מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

אחרי שתי רשומות כבדות יחסית, נראה לי שמגיע לקוראי היקרים משהו קליל.

בהיעדר התפתחויות בעניין הפונדקאות (אנחנו מחכים לבואה של התורמת החדשה מתישהו במהלך יולי), אני אמשיך לעסוק בנושא החשיפה העצמית, אך הפעם מהכיוון ההפוך - שמירת הסודות, ואחלוק איתכם סיפור שכתבתי לפני שנים רבות בהשראת הסיפור מהמיתולוגיה על המלך מידאס. לפני כן, מובא לכם ציטוט של פרויד שכאילו נכתב בהשראת הסיפור שיבוא אחריו: 

"זה אשר עיניו רואות ואוזניו שומעות נוכח לדעת כי אין ביכולתם של בני תמותה לשמור סוד.

אם שפתיהם חתומות, הרי שהם מרכלים באמצעות קצות אצבעותיהם;

הסוד מסגיר את עצמו מבעד לכל נקבובית." 

למלך מידאס יש אוזני חמור

הוא פשוט פחד. אף אחד לא ידע מה באמת הסוד שלו. אתה יכול לקרא בעצמך מה זה היה, זה כתוב בגדול בכתובת גרפיטי צבעונית על המבנה המוזר הזה. זה לא נראה לך כזה מדהים, נכון? זה לא סוד שבעבורו היית עושה דברים כאלה. בטח גם לך יש סוד כזה. סוד שאתה לא מוכן לספר לאף אחד. אם תספר אותו למישהו, אז הוא בטח יספר 'רק' לעוד מישהו אחד, ולפני שתספיק למלמל לעצמך 'למלך מידאס יש אוזני...' כל העולם ידע. וגם אם אף אחד חוץ מאותו אחד לא ידע, עדיין תרגיש שכל העולם חרב. כי זה היה הסוד, הסוד שלך, הסוד שלו. אתה מסתובב עם הסוד הזה לכל מקום. הוא אחריך כשאתה הולך, הוא מקדים אותך כשאתה מגיע, הוא נמצא בכל נשימה שאתה לוקח. זה בדיוק מה שקרה לו. הוא פחד מהאנשים שמסביבו. אולי, רק אולי מישהו מהם יגלה בטעות. ואז... אתה יודע מה יכול לקרות. זה נשמע אפילו הגיוני. אם אף אחד לא יהיה מסביבו אז אף אחד גם לא ידע. הוא התחיל ללכת, להתרחק. הוא התרחק מההורים, מהחברים. ככה זה כשיש סודות.

הוא מצא את עמו בשדה הפתוח. רחוק מכל אדם. רגוע. רגוע?

הוא הסתובב שם, אומרים שהטבע מרגיע. שקשוק המים בנחל, אוושת העלים ברוח הנעימה. השמש חממה אותו, השמיים הכחולים, האוויר הפתוח, והסוד... הסוד שרדף אחריו. שרף אותו עם כל קרן שמש. הטביע את עולמו שוב ושוב עם כל טיפת מים שעברה בנהר. רגוע. שום דבר לא יכול להיות רגוע כשעולמך חרב עליך כל צעד וצעד.

בצעד הבא ,הוא מעד על אבן שליד הנהר. הוא לא ידע מה לעשות, שרוע על הקרקע הלחה. לחיו מעופשת, וידיו נעוצות בקרקע החמה. משם הכל התחיל. הוא התחיל לחפור. בור קטן. גומה. קטנה, אבל מספיקה בשביל ללחוש לתוכה את סודו. לחישה קטנה, וכל הסוד יצא החוצה. הוא כיסה את הגומה והדק את האדמה, רק ליתר בטחון.

לרגע הוא הרגיש את עצמו מאושר. חופשי מכל סוד. השמש שוב רק חייכה אליו והשמיים הכחולים היו בהירים יותר מתמיד. אבל זה היה רק לרגע. אחרי הרגע הזה הוא הרגיש שוב את הפחד מחלחל בקרבו. הוא ירד אל הנחל, ואסף משם כמה אבנים שמים רבים שטפו אותם, וסידר אותם בקפידה מעל אותה גומה. האבנים העגולות כיסו היטב את האדמה הלחה ורווית הסודות. הוא התרחק מעט והסתכל על יצירתו. אם יעבור כאן זר, הוא יבחין בגומה?  הוא אסף מספר צמחים כדי שהאבנים שנראו בהחלט לא שייכות כשהן נמצאות במרחק שכזה מן הנחל, לא יראו.

למחרת הוא חזר. הוא פינה את הצמחים. בכל מקרה הרוח הייתה עושה את זה בשלב זה או אחר. בידיו הייתה תערובת שכזו, מן מלט מאולתר. רק בשביל לחזק את האבנים. הוא ניסר מספר ענפים ארוכים וכיסה את המשטח במבנה קטן. אפשר לקרא לזה צריף. זה רק זמני הוא ידע. באותו לילה הוא כבר לא הסכים לעזוב את הצריף. הוא נשאר ללון בו עד לאור הבוקר. הוא ידע שהצריף הזה בהחלט אינו מספיק.

הוא השקיע בכך את כל מרצו.  לילה ויום סביב אותו גל אבנים מחוסה מלט.  גם על המבנה הקטן הוא הביט בחוסר רצון.  הוא היה ממשיך להביא לשם בלוקים ומלט, הוא חפר וחיזק, הרכיב בדייקנות ובדבקות.  ללא הפסק.  כל כולו היה מרוכז רק בכך. יומם ולילה הוא עבד שם.

באמצע השטח הפתוח, ליד הנהר רחב הידיים, שהתייבש כבר מאז, אתה יכול לראות איפה הוא. בטון שמעוגן בעומק של חמישה מטרים מתחת לאדמה ועולה עוד עשרה מעליה. עשרים דקות ייקח לך להקיף את מקלט הבטון הזה. דלתות הברזל לא נפתחו מאז. הם רותכו, אך אומרים שהוא גר לו בפנים. שומר על סודו.

כשתגמור להקיף את המבנה - תבין. כי הוא פשוט פחד. אז, אף אחד לא ידע מה באמת הסוד שלו. אתה יכול לקרא בעצמך מה זה היה, זה כתוב בגדול בכתובת גרפיטי צבעונית על המבנה המוזר הזה. אתה צריך רק לפקוח עינייך בשביל לגלות. גם אתה היית עושה את אותו הדבר, כי אחרת לפני שהיית מספיק למלמל לעצמך 'למלך מידאס יש אוזני...' כל העולם היה יודע.

ורק כדי לסיים בנימה אפילו קלילה יותר, אני מביא לכם את האדם, הסוד והבנדנה. תהנו!

אחת השאלות המעניינות והשנויות במחלוקת בימינו בתחום הפסיכולוגיה עוסקת בחשיפה עצמית. בעבר המטפל שאף לאנונימיות מתוך הנחה שאם המטפל יהיה "לוח חלק" הוא יהיה כר פורה יותר להשלכות, זאת אומרת שיהיה מקום רב יותר לגילוי עולמו הפנימי של המטופל. ההבנה שהטיפול עוסק ביחסים ושהמטפל הוא חלק משמעותי בטיפול, לא רק כאיש מקצוע, אלא כאדם, שינתה בעולם הטיפול את התפיסה לגבי תפקידו של המטפל ואת ארגז הכלים שלו.

לדוגמה, אם מטופל אומר לי שהוא חושב שאני כועס עליו, אפשר לראות זאת משתי נקודות מבט. אחת רואה את תבניות הפעולה של המטופל עולות אל מול המטפל. תבניות משמעותן דרכים בהן אדם תופס את עולמו ואת היחסים שלו עם הסביבה. אולי הוא משחזר קשר משמעותי שהיה לו בעבר? אולי הוא בעצם מספר לי שהוא כועס עלי? אולי זו דרכו לעורר דרמה או לבקש משהו ממני? דרך שנייה לראות אמירה זו קשורה להכרה בך שיש שני אנשים בחדר. הוא עדין המטופל, והטיפול עדין סובב אותו אך האופן בו הוא תופס אותי, המטפל שלו הוא בעל חשיבות. 

המטפלים בגישות הקלאסיות תפסו עצמם ככאלו ששולטים במסרים שמועברים למטופל. התפיסה התבססה על חשיבה מודרניסטית ותפיסה מדעית-רפואית והמטפל הוא האדם היודע, איש המקצוע ואם המטופל מרגיש כעס (בהנחה שלא היתה שם החלטה מודעת ושקולה של המטפל להפגין את כעס) סימן שהתחושה עלתה מעולמו הפנימי של המטופל. לעומת זאת, בתפיסה פוסט-מודרניסטית יש הבנה שאין אמת אחת, זאת אומרת שהאמת של המטפל אינה נכונה יותר מכל אמת אחרת. קיימת הבנה שהמטפל כמו כל אדם שולח מסרים שאינם מודעים ולמרות הכשרתו וניסיונו כמטפל הוא אינו מודע להתנהגויות הלא מודעות שלו (כן, היתה כאן פעם חשיבה אבסורדית לפיה המטפל מודע להתנהגותו הלא מודעת). לכן, כשהמטופל מרגיש כעס, יכול להיות שהאופן בו הוא רגיל לחוות את הדמויות סביבו ככאלו שכועסות עליו יוצרות את ההרגשה המסוימת הזו שלו, אך גם יכול להיות ששפת הגוף של המטפל היתה סגורה במיוחד, יכול להיות שהקשב של המטפל היה שונה מהרגיל ואולי הוא נע בכיסאו בחוסר נוחות וכיסאו חרק. המשמעויות שיכולה להביא תפיסת המטופל את הסובייקטיביות של המטפל - הן העיקר בתפיסה החדשנית הזו. 

אני מבין שהמשפט האחרון היה מורכב מאד. החלק הקשה בו הוא המושג תפיסת הסובייקטיביות של המטפל. התפיסה של סובייקטיביות המטפל ביחסים הטיפוליים שאבה את כוחה ומשמעויותיה מהתפיסה של הפעוט את ההורה ביחסים המוקדמים. הגישות הקלאסיות התייחסו למטפל ולאם כאובייקט, זאת אומרת כאמצעי המספק למטופל/תינוק הגנה, הזנה, ביטחון, החזקה, הכלה - כולם היבטים המתייחסים לקשר מתוך הנחה שהמטפל/אם שם את רגשותיו ועולמו האישי בצד, ומהצד השני שהמטופל/תינוק אינו מעוניין בחלקים האלו, אלא רק בסיפוק הצרכים הפיזיים והרגשיים. במילים אחרות, אין למטופל עניין בסובייקטיביות של המטפל, אלא רק בזו שלו עצמו. בנקודה זו, כבני אדם, יהיו מכם כאלו שברגע זה יחשבו: "תן לי מישהו שיספק את צרכיי!", אך גם כאלו שיימחו על העלבון שבדבר: "באיזו חוצפה אתה מצמצם את הצרכים שלי להיבט בסיסי ומצומצם כל כך!". כבני אדם אנו זקוקים ליותר מאשר סיפוק צרכינו הבסיסים. אפילו תינוקות, כפי שהם מחפשים את הפטמה כדי לינוק, מחפשים גם את האדם (הסובייקט) כדי להיות איתו בקשר מורכב יותר. 

ברשומה האחרונה כתבתי על הדילמה אם לחשוף בפני המטופלים שלי את נטייתי המינית. חשוב לי להבהיר שכשאני מדבר על חשיפה עצמית אין הדבר מצביע על חשיפת פרטים אישיים על המטפל כאידיאל או כמטרה בפני עצמה. טובת המטופל היא תמיד ראשונה במעלה וחשיפה עצמית מודעת של המטפל שאינה מבוססת על האינטרס של המטופל היא אסורה ובעלת פוטנציאל להזיק למטופל. על כך אין ויכוח בקרב המטפלים ללא קשר לגישתם הטיפולית. לכן השאלה צריכה להיות האם חשיפה זו תועיל למטופלים שלי או לא. יש קושי להחליט לגבי טובתם המשותפת של כל מטופלי גם יחד. האם טובתם זהה? אך עם זאת, בשל אופי המסגרת בה אני מטפל, בה מידע עובר ממטופל למטופל יותר מצב שאין ביכולתי לקבל החלטות שונות לגבי מטופלים שונים לכן יש לשקול את טובתם כקבוצה עם ההשלכות האישיות על כל אחד ואחד (למעשה, איזה מטפל יכול לחשוב שמטופליו אינם מוצאים זה את זה. היתה לי מטפלת בעיר אחרת והכרתי מטופלת שלה ועוד מטופל היה חבר טוב של חברה שלי. עולמנו קטן מאד). אתחיל ואומר שאני לא יודע את התשובה לכך עדין. יחד עם זאת, יש שני היבטים שאני בודק אותם.

אחד נוגע לכך שחשיפה עצמית של עולמי יאפשר למטופלים לעשות את מה שטוענים המטפלים מהגישה ההתייחסותית - זאת אומרת להתחבר אלי כסובייקט או לתפוס אותי כסובייקט. כפי שכתבתי בסיום אותה רשומה, הגילוי שלמטפל יש סודות (גם בלי לספר את הסודות), מיניות (גם בלי לחלוק במיניות), משברים (גם בלי להיכנס לפרטיהם) - יכול לאפשר למטופל להביא את עצמו יותר ולתת מקום רחב יותר ומגוון יותר לעולמו הפנימי.  תפיסתי היא שטיפול תפקידו להרחיב את האפשרויות שעומדות מול המטופל (נושא לרשומה נפרדת) וכסובייקט שעומד מול המטופל - הרחבת התפיסה שלהם אותי כסובייקט היא חלק מהרחבת האפשרויות שלהם.

ההיבט השני נוגע במסגרת הטיפולית. כיוון שיש ילדים שכבר יודעים (בין אם הם מטופלים שלי או לא), אני יכול להניח שיש ממטופליי כאלו שלא יודעים, כאלו שיודעים ולא אכפת להם מנטייתי וכאלו שיודעים וזה מפריע להם:

- אלו שלא יודעים מהווים דילמה מורכבת. ראשית, אני לא יכול לזהות אותם בלי לספר להם. שנית, הם עלולים לגלות בהמשך, אחרי הכל מדובר בטיפול של מספר שנים ושמועות מטבען מתפשטות, אז הם יצטרפו לאחת משתי הקבוצות האחרות.

- עם אלו שיודעים ולא אכפת להם, לכאורה אין בכלל בעיה. נטייתי המינית לא פוגעת בתפיסתם את יכולתי לסייע להם. אך האם ההסתרה מיטיבה עמם? אין לי ספק שהיא מוסרת להם מסר חד משמעי שיש נושאים שאין מדברים אותם בטיפול. זהו מסר בעייתי מאד, בעיקר אם לא מדברים עליו, כי הוא נותר פתוח לפרשנויות. לא רק התלבטויות מיניות מבוטלות לאור מסר זה, כי כל מטופל יכול לפרש זאת אחר וכבר כתבתי בפסקה הקודמת את הדברים שהגילוי יכול לאפשר, ובהתאם חוסר הגילוי יכול להוציא מהשיח הטיפולי נושאים שונים ובעיקר לתת לגיטימציה לסודות מכל סוג. 

- עם אלו שיודעים וזה מפריע להם, הנזק ברור וחד משמעי. יתכן שהרבה מההתנגדויות שאני חווה היום, הקושי של מטופלים מסוימים לשתף פעולה ולחשוף את עולמם עלול לנבוע מהקושי שבידיעה שיש להם מטפל הומו. מי מכם שקרא את הרשומה שלי בית אגוז הרגיש את הקושי בטיפול שאין למטופל יכולת לשתף. במקרה בו זה מה שמקשה על מטופל לשתף הדרך להתמודד היא, כמו בכל מערכת יחסים, לפתוח את הנושא, לדבר עליו, לנצח את הבורות ולפזר את הערפל. המציאות פחות מפחידה מכל פנטזיה (אגב, לפנטזיות צריך להתייחס בהמשך הטיפול כדי לקדם את המטרות הטיפוליות, אבל כדי לעשות זאת חייבים להתמודד קודם עם הקושי שתוקע את הדיון).

מה הייתם מעדיפים שיעשה המטפל שלכם? 

קצת באיחור אני רוצה לספר לך על שבוע הגאווה שלי. (אז מה אם עבר שבוע, גם את הרשומה על פסח עדיין לא פרסמתי)

אירועי הגאווה נושאים פנים רבות. יש בהם דרישה פוליטית לשיוויון אזרחי בפני החוק, נושא שאני עוסק בו כאן אל מול האפליה בזכות לפונדקאות בארץ, בהכרה בנו כזוג ובילדינו (שיבואו כבר, נו...). יש בהם את הקריאה לצאת מהארון, להשתחרר מכבלי הדיכוי, הבושה, ולצאת אל מקום של קבלה עצמית מלאה.

כמו תמיד פנים וחוץ מתערבבים. הקבלה החברתית המואצת המתבטאת למשל בהופעתם של הומואים בסדרות טלוויזיה, בדמויות בשר ודם במרכז הקונצנזוס, בחבר כנסת הומו מוצהר ובחקיקה, משפיעים על יכולתו של אדם לקבל את עצמו, לראות בנטייתו השונה כדבר מותר, לגיטימי. לעומת זאת, הדחייה החברתית, ויש גם מזה הרבה, למשל קריאות משפילות מעל בימת הכנסת (ממניעים דתיים פנאטיים כמו של ניסים זאב או בורות מחרידה של אנסטסיה מיכאלי), מעשי אלימות שהגיעו עד כדי רצח אכזרי שמבצעיהם לא נתפסו לעולם, ושוב, החוק המפלה שלא סופר אותי בכלל ומזכיר שעל חירותי אצטרך להמשיך להיאבק, ושמחוץ למדינת תל אביב צריך לחשוב פעמיים לפני שנפגין ברבים את האהבה שלנו, כל אלו מקשים על אדם לקבל עצמו ומעלים שאלות בלתי פוסקות על התנהלות יומיומית.

הרבה הומואים שכבר יצאו מהארון מזמן ומנהלים חיים פתוחים וגלויים, ואני בניהם, גילו שיציאה מהארון זה לא פרק מהעבר שנכתב ונחתם. יציאה מהארון מתרחשת שוב ושוב בכל מקום חדש שאני מגיע אליו ומול כל אדם חדש כי הנחת המוצא היא שאני סטרייט עד שלא יתגלה אחרת. זו התמודדות בלתי פוסקת שנעה על קשת רחבה של פתרונות. החל מחזות חיצונית העונה על כל הסטריאוטיפים וכלה בהחלטה שאין סיבה שאדם חדש ידע זאת. אני, שכנראה לא נושא מעלי נורות ניאון מהבהבות בצבעי הגאווה, שם לב לרגע המדויק מול אדם חדש בו אני בוחר להיחשף. הרבה פעמים אזכור של יוד כבן זוגי עושה את העבודה. לפעמים כשזה עולה תוך שיחה על עניין דת ומדינה אני מציין שיש כאלו שיעדיפו לסקול אותי באבנים (ופעם אחת אפילו הרחבתי ואמרתי שמדובר על אחת משלוש עבירות ייהרג ואל יעבור). בכל אופן קשה לי מאד לפתח קשר עם אדם, גם אם הקשר בחיתוליו, בלי שידעו עלי, מתוך תפיסה שהוכחה בתקופה שהייתי בארון - שמי שלא יודע עלי אין לו סיכוי אמיתי לפתח איתי יחסי חברות.

כל ההתמודדויות האלו לא הכינו אותי  לשאלת החשיפה שבעבודה הטיפולית.

יום לפני מצעד הגאווה הייתי במקום עבודתי, שם אני מטפל בילדים, וכשאני עובר בחצר שמעתי חבורה של ילדים מקניטה ילד שעבר לידם.

"איציק ההומו, איציק ההומו..."

השימוש במילה הומו כקללה הוא נפוץ מאד. הוא כל כך נפוץ שאפילו ההקשר שלו הלך לאיבוד ומי שמשתמש ב"הומו" כקללה, לא תמיד מתייחס בכלל לנטייה מינית (כמו בהרבה קללות אחרות שתוכנן הוצא מהקשרו ואינם מתייחסים למנת משכל או עיסוקה של האם). הגדילו לתאר זאת יוצרי סאות' פארק שהקדישו פרק שלם לעניין. הילדים בפרק משתמשים במילה פאג (FAG או FAGGOT) ככינוי גנאי, ולא מבינים למה לעזאזל מישהו חושב שיש להם בעיה עם הומואים. כי אין להם.

 כשהילדים קראו לאיציק הומו, הם לא הוציאו את זה מההקשר. אני יכול להבין למה הם חושבים שאיציק הוא הומו. יש בילד הזה משהו קצת נשי. לא שאין סטרייטים נשיים, אתם יודעים, אבל מהעיניים שלהם, זה אומר הכל. אני לא יכולתי להבליג על זה וביקשתי מהם להפסיק. הם הסתכלו עלי במבט מחויך. שתקו שתי שניות ארוכות ואז אחד מהם פתח באותו פזמון ממקודם, רק שאת שמו של איציק החליף בשמי.

כלל אצבע שסיגלתי הוא שכשמשתמשים במילה הומו כקללה, אני מתעלם מהתוכן, ההתייחסות לנטייה מינית, ומתייחס להקשר, הרצון להשפיל ולפגוע. בערך כמו הילדים בסאות' פארק. לכן הפסקתי את חבורת הילדים. ביקשתי מהם להפסיק לפגוע באיציק. להפסיק לפגוע בי. בסופו של דבר זה עבד. הם לא רצו באמת לפגוע בי, הם רק השתעשעו מהעניין, כי ידעו את מה שלא נאמר. אגב, החוק לא עושה כאלו הנחות. בית המשפט קבע כבר מספר פעמים כי שיוך אדם לקהילה מהווה הוצאת לשון הרע. במילים אחרות, אם אני סטרייט ותקראו לי הומו אני יכול לתבוע לכם את הצורה (ההפך כנראה לא יעבוד). מסר בעיייתי מאד שולח בית המשפט לחברה שלנו. חבל שהשופטים לא רואים את סאות' פארק.

כאיש חינוך לא היתה לי בעיה. היה לי חשוב שידעו. התענגתי על הרגעים בהם המבוכה הראשונית התחלפה בסקרנות שהתבטאה במבול של שאלות דרכן יכולתי לפזר סטריאוטיפים ולבעוט בבורות. להיות מחוץ לארון, להיות חשוף, היה בשבילי סוג של שליחות ואידיאולוגיה. ילד בן 16 ששולח אלי ידידה שלו כי הוא מתבייש אבל רוצה שנדבר היה נותן לי תחושת סיפוק: אני מחוץ לארון לא רק בשבילי - אני עושה את זה גם למען כל המתחבאים והמסתתרים.

הילדים בבית הספר ידעו שאני הומו. זו עובדה שלמורת רוחי הגיעה אל הילדים בבית הספר כנראה מאנשי הצוות. אני לא יודע אם כולם יודעים, ואם יודעים אולי מטילים בכך ספק, אולי מדחיקים, אולי לא אכפת להם. אז מזמן כשנפוצה השמועה לראשונה הייתי מטפל טרי שרק סיים את לימודיו ואפשרות החשיפה הותירה אותי ללא כלים להתמודד עם זה. היו לי אז יותר מעשרה מטופלים חדשים חלקם ילדים, חלקם נערים, עם כולם התמודדתי עם האתגר הראשון של הטיפול - יצירת קשר. חשיפתי היתה מעמידה בסיכון את האפשרות ליצור קשר איתם, מתוך החשש שלא יוכלו להתמודד עם מטפל הומו. החשיפה הובילה למתקפה קשה שספגתי במסדרונות בית הספר. אני זוכר בוקר שנכנסתי למסדרון ושמעתי מרחוק מישהו קורא בשמי ומוסיף אחריו את כינוי הגנאי, וזה לא קרה רק פעם אחת. גרוע מכך, היתה העובדה שאת המתקפה הוביל מטופל שלי, נער שהיעדר גבולות יצר בעיות משמעת על ימין ועל שמאל. מחוץ לחדר הטיפולים הייתי מוצא עצמי נאבק איתו סביב גבול זה או אחר כשחבריו מקיפים אותנו והוא אומר "איכס אל תיגע בי, אתה הומו", ובתוך חדר הטיפולים הייתי מנסה להתמודד עם העניין בהצלחה מעטה. גם כשהצלחתי להרגיע את הסערה סביב זה היה פוגש אותי ואומר ומברך אותי בברכה ייחודית.

- בוקר טוב הומו

- זה פוגע בי שאתה מדבר אלי ככה

- מה שלומך, הומו?

- אם אתה רוצה שאני אענה לך, תשתמש בשם שלי/אל תנסה לפגוע בי/אם תמשיך לפנות אלי ככה אני פשוט אתעלם.

הייתי אובד עצות. היה ניתן לפרש את זה בהרבה דרכים. האם זה ביטוי של התנגדות? אולי גילוי על מיניות המטפל הסעירה אותו? אולי פגשתי קושי בויסות דחפים? אולי שאל את עצמו אם כהומו אני בכלל יכול לטפל בו, להיות לו לתחליף לאב שאיננו? אולי זו דרך לסרס את הסמכות שלי? אולי בקשה לגבול נוקשה?

כך או כך ההחלטה היתה להסתיר. אולי יותר נכון - להבליג כי לא היתה הסתרה אקטיבית. יכולתי לשקר. יכולתי להמציא פרסונה סטרייטית, אולי אפילו בת זוג, חתונה, אולי גם רומן סוער עם אחת המחנכות שיתגלה במקרה ויוביל לגל שמועות חדש, שגם אותו אכחיש, אך הוא יאפשר לי להוריד את הנושא האמיתי מסדר היום. יכולתי?כמובן שלא. בחרתי להבליג. וזה עבד? לא ממש.  ניסיתי מספר אסטרטגיות חינוכיות וטיפוליות. התייעצתי בכל מקום שיכולתי, אך רק הזמן הקל על העניין. 

תוך כדי מצאתי עצמי עומד מול מטופל אחר שהחליט לבדוק מולי את השמועות ובמהלך הטיפול שאל את השאלה באופן ישיר. זה קשה בבית ספר. החלטה שאקח מול מטופל אחד תשפיעה על מטופל אחר. אתם יודעים, ילדים מדברים אחד עם השני. שיקרתי והכחשתי את העניין. אני לא חושב שזה מעסיק אותו בשום צורה, אבל שנים אחרי אני עדין מרגיש אשְמה על כך ששיקרתי לו, למטופל שנותן בי אמון מלא. היום אני יכול לחשוב גם על אפשרות שאולי התמודדות עם הגילוי שלהם, שנכפה עלי, היתה יכולה דווקא לקרב בנינו וליצור אמון. אולי היתה מאפשרת שיח פתוח יותר סביב חולשות, משברים, מיניות ונושאים אחרים שהיו מקבלים לגיטימציה ומקום בחדר הטיפול סביב שיחה כנה כזו. 

זה שעברו מאז כמה שנים לא עושה את העניין יותר קל. אולי כמו כל סוד, הזמן עושה את זה מעט יותר קשה. אני יודע להגן על עצמי ולעשות את מה שנקרא "להחזיר את השאלה אל המטופל" (למשל לשאול אותו את השאלה הטרחנית למה אתה שואל את זה?), אבל כמו שטוענים התיאורטיקנים שדוגלים בחשיפה עצמית, יתכן שאני עושה את זה יותר בשבילי מאשר בשביל המטופלים שלי. ימים יגידו.

בנתיים, חג גאווה שמח!