מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

לפני כמה ימים חזרתי מחופשה. הייתי עמוס בחוויות, נופים, אמנות, מרכז העולם, אבל התקשיתי להתחיל לכתוב. 

הייתי עם יוד והיה לנו נפלא ביחד. הטיול היה נהדר, והרבה מכך בגלל שהייתי איתו.

יצאנו לטיול ימים ספורים אחרי ההודעה שהבהירה לנו שאנחנו בהריון. אנחנו מתרגשים נורא.

חזרנו לחשוב על שמות. אנחנו חושבים על שמות מאז שהתחלנו את התהליך, בערך לפני שנה. הפסקנו לעסוק בזה כשהרגשנו שהמזל לא מאיר לנו פנים. בדקנו כל כך הרבה שמות, אפילו את האפשרות שיש לנו תאומים ונצטרך שני שמות שגם צריכים לעבוד יחד ועכשיו אנחנו יודעים ששם אחד יספיק. הצעות לשם של בן יש לנו המון, אבל לגבי שם לבת אנחנו מלאי לבטים.

טוב, מספיק עם סוגיית השמות.

בטיסה בחזרה ישבתי במטוס בו היו יותר ילדים ממבוגרים. משפחות חרדיות עם ארבע חמישה ויותר ילדים מלאי אנרגיה בחלל קטן. אני עובד עם ילדים אבל היה משהו מלחיץ באוויר.

לידי ישבה תינוקת קטנה. בת שמונה חודשים פחות או יותר. היא ישבה בעריסה כשלידית העריסה היה קשור צעצוע קטן בצורת פרח עם חיוך ושתי נורות אדומות במקום עיניים שהבהבו כל פעם כשאמה לחצה על הצעצוע. הלחיים של הילדה היו אדמומיות ומעט שרוטות והיא לא חייכה. היא בכתה לעיתים וכמו כל תינוק זה קורה הרבה, אבל כל פעם שבכתה, חיכיתי בעצבנות שאחד ההורים יפנה אליה. הרגשתי שהם לוקחים את הזמן. עסוקים בארוחה או באחד הילדים האחרים. לפעמים גם נשארנו רק אני והיא בשורה בה ישבנו. לבד.

אמא שלה נראתה לי בחורה צעירה מאד וכבר עם ארבעה או חמישה ילדים. אני נשמע לעצמי ביקורתי ואני לא אוהב את זה. אני יודע שאי אפשר להיות הורה מושלם, וגם לא צריך, ושהרבה דברים שנראים מבחוץ, הם לא מה שקורה בפנים. ואולי זה קשור לזה שהם חרדים ואולי, למרות שאני לא גאה בזה, יש לי דעות קדומות ודעות ברורות נגד להביא המון ילדים בלי לדעת איך לגדל אותם. ואולי אחרי כמה וכמה ילדים היא יודעת טוב ממני מה לעשות, ובטוח שכשאני אהיה הורה אני אעשה הרבה דברים בדרך הכי גרועה שאפשר. זה עשה לי רע. אני רוצה להאמין שאני אוכל לתת לילדים שלי יותר או שלפחות אני אאמין שאני נותן להם את כל מה שצריך. אבל לא על זה רציתי לכתוב.

ביומיים האחרונים של החופשה ישנתי אצל זוג חברים. יש להם תינוקת בת 5 חודשים ויכולתי לראות מקרוב איך זוג מתמודד עם חווית ההורות. אלו מקוראי שיש להם ילדים משלהם מכירים את זה מקרוב. אושר ועצבים, ביקורתיות ואהבה, רעב לשינה ולתשומת לב, גאווה ודאגה וחוזר על עצמו המשפט "זה לא יכול להיות שאני אבא".

ישבתי איתם כמה פעמים באמצע הלילה ובבוקר כשהם מנסים להאכיל אותה. לפעמים הם היו כל כך מתוסכלים, סופרים מיליליטר אחרי מיליליטר כמה היא אכלה. מחפשים את התנוחה המדויקת שתביא אותה לאכול. מחפשים שיטות להרגיע כשצריך ומנקים חרא שנזל מהחיתול. גם בקטעים הכי מסריחים, תרתי משמע, הם היו מלאי אהבה. בתוך כל הקושי היה אושר מעורר קנאה. הקנאה לא זרה לי כבר חודשים ארוכים.

האמת היא שהחוויה הזאת הוסיפה לפחדי ההורות דאגה חדשה. עם כל הקסם שאני מייחל אליו, הורות היא רעידת אדמה לזוגיות. הכל משתנה. יש תפקידים חדשים, אנטראקציות חדשות, אדם שלישי שממלא כל חלל במרחב הזוגי. תינוק חדש הוא טראומה למערכת היחסים. זה אמנם הדבר שאני רוצה בכל מאודי, אבל זה גם טראומה שממנה יוצאים מאושרים אבל לעיתים גם חבולים והזוגיות עלולה להיות שק החבטות המרכזי. 

אני בטוח שאנחנו נעבור את זה והזוגיות שלנו תצא נשכרת. גם אצל הזוג שהייתי איתו, גם כשהם רבו, ראיתי שיש שם אהבה גדולה. אבל אני לא רוצה לכתוב עליהם.

האמת היא שאני פשוט מפחד. כנראה זה הוא הדבר שבאמת לא רציתי לכתוב עליו.

הרעיון שזה קורה עוד מעט מפחיד. זה המון. זה הדבר הכי גדול שקורה לנו, זה ברור לי. זה אמור לקרות חודשים ספורים אחרי שנחגוג 15 שנים ביחד ואני לא חושב שהיינו יכולים להגיע יותר מוכנים גם מבחינת הזוגיות שלנו וגם מבחינת הרצון האמיתי והמזוקק להיות הורים וללתת את עצמנו לתינוק או לתינוקת שיבואו. העובדה שזה הולך לקרות עוד שבעה חודשים היא אחד הדברים הכי נהדרים ומפחידים שחוויתי. 

למי שלא מצליח לראות בעצמו, אם מסתכלים טוב אפשר לראות

 ראש ואפילו אף וגם ידיים ורגליים ובעיקר המון אינטליגנציה ויופי.

ביום שבת שעבר נרשמתי לפייסבוק.

"איחור של כמה שנים" הגדיר את זה מישהו. אין ספק שלפחות יחסית לחבריי, משפחתי וכנראה רוב העולם, התעכבתי מעט. 

שנים ארוכות התנגדתי לרעיון הפייסבוק (דבר שלווה תמיד באמירה שקטה שברור לי שמתישהו אצטרף כמו כולם). עדין, כשאני חושב על הפייס, אני נזכר בסאות' פארק, סדרת האנימציה האהובה עלי, בפרק שנקרא "You Have 0 Friends" ומבקר את הקשרים הרדודים שיוצר הפייסבוק, תקשורת שמתמצה שמשפטים קצרים חסרי עומק ויכולת התבוננות פנימית וזה בלי להתייחס למשחקים מגרי החשיבה דוגמת פארמוויל. ולמרות הכל, הצטרפתי להמונים (שזה אתם, לא?), אז ברוכים הנמצאים!

אולי פעם היה נכנס מישהו לפייס כלארץ לא מיושבת, תקעו את הדגל ואמרו "צעד קטן לאדם, צעד גדול למין הוירטואלי", אבל היום זה בערך כמו להגיח בפתאומיות לתוך הטיים-סקוור. אין סוף גירויים ואפשרויות. ביממה הראשונה ראיתי כל כך הרבה פרצופים של אנשים בניסיון למצוא ברשימות של חברים את האנשים שלא מצאתי בעצמי או לא חשבתי עליהם באותו רגע. אז הבנתי למה קוראים לזה ספר הפנים. אולי עם הזמן אני (או האנושות, מי שיצליח קודם) אצליח לפתח את המיומנות הזו של סקירה מהירה של פרצופים בניסיון למצוא חיוך מוכר, אבל בנתיים זה עלה בהרבה אנרגיה. תחושה של מתקפת גירויים בלתי מפסקת.

יש לזה גם צדדים חיוביים. תוך 24 שעות הספקתי לחדש קשר עם מישהו שאני מאד אוהב ושנה לא דיברתי איתו. הספקתי גם לקשקש עם כאלו שלפני עשור היו חניכים שלי בתנועה. זה היה כיף לשמוע מה קורה איתם היום. אבל בעיקר היתה זו עבודה קשה ומאמץ גדול. היום, שבוע אחרי, יש לי כשבעים חברים. הרבה, מעט, אני לא יודע. מה שבטוח, יש מדד חדש לתחרות "למי יש יותר גדול". 

נקודת אור משמעותית הוא היכולת להיחשף מחדש לאינטרנט. מסתבר שחווית הרשת עברה מזמן לפייסבוק. חווית הרשת בשבילי היא התחושה שיש המון מידע מעניין ומסקרן שנמצא במרחק לחיצת עכבר. האמת היא שכבר מזמן לא גלשתי באינטרנט בגילוי אתרים חדשים ומעניינים, ואני מבין עכשיו למה. בין אם זה נושאים פוליטיים או אמנות חזותית או מוזיקה - השבוע האחרון הזכיר לי שהכל עדין נמצא. יש הרבה מה לראות וזה מרתק, אבל כנראה שכדי לראות את זה צריך פייסבוק, וצריך להכיר את האנשים המעניינים שמפרסמים את זה. 

להבדיל ממרחב הרשומון, בו אני אנונימי כך אני מאמין), בפייס נרשמתי בשמי האמיתי. חשוף וברור, עם קישור לבן זוגי בסטאטוס (ככה אומרים את זה?). זה אומר שמי מכם שמכיר אותי מחוץ לרשומון יוכל לפנות אלי בפייס, ומי שלא, לא. אני מתנצל, אם זה פוגע במישהו. זו לא הכוונה. מעניין יהיה עם הזמן להשוות את החוויה האנונימית כאן מול העדר האנונימיות שם. אבל בשביל זה נחכה עוד קצת.

אגב לחכות, אנחנו עוד מחכים. את הבדיקה הבאה יעשו לנו כשנהיה בחופשה בחול במהלך השבועיים הקרובים. 

כבר חיכינו המון עד היום, אבל זה לא אותו דבר. פעם היינו מחכים להתחיל מחדש. היום כשאנחנו מחכים, זה אומר שמשהו קורה, מתפתח, גדל והכי חשוב - מתקרב להיות הדבר לו אנחנו מחכים. זה הרבה יותר טוב לחכות כשלזמן שעובר יש משמעות חיובית. כל יום שעובר הוא עוד יום בו הנס שקורה לנו ממשיך ומתפתח. 

אז להתראות בפייס.