכיר ואין לי ספק שאישה שבוחרת להיות פונדקאית נמצאת כנראה באחת הקאסטות הנמוכות. אנחנו, כאנשים שמאמינים בשיוויון זכויות לכל אדם ויצור חי מזועזעים מהמצב הזה, אבל זו התרבות בה היא חיה. לא אנחנו ניכסנו לעצמנו מעמד כפי שהיא משליכה עלינו, וכנראה שהיא משליכה. כנראה היא רואה אותנו מתוך הפרספקטיבה התרבותית הזו ולכן האפשרות להביע בפנינו את הרגשות שלה, את המצב שלה, איננה קיימת. יתרה מזאת, יכול להיות שהניסיון שלנו לעודד אותה לשתף את רגשותיה, לאחוז בתינוקת שלא תראה עוד לעולם, יכול להיות שהם מבלבלים אותה מאד כי הם מנוגדים לדרכי העולם שהיא מכירה. יכול להיות גם שאלו מעשים שהיא אינה מעוניינת בהם, ואפילו יתכן שבחוויה שלה יש בהם כפייה וחודרנות שמתאפשרים ללא התנגדות בשל המעמד שלנו והחולשה שלה. 

כמובן, אין לי חרטה על הדרך שעשינו. זו המתנה הגדולה של חיי, וסליחה על הקלישאות, אותן אני אשאיר אולי לפוסט אחר. ועוד כמובן אחד, שכל מה שאנחנו עושים ונעשה במפגשים עם מנישה, כי מפגש אחד נוסף מצפה לנו לקראת סוף שהייתנו בהודו, נעשה מתוך קשב רב לצו המוסר הפנימי שלנו, ובכוונה להתחשב ככל האפשר ולהביע את הערכתנו ותודתנו בכל דרך. יחד עם זאת, ניטע בי הספק שאולי המרחק בנינו כל כך גדול, שעל אף המתרגם ההודי, היכולת שלנו לשתף אותה בתחושות שלנו ואותנו בשלה היא מוגבלת מאד. סגירת מעגל אמיתית לא נמצא כאן.

אני רק יכול לקוות שהיא תצא מהתהליך הזה בריאה ושהתמורה שתקבל מאיתנו תהיה כזו שתתן לה רווחה ואושר משמעותיים.

תודה לך מנישה שהבאת לעולמנו את הנסיכה היקרה לנו מכל.

אומרים שבימים הראשונים החיוך הוא רפלקס, ורק לאחר תקופה מסוימת החיוך הופך להיות חיוך חברתי. החיוך הוא לא רפלקס במובן הרפואי. לא מדובר בתופעה דומה לנטייה ללפות כל דבר (היא תופסת לי את היד! היא עושה את זה כי היא יודעת שאני אבא שלה!). יותר נכון לקרוא לזה עווית. הקטנה שלי כבר בת ארבע (ימים) ועושה המון פרצופים. חלקים נראים מאד מצחיקים, חלקם קצת מבהילים, רובם תמוהים. האמת היא שאין לנו כמעט מילים לתיאור הפרצוף, יש מילים שמתארות מצבי רוח שמתבטאים בעוויתות מסוימות, אבל יש מעט מילים המתארות עוויתות אלו, מעטות מהן בשימוש יומיומי. יחד עם זאת, יש לנו מילה שמתארת את כיווץ הלחי והתעגלותה, בעקבותיהם נמשכת קצה השפה מימין ומשמאל מעט מעלה. בתקופה הזו, כשהקטנה עושה המון פרצופים שונים, מדי פעם יש לה חיוך. יש לה חיוך מדהים!

בכל אופן, כנראה לכך מתכוונים שאומרים שזה רפלקס, שאין לה כוונה להביע רגש זה או אחר. זו סתם עווית אקראית.

אבל כאן אנחנו נכנסים לתמונה. כשהיא מחייכת, קוראים שני דברים. אחד, אנחנו מחייכים בחזרה. למה אנחנו מחייכים? יש לזה כל מיני תשובות, אז תבחרו את הראשונה שעולה לכם בראש כי אני כותב על התינוק ולא עלינו. מבחינת התינוק, הוא רואה אותנו מחייכים. יש מחקרים שמדברים על משיכה אינסטינקטיבית של תינוקות לחיוך. יש משהו בתבנית המטושטשת שהם רואים (הרי הראייה שלהם לא חדה בשלב הזה) שהם מכירים. תקראו לזה זיכרון גנטי, ידע כלל אנושי מולד או לא מודע קולקטיבי, אבל החיוך שלנו עושה לו משהו. בנוסף, אנחנו מגיבים לחיוך הזה, אם בליטוף, בקריאת התפעלות או בתנועה שככל הנראה היא נעימה לתינוק. 

כששני האירועים האלו קוראים יחד שוב ושוב, התינוק, בין אם מתוך רצון לשרוד או דחף עמוק ליצור קשר, לומד שחיוך זה מפעיל אותנו והוא מתחיל לחייך כדי שנגיב שוב כפי שאנו מגיבים, ובעקבות תגובה זו יהיה לו נעים. כך התינוק מתיל ללמוד לתקשר איתנו. הוא לומד את השפה החברתית, הלא מילולית, באמצעותה אנו מעבירים זה לזה מסרים של הנאה ואהבה.

תצטרפו אלי לניסוי מחשבתי לרגע ודמיינו יחד איתי. הקטנה שלי פתחה מעט את עין ימין וכווצה את שפתיה הקטנות (אילו שפתיים יפיפות יש לה). בוא נקרא לעווית זו בשם. נקרא לפרצוף הזה שמוליק. אז גם נתגמל אותה כל פעם שהיא תעשה שמוליק בליטוף וקריאת התפעלות. אתם חושבים שיהיו לה אחר כך בעיות בפעוטון בגלל שהיא תעשה שמוליקים לכל הכיוונים?

חיוכים לכולם!